הגאולה והרגליים הקרות | אסף מלאך

במשך שנות דור התעצם בציבור 
הדתי־לאומי הקול שהתנער מן המטען הגאולי והמשיחי של הציונות ושל מדינת ישראל. דין וחשבון על מצב הגאולה

כבר בשנת 1913, בימי העלייה השנייה, כשהיישוב היהודי הקטן עוד לא מנה 100 אלף תושבים, הרהיב עוז הראי"ה קוק וכתב על התנועה הציונית: "ואין ספק שהתנועה הגדולה הזאת היא אתחלתא דגאולה" (אגרות הראי"ה, אגרת תקמ"ו). ב־1918, בסמוך להצהרת בלפור, כבר כתב עליה הראי"ה בלשון עבר:

כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבא, החלה אתחלתא זו (אגרת תתע"א).

ברוח זו סבר הרב י"ל מיימון לאחר הקמת המדינה שתחילתה של הגאולה כבר הרחק מאחורינו, וכך כתב בעיתון הצופה בשנת 1952:

עכשיו שזכינו לחידוש המדינה, וזכינו שיש לנו שטח גדול כבוש בידינו <!>, שהיה לנו כמותו אולי רק בימי שלמה המלך – אני חושב ומאמין כי זאת היא לא רק אתחלתא אלא חלק גדול מן הגאולה (הרב מיימון בדורותיו, עמ' 600).

א. הרבה יותר מאתחלתא

באותו אופן הרבה הרצי"ה קוק להתבטא שנים רבות לפני מלחמת ששת הימים:

מדברים על אתחלתא דגאולה, לדעתי זהו כבר אמצע הגאולה. ההתחלה כבר הייתה לפני מאות שנים. אנו נמצאים בטרקלין ולא בפרוזדור… העובדה שיש לנו היום במידה מסוימת מצב של שליטה על הארץ, ושזכינו למצב זה שידנו תקיפה, יש בזה חלק חשוב של גאולה. יש בזה יותר מאתחלתא של גאולה ויש בזה צד חשוב של ניגוד לגלות" (במערכה הציבורית, עמ' כח, כג).

ההצהרות הללו משנות הראשית מבהירות היטב את האופוריה המטלטלת שלאחר מלחמת ששת הימים, ימים שבהם נסקה בציבור הדתי־לאומי אמונת הגאולה של הראי"ה לגבהים אדירים. הדברים מוכרים ואין צורך להאריך בהם. תפיסה זו הפכה לעיקר אמונה בציבור הדתי־לאומי והולידה על ברכי הרצי"ה את גוש אמונים, ובמידה רבה את כל תנועת ההתיישבות בחבלי הארץ המשוחררים.

דא עקא, שאז החלו העיכובים והנסיגות, ועִמם הפרפורים והספקות. וכך, במשך שנות דור התעצם בציבור הדתי־לאומי הקול האלטרנטיבי שהתנער מן המטען הגאולי של הציונות ושל המדינה. בנימוקים שונים ובצורות שונות שבה ועלתה העמדה שההזדהות המלאה עם המדינה, הנכונות לתרום וליטול חלק בחיזוקה ואף ההודאה הגדולה לקב"ה על הקמתה אינן מחייבות לזהות אותה עם הגאולה בה"א הידיעה, שאליה התפללו יהודים בכל הדורות.

בדברים שלהלן אתייצב בצידו של הדיון הזה, ואנסה לתת דין וחשבון עדכני של השכל הישר על מצב הגאולה. וזאת למודעי, אינני נביא ולא בן נביא. לא מדוחקי הקץ ולא ממרחקיו. לא אנסה לחשב את הקיצים, ואף לא לפלפל בכוונתו המדויקת של מי מגדולי ישראל בדורות האחרונים שנזקק לנושא. המאמץ המרכזי שלי הוא לאפיין את הצדדים השונים הכלולים בתפיסה המשיחית בישראל, בצורה שתאפשר לכל אדם רציונלי (במידה שהפיזיקה הקוונטית עוד הותירה לנו משהו מן המושג הזה…) לבצע את מאזן הבוחן של הגאולה לשנת תשע"ד.

אך כדי שנוכל לחשב שכר כל עמדה כנגד חסרונותיה, אפתח בהיסטוריה קצרה של ביקורת היסוד המשיחי בציונות בקרב כותבים בעלי תיוג או זיקה דתיים־לאומיים.

סביב הגירוש התעצמה ההתנערות מהשיח המשיחי־גאולי. גוש קטיף, 2005  צילום: מרים צחי

סביב הגירוש התעצמה ההתנערות מהשיח המשיחי־גאולי. גוש קטיף, 2005
צילום: מרים צחי

ב. הצלה – לא גאולה

אופי משיחי מובהק היה למשנתם של רבים ממבשרי הציונות (ע"ע הרב קלישר והרב אלקלעי), שראו בהתחדשות היישוב בארץ ישראל ראשית צמיחתה של הגאולה. ברם, עם התמסדות הפעילות הדתית בתוך התנועה הציונית השתנתה הרוח, ורבים מן הרבנים תומכי הציונות הפרידו בין התמיכה בציונות לזיהוי שלה עם הגאולה. כאשר הרב ריינס הקים את המזרחי ב־1902 הוא הבהיר שלדבריו אין הציונות נושאת "שום אות ותו מרעיון הגאולה" ואין היא אלא "השתדלות בעד הטבת המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה בכבוד". כך התגוננו רבני המזרחי מפני הביקורת שהטיחו בהם רבנים חרדים על כך שהציונות היא תנועה חילונית וכנגד הטיעון שהגאולה העתידה אמורה לבוא בידי שמים (רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, פרק 1).

על אף שניות שהייתה בקרב כמה מרבני המזרחי בסוגיה זו, בכתבי רבים מהם ניכרת ההפרדה האמורה. כך למשל, בניגוד לדברי הרב קוק שהובאו לעיל, סירב הרב מאיר בר־אילן לכנות את הצהרת בלפור "פעמי משיח" וטען ש"אין לגופנו הלאומי טוב משתיקה בדבר קץ גלותנו וראשית גאולתנו". עמדות אלו הן גם שעמדו ברקע תמיכתם המפתיעה של רוב נציגי המזרחי בתוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903 (שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, פרק 4).

בשלב מאוחר יותר בלטה עמדתו של הרי"ד סולוביצ'יק שזיהה בציונות ובהקמת המדינה את יד ההשגחה העליונה, אך סירב לזהות אותה עם תהליך משיחי כלשהו. כנגד דרישתם של כמה יהודים לבטל את צום תשעה באב עם הקמת המדינה, הצביע הרי"ד על המשך האנטישמיות כנגד יהודים וכנגד מדינת ישראל, המלמדת לשיטתו שלא זהו העידן המשיחי שתיאר הרמב"ם (ימי זכרון, עמ' 160). אופייה החילוני של המדינה והעובדה שהיא לא הובילה להתחדשות רוחנית־פנימית שהיא היא לב הגאולה מעידים עליה כמאה עדים שאין היא אלא בבחינת הצלה ללא שום מטען גאולי מעבר לכך.

זאת ועוד, הרי"ד הצביע לא פעם על הסכנה שבהפיכת המדינה לסוג של עבודה זרה. זיהוי המדינה ושגשוגה כערך עליון, שבשמו ניתן לדחות כל ערך דתי או מוסרי, עומד בסתירה לנשמתה של היהדות. מעניין לציין שכדוגמה לקריסה ערכית שכזו הוא מפנה לחילול השבת בנמל אשדוד, אך גם לנכונות של בן־גוריון לקבל את השילומים מגרמניה הארורה, ואפילו לכונן איתה יחסים דיפלומטיים! (חמש דרשות, עמ' 76־77, על התשובה, עמ' 142).

עמדות אלו זכו להדגשה ולהבלטה על ידי אנשי "נתיבות שלום" ו"מימד", בהובלת פרופ' אבי רביצקי. גם אלו מביניהם שלא אימצו את המסגרת הקונספטואלית הכוללת של פרופ' ישעיהו ליבוביץ שהתכחש לכל התערבות אלוהית בהיסטוריה בעבר, בהווה או בעתיד ניערו את חוצנם מן השיח המשיחי־גאולי של אנשי גוש אמונים. בהקשר התיאולוגי הם טענו כנגד היומרה האנושית לפענח את מיקומנו המדויק על הגרף של הגאולה. בהקשר הפוליטי הם הצביעו על עצימת העיניים אל מול סכנות מדיניות וביטחוניות העלולה לנבוע מביטחון שווא בהימצאותנו בתהליך משיחי.

סביב הגירוש מגוש קטיף התעצם שוב השיח הזה על ידי כותבים רהוטים כמו הרב מיכאל אברהם שהמליץ לאמץ את הזהות “יהודי דתי וציוני חילוני“ (צהר כא, תשס"ה) והרב חיים נבון שפרסם חוברת בשם "אתחלתא דתקווה" (ת"א, תש"ע), מונח זהיר וחסר יומרה משיחית האמור להחליף את ה"אתחלתא דגאולה" המשומש.

לבסוף, אזכיר את עמדתו של הרב שג"ר, שבעמקנות האופיינית לו הדגיש את המתח העקרוני וחסר הפתרון שבין המדינה המודרנית המבוססת על כוח ובירוקרטיה לבין החזון המשיחי שעיקרו תיקון הלב:

האמת חייבת להיאמר, המדינה כיום משקפת דווקא את צו הגיוס, את הדו"ח למס הכנסה, את דו"ח החנייה ואת הבירוקרטיה המנוכרת, שבאמצעותה שולטים בחיינו פוליטיקאים מנופחים. המדינה מייצגת את הצד הקשוח והלא מתחשב של החיים… האם המימוש בפועל של המדינה יוכל להיות עילה לשמחה של גאולה בחיינו? (ביום ההוא, תשע"ב, עמ' 135).

הרב שג"ר מבקש בגאולה את המסתורין, את הפלא, את הרוך ואת האותנטיות, ועל כן מסרב לראות במדינה אתחלתא דגאולה במובן הדוגמטי. הוא מוכן רק לקבל את הקריאה הפוליטית לפעולה אקטיבית מתוך ערגה לגאולה תוך בחינה ביקורתית מתמדת של ההתרחשות הריאלית. לטענתו, "באשר למדינת ישראל, עדיין לא הוכרעה התרחשות זו"! (שם, עמ' 140־144).

למשמע כל הטיעונים הללו, לו אני המשיח הצועד לירושלים, הייתי מקבל רגליים קרות ונמלט על נפשי למקומי המסורתי בפתחה של רומי… האמנם אחרי כל אלה ניתן להגן על רעיון הגאולה בדורנו רק בזכות פסוק אחד ביחזקאל או על סמך דברי איזה אמורא במסכת סנהדרין?

ג. ארבע לשונות גאולה

רצה הקב"ה לזכות את ישראל והרבה בתורה שבכתב ושבעל־פה תפריטי גאולה ככוכבי השמים לרוב. תיאורים אלו מגוונים ושונים זה מזה וכבר פרנסו דורות של שיטות חכמים ופירושי חוקרים. דווקא משום כך, מן התועלת למנות את ההיבטים הראשיים של הגאולה, על מנת שנוכל לאפיין אל נכון את מצבנו בהווה.

ודוק: אינני מנסה לתאם בין המציאות לנוסחאות קיצים הקבועות מראש. מאידך, המציאות מלמדת אותנו שהחזון המהפכני ופורץ הגבולות, הדמיון היצירתי וההשראה הא־לוהית של גדולי הדורות הקדמונים אינם דברים בעלמא. הם ביטאו תקוות כמוסות, אמונה חזקה וערגה נסתרת של האנושות בכללותה לגבי יכולותיה, ציפיותיה, עתידותיה והפוטנציאל הטמון בקיומה, בחומר וברוח. במובנים רבים התקוות הללו נתגשמו ומתגשמות, ומול עינינו הופכות למציאות ממשית. בל נהיה אפוא כסוס וכפרד הממאנים לחשב בעניין זה חשבונו של עולם.

דומני שנוכל לאפיין ארבעה היבטים ראשיים לגאולה, אם תרצו כנגד ארבע לשונות של גאולה:

1. הגאולה הלאומית־מדינית – הקורא את פשטי המקראות בתורה ובנביאים עומד מיד על מרכזיות המרכיב הפיזי של הגלות: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", "ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות". לעומתו, הדנ"א של הגאולה הוא קיבוץ הגלויות ותקומת הממלכה בישראל. דברי האמורא שמואל בתלמוד הממקדים את ימות המשיח בשחרור משעבוד המלכויות, והדגש ששם הרמב"ם בתיאורי הגאולה שלו על התחדשות המלוכה העצמאית והיציאה מטרדות הגלות, הביאו היבט זה היטב אל הקצה.

2. הגאולה הרוחנית – בצמוד לתיאורי הגלות והגאולה הפיזיים מופיע (כמעט) תמיד התיקון הרוחני הפנימי. אם הגלות הפיזית באה כעונש על הפרת הברית ועל השחתת הלב, הרי ציפיית הגאולה כרוכה בתקווה ל"ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם". זו גם כן נעה בתווך שבין תיאורי הרמב"ם את המלך המשיח ככופה את העם ללכת בדרך התורה לבין חזונות אידיליים של היפוך הלב ושיבת הנבואה, שלפיהם ישפוך ה' את רוחו על כל בשר, לא ילמדו איש את אחיו לדעת את ה' "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

3. הגאולה הניסית – ספרי הנביאים מוצפים עד להתפקע באחרות, בשונות ובניסיות של ימי הגאולה עם בריאת השמים החדשים והארץ החדשה. "בלע המוות לנצח", "יפקד ה' על צבא המרום במרום… וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", "וגר זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבץ", ואף אמונת תחיית המתים בכלל זה. ביותר הפליגו חז"ל בתיאורי ניסים אלו: "עתידה אשה שתלד בכל יום… עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום… עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" ועוד ועוד.

4. הגאולה כאחרית הימים (אסכטולוגיה) – התיאור הרווח של הגאולה מייחס לה את סוף ההיסטוריה. רבים מחכמי ישראל פירשו את חזונות הגאולה כמתארים שלבים קבועים מראש בתהליך קץ העולם. ששת אלפים שנה יתקיים העולם ואלף ייחרב, קבע רב קטינא במסכת סנהדרין. במחלוקת מרובת משתתפים נחלקו התנאים והאמוראים בפרק חלק כמה שנים בדיוק יארכו ימות המשיח. פולמוסים סוערים ניהלו הראשונים בשאלת המיקום של ימות המשיח אל מול תחיית המתים והעולם הבא בתהליך קץ הימין הקבוע מראש.

לכאן גם שייך הדיון האם הגאולה המדוברת היא גאולת הקוסמוס האחרונה והבלעדית או שהיא רק גאולת עולם אחד מני רבים. על פי תורת השמיטות שאחזו בה הרמב"ן ושאר מקובלים ראשונים, מחזור הקיום שלנו אינו אלא אחד מבין שורה של מחזורי קיום של 7,000 שנה, שרק בסופם יבוא היובל כגאולה סופית ואחרונה, ואולי יבואו עוד מחזורים שלמים של יובלות קיום אחריו. מתיאוריו של רבי חסדאי קרשקש עולה יקום אינסופי בזמן ובמרחב שבו בורא הקב"ה עולמות ומחריבן, ואף שט בח"י אלפי עולמות מקבילים בעת ובעונה אחת! הגאולה שאנו מדברים בה לפי תיאורים אלו היא אולי "רק" קץ וגאולה של עולמנו שלנו, אך רחוקה מלהיות גאולת העולמות כולם.

ד. גאולה לאומית ורוחנית

המיון הפשוט והפשטני הזה מסייע לסדר את המחשבות ולמצוא מנוחה בין דעות הניצים הנזכרות לעיל בשאלת מקומנו על ציר הגאולה בכל אחד מן ההיבטים הנזכרים.

ראשית, הגאולה הלאומית־מדינית. מן ההיבט הזה הגאולה כבר כאן, ובגדול. המתכחש לזה דומה כמי ששם את דברי הנביאים ללעג. 13.8 מיליון יהודים חיים כיום ברחבי העולם. הריכוז הגדול ביותר הוא של 6 מיליון היהודים החיים כיום בישראל (43%), ורק אחריהם 5.4 מיליון החיים (מרצונם החופשי כמובן…) בארה"ב (39%). כדאי להשוות את הנתונים הללו גם לנתונים לפני מאה שנה, שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהיא גם השנה שבה בערך נולדו הסבים שלי. גם אז היו כ־13.5 מיליון יהודים בעולם, אלא ש־10.3 מיליון חיו באירופה (76%), 2.1 מיליון בצפון אמריקה (16%) ואילו בישראל – 85,000 בלבד, פחות מאחוז אחד מכלל יהודי העולם!

אי אפשר להתעלם מן התמורה המדהימה הזו ולהמשיך להתפלל כדאשתקד ליציאתנו מן הגלות. האומר בהגדה של פסח "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" עושה שקר בנפשו. המתחנן בברכת המזון לשבירת עול גלות מעל צווארנו או לכך שנלך קוממיות לארצנו הריהו מן המתמיהין. הגלות (מאונס) נתחסלה, השיב ה' שבות עמו, ורק כמה מאיתנו נותרו עדיין כחולמים…

העוצמה הביטחונית־כלכלית־מדעית־טכנולוגית של ישראל היא חסרת תקדים בתולדות ישראל, אות ומופת למדינות צעירות בכל רחבי הגלובוס. זוהי גאולה במובן של הפך הגלות שהיא היא המובן הראשוני והבסיסי של גאולה, הן מבחינה לשונית ויותר מזה מבחינה תוכנית.

אמנם כן, אפשר לדון על אפשרות הפיכותה של מציאות זו, אך לא על כך שהיא כבר עובדה קיימת ומוגמרת (למרות שגם במסגרתה יש לאן להתקדם). במובן זה, הניטרול של הממד המשיחי מן המפעל הציוני כפי שעושים הרבנים אברהם ונבון בעקבות הרב ריינס והרב סולובייצ'יק, או הספק המתמיד של הרב שג"ר שמא עוד לא הוכרע הדבר, נדמים כמאמץ מכוון לעצימת העיניים אל מול ההתגשמות העוצמתית של חזון הנביאים והדורות, בדורנו ממש.

הסיבה לעצימת העיניים הזו נעוצה במידה רבה בממד השני של הגאולה – הגאולה הרוחנית. אין חולק על כך שהגאולה הרוחנית עדיין לא כאן. במובן הדתי המובהק של שמירת תורה ומצוות על ידי כל ישראל, על ידי מדינת ישראל, או בעבודת המקדש, מובן מאליו שהדרך עדיין ארוכה. ואולם גם אם נייחס לה פירושים רחבים יותר, כחברה של צדק, מוסר וערכים, לא נבוא על נקלה על סיפוקנו.

ניזכר רק בכמה פרשיות מן השנים האחרונות: נשיא שהורשע באונס ובשורה של הטרדות של נשים הכפופות לו, ראש ממשלה שהורשע בפרשת שחיתות ושוחד ענקית, רב ראשי הנושא קופת שרצים מלאת פרשות של שוחד, מרמה והלבנת הון, ועוד כהנה וכהנה. זו רק תזכורת קטנה לכך שעוד רחוק מאיתנו החזון שלירושלים ייקרא עיר הצדק, קריה נאמנה. אין צורך להיות איש שמאל כלכלי כדי לחוש אי נחת מכך שישראל היא מן המובילות הקבועות במדינות המערב בפערים הכלכליים בחברה. עדיין איננו מזהים את פעמי המשיח השופט דלים בצדק ובמישרים.

האמונים על משנת הרב קוק יאמרו מיד: בתוך המהפכים האדירים של תקופתנו ניתן לזהות תהליכי עומק של תיקון פנימי רוחני של "נשמות עולם תוהו" אידיאליסטיות, המגששות אחר "כלים דתיקון". ניתוץ מושגי האמונה הישנים־מגושמים, פיתוח מחשבה רציונלית וביקורתית בציבור הרחב, הדיבור העולמי על דאגה לזכויות אדם – ולו מן השפה ולחוץ – כמו גם התפשטות הדמוקרטיה, העושר המחודש של השפה הרגשית, ההתחדשות בדרכי לימוד התורה והחיבור לדתיות ניו־אייג'ית לגווניה – כל אלו מסימני הגאולה הרוחנית הם.

קשה להמעיט בערכם של הדברים הללו, אך לעומת השיבה הפיזית הברורה לארץ ישראל, בתחום הרוחני אנו נותרים באפלה ספקולטיבית שאיננה יצוקה בעמודים של ברזל. האופי הדיסטופי של ז'אנר סרטי המדע הבדיוני ממחיש דווקא את החרדה הקיומית העמוקה של האנושות בזמננו מפני אובדן קנה מידה מוסרי. סימנים חד־משמעיים של גאולה רוחנית בטווח נראה לעין – איִן.

הדיסוסננס הזה, של גאולה לאומית־מדינית מתקדמת שאין גאולה רוחנית ברורה בצידה, הוא מבלבל. מאידך, הוא מאשר דימויי גאולה נטורליסטיים, שבהם לא מתבטלת הבחירה, ולא המצווה והעברה. העולם כמנהגו נוהג, אלא שביטול שעבוד המלכויות מאפשר לעם ישראל לכונן מלכות מופתית של צדק ואמונה. הבחירה והאחריות להוציא זאת אל הפועל נותרות גם בזמן הגאולה בידינו.

אמונת הגאולה של הראי

אמונת הגאולה של הראי"ה הולידה את תנועת ההתיישבות. הרב מנחם פליקס, הרב משה לוינגר ובני קצובר, 1975 צילום: משה מילנר, לע"מ

ה. קניונים וחורים שחורים

נפנה אפוא להעריך את מצבה האקטואלי של הגאולה הניסית. בהקשר זה שרוי דורנו במקום מפעים ומרתק. המהפכה המדעית המודרנית והפלאים הטכנולוגיים שהיא הביאה בעקבותיה הפכו את כל המדומה לאפשרי. הקיטור, החשמל, האנרגיה הגרעינית, המחשב, האינטרנט והסלולר עזרו לנו להאיר את החשכה, להפריח כל שממה, ליישר את המעקשים ולהתגבר באופן יסודי על מגבלות המרחב והזמן. דא עקא, הן הופיעו במציאות במסגרת טבעית־מדעית שאיננה הולמת את הנס כפי שנתרגלנו לצפות לו…

ואולם, מעניין לציין שהרמב"ם תיאר את ימות המשיח באופן דומה למדי:

ואמנם ימות המשיח – הרי הוא זמן שתשוב בו המלכות לישראל, וישובו לארץ ישראל… ולא ישתנה במציאות דבר ממה שהוא עתה, זולת שתהיה המלכות לישראל… אבל באותם הימים תקל על בני האדם פרנסתם מאוד, עד שבעמל מועט ביותר שיעמול האדם יגיע לתועלת גדולה. וזה הוא עניין אמרם: "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת"… ויארכו חיי בני האדם גם כן, כי בהסתלק היגונות והתלאות יארכו החיים (הקדמה לפרק חלק, מהד' שילת, עמ' קלח־קלט).

הרמב"ם ראה אפוא את הנבואות על אריכות תוחלת החיים, "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל", כהגשמת הפוטנציאל של הטבע האנושי, ולא כנס השובר את חוקי הטבע. שינוי תנאי החיים הוא שיוביל לכך שאדם יוכל להיכנס בקלות לחנות או לקניון ולרכוש מעדנים ובגדים ככל העולה על רוחו מבלי שיצטרך לקצור, לטחון, לעבד עורות או לתפור. כיום, אפילו בכך אין צורך. די בהזמנת המוצר באינטרנט באמצעות לחיצת כפתור, ובקרוב ממש נסתפק בהדפסתו המיידית במדפסת התלת־ממדית.

גם הנבואות על ריפוי החולים לעתיד לבוא, "אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם" הופכות למציאות בימינו אלה. לא מזמן רץ ברשת סרטון המראה בשידור חי אישה בריטית, חירשת מלידה, שהחלה בגיל 40 לשמוע הודות לניתוח שעברה. לפי כל התחזיות, תהליכי ריפוי מהסוג הזה ילכו ויתגברו בשנים הקרובות.

בחיבורו המוקדם של הרב קוק, לנבוכי הדור, שנתפרסם בדפוס רק לאחרונה, מופיעה פסקה רדיקלית במיוחד המתארת את ההתגברות על המוות ואת תחיית המתים כתוצר של התפתחות מדעית המשולבת בהתעלות מוסרית:

אין רחוק מלצייר שתבוא התפתחות כזאת, שעל ידי ההשוואה של השתלמות החכמה האנושית ביחד עם הקדושה המוסרית היותר רוממה, שתמָצא עצה גם כן לנצחיות החיים. ובהיותה, תעבור עוד גם כן להיות משאת נפש לשוב ולהחיות גם כן מתי עולם… ואמרו: עתידים צדיקים שיחיו את המתים (עמ' 45).

כיום מרבים לדבר על האופציה להחיות מתים משרידי דנ"א וכיוצא באלה. ראשונות תהיינה הממותות ואחריהן יבואו גם בני האדם (קאקו, הפיזיקה של העתיד, 2012, פרק 3). ואולם, לפלא בעיניי כיצד הרב קוק בראשית המאה העשרים העלה בדעתו לפרש כך את תחיית המתים!

כך או כך, באשר לימות המשיח – שוב פשוטים הדברים וחיים ואפשר בם לנגוע… רבים מחזונות הנביאים מתגשמים מול עינינו בצורה ברורה. תוחלת החיים המתארכת, היכולת המתעצמת להתגבר על מחלות, התקווה להתגבר על המוות והשפע החומרי העצום – כל אלה ממהותה האופיינית של הגאולה הניסית הן.

זאת ועוד, יש הטוענים שפלאי הטכנולוגיה אינם פלאים אמיתיים באשר הם אינם מפגישים אותנו עם המסתורין, השגב והטרנסצנדנטיות של הנס. ואולם, די בהיכרות שטחית עם המדע של זמננו כדי להבין שהפיזיקה העדכנית ריסקה לחלוטין את הלוגיקה, את הרציונליות ואת הדימוי הניוטוני של עולם טבעי וקוהרנטי הכתוב בשפת המתמטיקה. מכניקת הקוונטים מחד ותורת היחסות מאידך, סופרפוזיציה, חורים שחורים, חורי תולעת ויקומים מקבילים שידדו לחלוטין את הרציונליות העתיקה והמודרנית, והותירו אותנו עם מדע שכולו אומר תמיהה ומיסטיקה, נס ופלא.

ומה מקומו של עם ישראל בכל זה? כאומת סטארט־אפ קנינו ביושר את חלקנו במהפכה הזו. ואולם, העתיד עוד יגלה האם ישכיל העם היהודי לחבר בין המדע והטכנולוגיה המפתיעים של תקופתנו למשמעויות הרוחניות והמוסריות הגלומות בהם.

ו. הפנים של אחרית הימים

נותרה לה הבחינה האחרונה – הגאולה כאחרית הימים. האמנם לפי הנתונים שבידינו העולם קרוב אל קיצו? האם במובן כלשהו אנו קרבים אל קץ ההיסטוריה?

גם בנושא זה, הקואורדינטות של הדיון השתנו מן היסוד מספר פעמים במאה האחרונה. עד לפני שמונים שנה כל האומר שהיקום איננו קבוע ויציב עד סוף כל הדורות נחשב למשיחי והוזה. איינשטיין הוסיף לנוסחאותיו גודל מלאכותי שלו הוא קרא "הקבוע הקוסמולוגי" על מנת שהיקום יישאר סטטי ויציב. לאחר הופעת התיאוריה של המפץ הגדול על ידי אדווין האבל הוא הכריז על התוספת המלאכותית הזו כטעות הגדולה של חייו… כך או כך, התיאוריה של המפץ הגדול הפכה את היקום מיקום סטטי, קדמון ונצחי ליקום שיש לו ראשית וככל הנראה גם סוף!

לתמונת היקום הזו שלוש השלכות פילוסופיות מתבקשות:

1. היקום הגיח מן האַיִן. נקודה סינגולרית שמעבר לחוקי הפיזיקה המוכרים לנו. אך מהו אותו איִן טרנסצנדנטי? על כך באמת רק לא־לוהים פתרונים…

2. אם יש תהליך הדרגתי שבו נוצרו חוקי הפיזיקה (ואחריהם הכימיה והביולוגיה), מתבקשת המחשבה מה המשכו ועתידו של התהליך הזה. נראה שתיאוריות סותרות עדיין מתגוששות סביב השאלה האם מאות מיליארדי הגלקסיות יתפזרו עד קפיאתן המוחלטת עם כילוי אנרגיית השמשות־כוכבים, או שבשלב מסוים הן יפסיקו את תאוצתן ויתכנסו חזרה אל אותה נקודת אַיִן ראשונית. כך או כך, אחרית הימים איננה עוד מילה גסה בז'רגון המדעי.

3. מן הרגע שבו היקום על מאות מיליארדי הגלקסיות שבו הוא תוצר של המפץ שהגיח מן האין, עולה מאליה השאלה האם קיימים גם יקומים מקבילים שנולדו מתוך מפצים מקבילים, ומהו אופיים. ודוק– אין הכוונה לשאלה על קיום חיים בכוכבים אחרים או בגלקסיות אחרות. הכוונה ליקומים מקבילים ממש… (השאלה הזו עולה גם מתוך מכניקת הקוונטים. כך למשל בפרדוקס המפורסם על אודות החתול של שרדינגר).

כל זה מחדד את השאלה למה הכוונה בדיבור על הגאולה כאחרית הימים. האם הכוונה לאמונה בתיקון היסטורי של העולם שלנו בלבד? האם מדובר על שיבתו של היקום (שלנו…) לנקודת האין שממנה הגיח והיבלעותו בנצח בבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא"? האם אנו מצפים לרגע שבו העולמים (=השמשות־כוכבים) כולם ואולי היקומים כולם יבואו במובן כלשהו לידי תיקון והשלמה? ואולי הדיבור בגאולה כקץ רומז בכלל לממד נצחי, לא־משתנה ועל־היסטורי כפי שפירשו אותה כמה וכמה חכמי ישראל במהלך הדורות?

כבר קצר המצע מלפרוש יריעה בתחום זה, אך ברור שבעקבות הדיון המדעי לבשה אחרית הימים פנים חדשות לגמרי בימינו אלה…

ז. סיכום וחתימה

אסכם אפוא. כאשר אנו דנים על אמונת הגאולה בזמננו ועל מיקומנו על גרף הגאולה חשוב להבהיר על איזה ממד מממדי הגאולה אנו מדברים. הגאולה המדינית־לאומית – במידה רבה כבר כאן. מן הראוי להכיר בה כהיבט מובחן של הגאולה ולהודות עליה ככזו, בלי תלות בהיבטים האחרים של הגאולה. לגאולה הרוחנית – כדאי להמשיך לערוג ולייחל על אף שקשה להכחיש שאור וחושך משמשים בערבוביה בין סימניה. הגאולה הניסית מופיעה עלינו בקצב תזזיתי בצורה טכנולוגית סתומה ולא צפויה ומצפה עדיין לפשר. גאולת אחרית הימים מבקשת הגדרה מחודשת לאור תמונת היקום המדעית המשתנה.

כפי שלימדנו הנשר הגדול, דברים אלו "לא ידע האדם היאך יהיו עד שיהיו". אך לפי מה שכבר נהיה אפשר לנסח־להתפלל בלשון קל־וחומר: אם בממד החומרי והארצי נתקיים בנו כך, בממד הרוחני והמוסרי על אחת כמה וכמה!

ד"ר אסף מלאך הוא המנהל האקדמי של המכללה למדינאות בירושלים ומלמד מדעי המדינה ומחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן ובמכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2014, ב-גיליון במדבר תשע"ד - 876 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מעניין מאוד. יפה עשית בכך שנתת ייצוג גם לפרשנויות ותפישות שאינן רבניות, כמו למשל ההתייחסות לגאולה הרוחנית לא כשינוי רוחני-פנימי שאינו בהכרח קשור ב"הליכה בדרך התורה".

    בעניין זה, ובעניין יחסה של הציונות החילונית להתפתחותו הרוחנית של היהודי, עוסק הספר "עברי אנוכי", אותו ניתן להשיג בקישור הבא:

    http://mendele.co.il/?wpsc-product=ivrianohi

  2. תיקון התגובה הקודמת:

    *כמו למשל ההתייחסות לגאולה הרוחנית כשינוי רוחני פנימי שאינו קשור ב"הליכה בדרך התורה"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: