כי עת לחננה | שלום רוזנברג

בספרות היהודית קמו אלטרנטיבות לירושלים הממשית. ואף על פי כן, ריה"ל דרש לשוב אליה, גם בחורבנה

עיר ואם היא ירושלים. אֵם, אך בנותיה אינן מצויות במפות הקונבנציונליות של הפוליטיקאים ושל אנשי הצבא. הן מצויות בספרות היהודית לדורותיה, ובדפים הפולמוסיים של ההגות היהודית.

הבת הראשונה שאזכיר היא המפורסמת ביותר: כוונתי לירושלים של מעלה. שלא כדעה המקובלת, ביטוי זה אינו נפוץ בספרות חז"ל. "בית המקדש של מעלה" – נפוץ וקדום. לא כך "ירושלים של מעלה", הנזכרת רק פעם אחת בתלמוד, במאמרו של ר' יוחנן, הפטריוט הארצישראלי הגדול. אופי מאמרו ודאי פולמוסי: "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ה ע"א).

ננסה לרדת לסוף דעתו של ר' יוחנן. ירושלים הפכה אצל רבים למציאוּת קוסמית, ספיריטואלית. ירושלים של מטה חרבה, אך יש לנו ירושלים של מעלה, שלה מסוגלים אנו להיכנס ושם נבוא להיראות לפני הקב"ה. הרוח ניצחה את האדמה, הגווילים את האבנים. ואם הגווילים יישרפו, הרי האותיות הפורחות באוויר יגיעו לבית המקדש השמימי. על כך עונה רבי יוחנן: אמנם כן, קיימת ירושלים שמימית, אך היא ריקה. הקב"ה בגלות מ"ירושלים שלו". הוא קודם רוצה לחזור לירושלים שלנו.

הבנות הבאות שונות. ערים וקהילות הפכו להיות "ירושלים דליטא", "ירושלים של הצפון", וכל אותן "ירושלים ד…" או "ירושלים של" שליווּ אותנו במשך הדורות, ושבעצם קמו כאלטרנטיבה לאמא שלהן, ירושלים של עפר ואבן. אכן, בתקופות רבות של ההיסטוריה היהודית עלייה לארץ פירושה היה הינתקות ממרכזי תורה, וגם התרחקות מהקהילה היהודית ותרבותה. העולה היה זקוק לגבורה עילאית כדי לעשות זאת. הדוגמה הבולטת לגבורה זו היא השל"ה, רבי ישעיה הלוי הורוביץ (1565־1630). הוא לא יכול היה לעלות, אלא אם קודם היו לו שידוכים לבנותיו.

כולנו שמענו את הביטוי "ירושלים שלי". שמר אותו עבורנו (בשינוי קל) אחד מחכמי ארץ ישראל, ר' משה חאגיז. בספרו הציוני "שפת אמת" הוא מוסר לנו על שיחתו עם כמה מיהודי מערב אירופה בראשית המאה הי"ח: "יען זה החורבן כבר הוא לנו אבלות ישנה אין נוטה עוד אהלה [של ירושלים] להקים יריעותיה… וכל אחד בעירו אומר שלום יהיה לי כי זו היא ירושלים בשבילי, כי אני שקט ושאנן… מה לי עכשיו בצרת ירושלים". ההתבוללות שבעולם היהודי המודרני מבצבצת בין השורות.

תכלית הכוסף

נדלג עתה ונעבור לבת נוספת. גם בת זו הוזכרה על ידי ר' יוחנן: "לא כירושלים של עוה"ז ירושלים של עוה"ב…" (בבא בתרא עה, ב). זו ירושלים של העתיד, ירושלים של השנה הבאה, ירושלים הבנויה, של החזונות, החלומות והתיאורים האגדיים. זאת "ירושלים של זהב" ולא של עפר ואבן. אני מתאר לי שכל עם ישראל ירצה לעלות לירושלים של עולם הבא, אך ר' יוחנן מזהיר אותנו: "ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה".

ובינתיים? בסיום ספר הכוזרי (ה, כז), מתייחס ריה"ל למנהגם של הבאים לארץ שהיו מנשקים עפרה ואבניה, כדברי הפסוק בתהילים (קב, טו), שצוטט פעמים אינספור. אולם ריה"ל קורא אותו מחדש עם הקשרו ומפתיע אותנו:

אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחֹננו.

והחבר מפרש: "רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה…".

לפנינו העיקרון הראשי של ריה"ל: [א] עלינו לחכות לגאולה בארץ ולא בגלות. העלייה ובניין הארץ הם תנאים לגאולה. העיקרון הזה מתמזג עם שני עקרונות הרמב"ם שבאו לידי ביטוי בחזון חידוש הסמיכה: [ב] הזיקה לארץ ישראל היא מצווה קולקטיבית שכל העם חייב להשתתף בה; [ג] תהליכי הגאולה הם טבעיים ולא ניסיים, קל וחומר לא מאגיים. המזיגה של שלושת העקרונות היוותה את הבסיס לציונות שלפני הציונות במאה הי"ט.

הרשו לי להוסיף קריקטורה וירטואלית לגיבורו של ריה"ל שאני רואה ברגע זה בדמיוני. בחור עומד כשהוא נשען על פנס רחוב. בידו זר פרחים שמקצתם נבלו. הרצפה מלאה בדלי סיגריות. הבחורה אמרה לו לחכות לה כאן. והוא מחכה. אמנם היא לא באה, אך לדעתי היא צלצלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2014, ב-גיליון במדבר תשע"ד - 876, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: