בתוך שיר מעלות חרוך | אלחנן ניר

מחנה העקורים שבו נולדה, זיכרון השואה שלא הניח, חזרתה בתשובה ושנות הפיגועים – יצרו כולם דמות שהמפגש עמה נגע בנצח. שבוע לפטירת המשוררת טניה הדר-קליין 

בְּתוֹךְ שִׁיר מַעֲלוֹת, חָרוּךְ, פְּנִימִי
עוֹמֶדֶת אִשָּׁה
הִיא זְקֵנָה מְאֹד, אֲבָל לִבָּה צָעִיר
וּפָרִיךְ, וּפָגִיעַ

 הִיא עוֹמֶדֶת מוּלִי, וְשָׁרָה, וְגוּפָהּ
צוֹמֵחַ בִּשְׁנָתִי 

(טניה הדר, חֵלֶק, הקיבוץ המאוחד תשס“ח, עמ‘ 71)

יום שישי בבוקר, השבת מותחת עצמה אל החלונות וכבר הודעה עקשנית מצפצפת: טניה הדר נפטרה.

את טניה הכרתי, כמו שמכירים לרוב אדם כותב, ראשית מפי כתבה ורק שנים לאחר מכן פנים אל פנים. כשקראתי בשיריה הקצרים והמהודקים להפליא חשתי כי היא יודעת לכשף מילים אל הטירוף הכל כך מאופק הרוחש בה; שהיא ניגשת אליהן בזהירות כמו אל חיה נדירה, מתיידדת איתן בדרכיה הנעלמות, לוקחת מהן את השאגות אליה ויוצאת בניגון עדין וקשוב. כנראה שאלו המילים הראשונות שעולות בי אל מול דמותה: עדינות. הקשבה.

ואחר שקראתי ידעתי שעוד ניפגש. ונפגשנו לפני למעלה מעשור, וישבנו כמה פעמים בבית קפה ברובע היהודי, המקום שבו התגוררה שנים רבות, צופים למקום המקדש ומדברים על אמנות ושירה, קדושה ומצוות, חיים יהודיים לאחר השואה. השואה. השואה (“ואולי תזמין לעצמך עוד משהו. למה לא? אולי מיץ לימונים סחוט“).

היא הייתה מדברת לאט, אומרת מילה וכמו מוחקת, מטילה בהיסוס מתוך אצבעותיה את האותיות, ורגע לאחר מכן אוספת אותן אליה בחזרה, מבלי לשכוח להותיר שובל התנצלויות ומבוכה. והדיבור האיטי שלה וגם החיוך הארוך, שהיה מורגש גם בשיחות הטלפון, הזכיר גם את קצב הופעת ספריה, אחת לחמש עשרה שנים – דבר נדיר למדי בקהילייה הפואטית, שהעיד על קצב חייה של האישה שיותר מכול חפצה לדייק את הקיום שלה.

כל שקדייה מלאת יופי התגלתה לבסוף כשקדיית מלחמה. טניה הדר־קליין     צילום: מרים צחי

כל שקדייה מלאת יופי התגלתה לבסוף כשקדיית מלחמה. טניה הדר־קליין  
  צילום: מרים צחי

העקירה והתשובה

טניה שטרנפלד (לאחר נישואיה הראשונים הדר, ולאחר נישואיה השניים: הדר־קליין) נולדה במחנה עקורים בפרנקפורט־דמיין ב־1947 ונקראה על שם סבתה, טריינה, שנרצחה ביער סמוך לברנוביץ' ב־1942. והיער מעולם לא עזב אותה, והסבתא מעולם לא עזבה אותה והעקירה שבתוכה נולדה הייתה ההיות העמוק של חייה; היות שגם הביא בסופו של דבר לתהליך התקרבותה לחיי התהלים שלה, ליהדות ולשמירת מצוות.

אביה, ד"ר שבתאי שטרנפלד, נולד בסלונים ושימש לפני המלחמה רופא בברנוביץ'. במלחמה היה רופא־פרטיזן ביערות ולאחריה התמקם במחנה העקורים, שם שימש רופא ראשי לניצולים מלאי הכאב וליווה הריונות רבים (ביניהם הריונה של רעייתו, פייגל, כשברחמה טניה) שהחלו אז במחנה; ניסיונות מיידים להנצת חיים אחר הגדיעה הנוראה.

עם קום המדינה עלתה המשפחה ארצה וגרה במעברה בבנימינה, לאחר מכן בלוד עם תערובת של עולים מפולין ומרוקו ובולגריה ולאחר מכן בתל אביב, שבה, לדבריה, כבר נעלמו הפשטות והפתיחות האנושית שעליה גדלה בלוד. אחרי התיכון למדה באוניברסיטה העברית ספרות והיסטוריה, וכבר טראומת מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהייתה ראשית חזרתה בתשובה והתוודעותה למסורת.

בערב יום השואה לפני שש שנים ראיינתי אותה למוסף הזה ושאלתי למניעיה לחזרתה בתשובה. כך אמרה לי אז:

הרגשתי ריקנות ותלישות ותהיתי בפני עצמי האם זה התוכן שאמור להיות לנו כאן בארץ ישראל? שאלתי את עצמי אז שאלות מאוד נוקבות על היותי יהודייה כאן בארץ, ומה הם המקורות בשבילי, האם זה רק סיפורים או שזה קודקס מחייב של חיים. וכשגיליתי שזה אכן מחייב זה היה רגע מאוד מפחיד. בגיל שלושים ושתיים התחלתי לחזור בתשובה.

הלכתי ללמוד. החזרה בתשובה עבורי זה לשוב לדורות הקודמים, לגעת בהם, לעבור את דלת הברזל האטומה ולגלות שם אותם. באותה תקופה התכתבתי עם זלדה, שקיבלה אותי לביתה בצורה מאוד יפה. היא לא העירה לי על חיי. היא הייתה אישה שלמה, ועם כל הייסורים שנשאה היה בה מטען כל כך מיוחד. זלדה דיברה איתי על המשוררת רחל, על האין ילדים שלה, והבנתי שהיצירה היא הילד שלה. אני אבל יותר מרדנית ממנה. למדתי במדרשה הלאומית אצל ד"ר דניאל שליט והרב זאב סולטנוביץ', ודרכם הכרתי את תורת הרב קוק.

התקרבותה של טניה ליהדות גם היוותה מאוחר יותר את חוליית החיבור שלה לכתב העת "משיב הרוח", שנוסד לפני שני עשורים. נסיעה אקראית באוטובוס עם שמואל קליין (ממייסדי כתב העת, אז תלמיד בישיבת ההסדר במעלה אדומים), הביאה לקשר ביניהם ולליוויה את "משיב הרוח" עוד טרם לידתו. וכמה סמלי בעיניי ששיריה הם שפתחו את גיליונו הראשון של כתב העת – ככותבת פעילה וכסוג של "זקנת השבט". וכזקנת השבט וכאמא מלאת רחמים היא לא הפסיקה לעודד, להתעניין, להתרגש ובעיקר לומר "גדל" לצעירים ממנה בשנות דור, שביקשו גם הם לדייק את חייהם אל עצמם, אל המילים.

ילדה מן האש

וּמִכָּל הַשִּׁירִים נוֹתְרוּ

הַפְּצָעִים הַזְּרוּיִים בִּדְבַשׁ

הַצּוֹעֲקִים עַנֵּנוּ! וְעַנֵּנוּ!

בְּכָל כֹּחָם לְמַרְגְּלוֹת הַר־הַבַּיִת

לְיַד הַמִּזְרוֹן הַיָּשָׁן, בְּפִנַּת הַחֶדֶר

שֶׁשְּׁמוֹ יַלְדוּת, שֶׁשְּׁמוֹ תִּקְוָה

 (מתוך ספרה "בשיר מעלות חרוך", העתיד לראות אור בשבועות הקרובים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד")

היה רכיב בדמותה שהיה מנגיע בנצח. דברת איתה וחשת בחכמה מלאת האמפתיה ובחיוך ההשלמה שידע להעלים את מחוגי הזמן, לנדף את מעקשי הלב. ואחר כך ללכת בסמטאות הרובע היהודי, ולדעת – ככה נשמעת שבת.

אבל יחד עם המלאכיות הזו היה בה גם כאב שלא הניח, צעקת עננו שלא פסקה שחרצה בדמותה קטבים שונים. כך, כל שקדייה מלאת יופי ותמימה למדי – התגלתה בסופו של דבר כשקדיית מלחמה מתמדת: "השקדייה פורחת צנוע צנוע,/ בתוך המלחמה/ פקעיה מקופלים/ כעיני עיוורים בחושך" (חֵלֶק, עמ' 9). ובין השלם לחסרון, בין "האביב המשתרע" ל"ריק המבהיל", בין ההימלטות הנמשכת מהמשמעות האחת, הפשוטה, של "בארצות החיים" (שם ספר שיריה השני שראה אור ב־1991), לבין ארצות החיים במשמעות השנייה, הטראומתית, הסופית, הסגי־נהורית – היא הבקיעה שוב ושוב את חייה.

כיצד את מותחת את חייך בין שני הקטבים הללו, שאלתי אותה, והיא ענתה:

החיים שלי הם גישושים, חיפוש נמשך אחר שלמות, שבתוכו אני מוצאת גם את האבוד. אני שואלת "איך נאחה את קרעינו" אבל עדיין אני כותבת "באביב הבא עלינו לטובה". אני מבקשת שקט, אבל יודעת שהוא לא פעם שקט מדומה, מכזב, טראומתי. ובתוך הקיום בר החלוף הזה, אני מבקשת הווי חיים טוב יותר, אמיתי יותר וגאוּל יותר. האביב חוזר בשירים שלי, והתפילה חוזרת בהם ללא הרף. החלק, שהוא שם הספר, הוא התחושה שלי שאני חלק ממשהו, חלק מהמהות היהודית. אני חיה את שותפות הגורל, הקשיים, התקווה, וגם: השברים.

וחיי הגישוש היו כולם שאלה.

שאלה שהתחילה בשואה, השואה שלא הניחה לה ולו לרגע אחד, ונמשכה כל חייה בשאלה "מי אני": "ומי אני?/ אני שואלת עצמי/ מול הר הבית// מי אני? בשמלת השבת שלי,/ ילדה יהודייה שניצלה מן האש – ־ / עדיין, בגיל ארבעים ותשע/ ילדה יהודייה שניצלה מן האש" (חלק, עמ' 48). והנה בדרך של מעט המחזיק את המרובה, היא מצליחה לדחוס בשיר קצר זה כמעט את כל היסודות הביוגרפיים־פואטיים שלה. שאלת הזהות העצמית שאינה חדלה, גם שהגיל כבר דוחק בהגדרה העצמית לבוא ולהתמצב לידי קיבוע; והשאלה היא לעולם מול הר הבית – הן הרצון לנקודת התוך והסוד היהודית, נקודת המקום, שהיא מינה ובה גם מטא־מקום, והן הרצון להרריות וביתיות בתוך הקיום הסחוף וחסר ההשתרשות.

ותמיד ילדה. ותמיד אש ושמלת שבת.

עיניים תפורות בשמים

והילדה היהודייה שניצלה מן האש שבה אליה שוב ושוב. רוצה להימלט, לבלי להביט אל הסדום, ושוב מביטה, וגם מתוך מטר המלח שניתך עליה היא אינה חדלה מלהביט; "ואיך אמשיך ללכת הלאה/ על פיקות ברכיי/ כשעיניי תפורות בשמים" (חלק, עמ' 52), היא תמהה אל תוך עצמה.

איך אופי השיבה שלך אל האש, מהן הדרכים שלך לבוא בה, שאלתי. והיא השיבה:

אני בת דור שני לשואה, ואני צומחת בעולם מתוך עולם שאבד. מתוך אנשים שלא זכו להיות פה. היו לי הרבה חלומות על השמדה, חלומות שיורים בי, שהורגים אותי. ובתוך כל זה, תמיד התגעגעתי להוויית החיים שהייתה לפני השואה; לחום היהודי, לחום המשפחתי, לעולם היהודי שהיה, שנעלם. בשירים אני עושה למתים מעין גלגול מחילות, ומעלה אותם לכאן. אני לא יכולה להשאיר אותם, את כל משפחתי, באדמה הטמאה של שם, אבל אני עדיין לא נסעתי למחנות ההשמדה. זה מעורר בי חשש, רעדה.

חלמתי הרבה על מחנות השמדה. חלמתי שאני רואה מערה לא גבוהה ויש בה אורות שבוקעים ממנה, ובתוכה קיימות דמויות פחמיות המושיטות לי ידיים. ואני נורא רוצה לגעת בהן ולבוא אליהן, אבל הבנתי שאז אני לא אהיה. שהן, בעצם, צועקות כבר מתוך הקבר. ואני לא יודעת מה לעשות. ופתאום מופיעה המורה לאמנות שלי, והיא מושיטה לי יד. והתעוררתי בבכי. הכתיבה היא האפשרות שלי לממש, לתקשר, להחיות, ליצור, לברוא. היא האפשרות שלי להשתייך.

היא הייתה מלאת שמחה, ואפילו גאווה דקה, על חייה כאן ("אני הולכת בירושלים ואני חשה שסבתי מרחפת מעליי. אנחנו הולכים בעולם הזה והכול מקוטע, אבל אנחנו במקום שלנו, איננו עוד נרדפים בגולה, נטולי בית. מי חשב בזמן השואה שאכן תקום מדינה בזמן קצר כל כך"). אבל את השמחה תמיד עטפה אימה גדולה שלא עזבה אותה כל ימיה. "רחובות פולין הנידחים/ שהם חלק מאצבעותיי/ הקטועות" (בארצות החיים, עמ' 26) היו אכן לוז חייה.

קו ישיר נמתח אצלה בין הירי החפוז על סבתה ודודיה לבין מציאות הפיגועים בעשורים האחרונים בישראל. היא כותבת לזכר הרוגי קו 405 שנפל אל התהום בידי מחבל בקיץ 1989, על הפיגוע בקו 5 בתל אביב בשלהי 1994, ובדיזנגוף סנטר כעבור שנתיים, לזכר מרדכי ושלום לפיד מקריית ארבע, אריה ואסף הרשקוביץ מעפרה, איילת השחר לוי וטלי חתואל וארבע בנותיה שנהרגו בציר כיסופים, כולם ה' ייקום דמם. וגם על אירועי ההתנתקות ("ההתנתקות הייתה בשבילי קרע בבשר. קרע בנשמה") ושרפת בתי הכנסת בגוש קטיף וחילולם, ועוד ועוד ממאורעות הימים. "ומה אשיר בשיר־מעלות קטן משלי/ קולות ריק וכאב, כמו מרֵיאה פגועה// היכן אתה, אלי, בתוך המציאות השסועה הזאת/ היכן אתה?!" (חלק, עמ' 69)

וכל אירוע כזה השיב אל הילדה את הדם, את הנקודה הדמית הקטנה שבתוך בבת העין. "בתוככי ירושלים/ בחצרות עמוקות של חרדה/ שוכנת נפשי/ ואִתה פחדי/ ואתה תקוותי/ ותפילותיי/ כציפורים פצועות/ ברקיע// מכתרות את הדם –" (עמ' 44). כי אלו היו חייה: פחד ותקווה ותפילה.

מתי יעזבוני

סְבִיב מִטָּתִי סוֹבְבִים מַלְאֲכֵי הַשִּׁכְחָה

מַלְאֲכֵי הַסְּלִיחָה, מַלְאֲכֵי הַכְּאֵב

סוֹבְבִים, מָטִים וְנוֹפְלִים, כַּנְפֵיהֶם הַכְּבֵדוֹת מַכּוֹת בְּפָנַי

מָתַי יַעַזְבוּנִי בָּרָה, צְפוּפָה וְעֵירֻמָּה,

לִבְכּוֹת  

לְבַד

 (מתוך “בשיר מעלות חרוך“).

בצהרי השישי הלכתי לבית הלוויות. היה שקט כבוש בהלוויית האישה שהסתירה מרבים ממכריה את דבר מחלתה, שביקשה לבכות לבד. שעזבה, כמו במכוון, את העולם שבועות בודדים לפני הוצאת מבחר שיריה שאיגד אליו את עשרות שנות כתיבתה, מוותרת, כמעט במודע, על כל ההלל והשבח.

הרב אביגדור נבנצל, שכנה למגוריה רבי השנים ברובע היהודי, דיבר על החסדים הרבים שעשתה עם כל נזקק ונצרך, על הטובה שלעולם התלווה אליה טוב לב אין סופי. הזכירו גם את התפילות שהתפללה ללא הרף על כולם, את הדאגה האמהית כל־כך לשלום היושבים פה. וכשחזרתי, קראנו על שולחן השבת משיריה, את המועקה השקטה עד כדי התפרצות, את הבקשה, וגם את העמידה על שלה מבלי לוותר. את ה"שמע ישראל" שבקע ממנה ללא הרף. ואת השבת שירדה ללא הרף בשיריה.

וכך, בערב שבת נצח שבנצח, יצאה טניה מבשרה.

מחזורי הצרחות השקטים שלה גוועו, העולמות שהצליחה לדחוס לתוך מילות־זהב ספורות עפו מעליה, והיא הלכה לבית עולמה. אל החוזה מלובלין ורבי אלימלך ואדמו"רי חב"ד שמהם למדה, אל אתי הילסום וזלדה שאליהם קרבה ובעיקר אל משפחתה שעלתה כולה על אדמת אירופה ומעולם לא עלתה מחייה. וממותה.

*

קולות

"שלושה דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו: היום והגשמים והנפש בשעה שהיא יוצאת מן הגוף" (בראשית רבה ו, יב)

יוֹצֵאת מִתּוֹךְ בְּשָׂרִי

כְּמוֹ מִתּוֹךְ צִדְפָּה רַכָּה

 

הַשָּׁמַיִם גֻּלַּת־עַיִן נִסְתֶּרֶת

מַחְזוֹרֵי הַצְּרָחוֹת – גָּוְעוּ

 

הַבֶּכִי נִתָּז – פְּרָצִים־פְּרָצִים

נִתָּךְ דֶּרֶךְ נַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרִי

 

הִנֵּה אֶפְשֹׁט אוֹתוֹ

כֻּלּוֹ עָשׂוּי קוֹלוֹת

 

קוֹלוֹת חֲלִילִים, וְקוֹלוֹת מִזְמוֹרִים

וְקוֹלוֹת נְאָקָה וּצְרָחָה וּבִעוּתִים

 

לְיַד הַצּוֹאָה, הַדְּמָעוֹת וְהַשֶּׁתֶן

 

אֶאֱסֹף אוֹתָם קוֹלוֹת כִּפְנִינִים, אֶל

תּוֹךְ עוֹרִי, יִסְפֹּג עוֹרִי אֶת

זַעֲקַת הַשִּׁגָּעוֹן הָאַחֲרוֹנָה

 

(בארצות החיים, עמ' 27) 

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

פורסמה ב-19 במאי 2014, ב-גיליון בחוקותי תשע"ד - 875 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מנחם וטובה פליקס, אלון מורה

    גם אנחנו זכינו, לצערנו, לשיר מרגש שחיברה טניה ע"ה לזכר בתנו עפרה הי"ד. השיר נקרא "דוקא בשבט" והלחין אותו צבי זלבסקי. (נמצא ביוטיוב)
    טובה פליקס

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: