בובת ההיטלר המושלמת שלי | עמיחי שלו

סיפור

ל"ג בעומר היה החג החביב עליי. אהבתי את הריח הגורף של השרוף, את העשן המתרומם מעל לעיר, את תפוחי האדמה העטופים בנייר כסף, ובכלל, את האווירה המיוחדת – כל הנערים והנערות, והגדולים והגדולות, יוצאים מהבית בערב ומדליקים מדורות.

אהבתי את הסיפור של בר־כוכבא, שמרד בשלטון הרומאי של אדריאנוס, ולא הסכמתי עם המורה שזה היה מרד שנכשל בסופו של דבר. אהבתי גם את המורה, עליזה, שבוקר אחד נכנסה לכיתה והכריזה שהשנה לכבוד ל"ג בעומר הוחלט בהנהלת בית ספר שכל כיתה תעשה בובת היטלר אחת גדולה, במאמץ משותף, ותהיה תחרות בין הכיתות, ומי שתעשה את הבובה הכי מושקעת, הכי איכותית, הכי דומה – אולי תזכה בפרס מיוחד. 
 עד השנה, בכל ל"ג בעומר, כל אחד היה מכין בובת היטלר על דעת עצמו, תולה אותה על קרש, ורואה אותה נשרפת תוך כמה רגעים. בדרך כלל הן היו עשויות מנייר רך וקשיח. "השנה אפשר לשים שם קש, עץ, אפילו פלסטיק, לאן שהדמיון ייקח אתכם", אמרה עליזה. מיד החלטתי שאעשה כמיטב יכולתי כדי שנזכה. רציתי שעליזה תשמח, שתשים לב אליי יותר. תמיד כשבאתי להצביע היד שלי הייתה דועכת, ובסוף, כשהייתה פונה אליי, המילים יצאו מרוסקות. והייתי מאדים כולי. אבל בעבודות יצירה הייתי טוב יותר. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי. 
 לכן כבר בסוף השיעור התנדבתי לאסוף חומרים ולהביא אותם מחר, והתגובה של עליזה הייתה נעימה, אם כי מהירה מדי ועניינית. היא רצתה כבר להגיע לחדר מורים ולשתות קפה. לא נעלבתי, התחלתי לחשוב מהיכן אוכל להשיג קש ובדים בשביל הפרצוף, כפתורים בשביל העיניים, והשפם, החלק הכי חשוב – ממה בדיוק אכין את השפם. הרגשתי שהמוח שלי דולק כמו מלא נורות צבעוניות. \

א

מיד אחרי הצלצול רצתי הביתה, אכלתי שניצל תעשייתי מחומם ומחטי צ'יפס, פתחתי את הארון הגדול במרפסת, והתחלתי להוציא קופסאות עם בדים, חוטי תפירה, דבקים ועוד, כל מה שמצאתי, עד שאמא ראתה והתחילה לצרוח: "מה אתה עושה שם? אתה נורמלי? תחזיר מיד את הכול למקום!". הסברתי לה שזה חשוב לבית הספר, והמורה עליזה נתנה לי משימה. היא התרצתה במקצת, היא לא נראתה נלבבת במיוחד מהמשימה, אבל הסכימה לעזור לי. ומהר מאוד מצאנו כמעט כל מה שצריך. שמחתי כל כך עד שחיבקתי אותה. היא קצת הייתה נבוכה, אבל חיבקה אותי בחזרה. עד שהחליטה שדי, אני כבר גדול.

למחרת הגעתי מוקדם לשיעור הראשון. הילדים בכיתה הביטו בי בזלזול, במיוחד אהרון, שמִרפק שני חברים שלו, כשחיוך נלוז ומתועב שפוך על פניו. "מה אתה רוצה?", נבחתי. זה רק גרם לו לחייך יותר. הוא לא אמר כלום. אבל חשתי את ההשפלה שורפת את קצות ידיי. אחרי כמה רגעים הוא חלף ליד השקית הגדולה עם הבדים והחומרים, נתן לה מכה שכמעט הפילה אותה לרצפה, ואמר: "בטח בבית אתה מכין בובות ברבי לעצמך הא?". החברים שלו התפקעו מצחוק. פציתי פה כדי לנבוח שוב. אבל הם כבר יצאו מהכיתה. עדיין נשארו בה כמה בנות. לא ידעתי מה הן מרגישות או חושבות. אבל איזה רחש עבר בגבי. וכמה רגעים לאחר מכן היה משהו במבט של כלנית שלא יכולתי לפענח. חיכיתי כבר שההפסקה תיגמר.

עליזה הייתה מאוד מרוצה מכל החומרים שהבאתי, וכלל לא שמעה את הנחרה שאהרון השמיע, ואת גערות הצחוק שבאו בעקבותיה.

השיעור הוקדש לשלב הראשון בהכנת הבובה. עליזה ציירה תרשים על הלוח, וחילקה משימות לכל קבוצה. אני הייתי בקבוצה עם כלנית, אופירה וילד שתקן בשם רמי. כמובן שלקחתי מנהיגות. התפקיד שלנו היה להכין את הפרצוף, "החלק החשוב ביותר", אמרה והביטה בי והרגשתי את העוצמה מטפסת בכל גופי.

עליזה דאגה מבעוד מועד לתמונה טובה בשחור לבן של היטלר; פרצוף בצורת דלעת, תסרוקת עם שביל בצד, ובעיקר – השפם, המרובע, המשונה, נראה כמו שטיח לניקוי רגליים. "הכי חשוב שתנסו ליצור את המבט, כי המבט זה מה שחשוב, המבט הוא מה שקובע בסוף אם עשיתם עבודה טובה", אמרה עליזה. כלנית נראתה כאילו היא נרדמת כל רגע. "איך עושים מבט?", שאלתי את עליזה, דומה כי היא חייכה אליי. לא הייתי בטוח. "טוב, זה בדיוק העניין, זה לא קל".

רוח חדשה החלה לפעום בי, כשהתחלתי לעבוד על הפרצוף. אופירה קצת עזרה לי עד שהתעייפה. רמי רצה, אבל לא הצליח לעשות דבר. כלנית רק פיהקה ולא הביטה לעברי, אלא מדי פעם החטיפה מבט אחורה לעבר האחרים. צורת הראש והשיער הצליחו מהר יחסית. הייתי כל כך מרוכז בעבודה עד ששכחתי שאני בכיתה, וכמובן שהערב כבר תהיה המדורה. לא ראיתי דבר מולי, רק את הבובה, ויצרתי את השפם הכי טוב, מדויק ומרשים. הייתי כל כך מרוצה. רציתי שעליזה תראה, אבל היא בדיוק הייתה עסוקה, אז המשכתי לשלב הבא, החשוב מכול, המבט.

"חייבים לעשות את המבט שלו, משהו בעיניים, בצורה של עצמות הפנים, תסתכלו על התמונה", אמרתי להם, והם לא הגיבו. רק רמי הניע את ראשו. אני חושב שהוא היה רפה שכל. לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל הייתי כל כך מרוכז, ולא שמעתי את הצלצול להפסקה, ואת הזמן שעובר, ואת עליזה יוצאת ואז נכנסת, ואת כל השאר – פשוט בשלב מסוים התמונה של היטלר והבובה התחילו להתערבב, וסידרתי כפתורי עיניים, והסרתי אותן, וחיפשתי אחרים, וחוטים עבור גבות, ומשהו בצורת הפנים – הבלטתי ואז הסרתי – עד שבסופו של דבר צנחתי לשולחן חסר כוחות, ושמתי לב שהלימודים כבר נגמרו, וכולם התפזרו בחצר, או שמא כבר הלכו הביתה. 
 הבטתי בבובה. לי היא נראתה בדיוק כמוהו, כמעט באופן מצמרר. והשפם היה נפלא, בדיוק ממשיך את האף, לא פוזל לצדדים, ממוקד. אני חושב שאפשר היה לקרוא לזה הרמוניה, איך כל החלקים השלימו אחד את השני, וביחד יצרו בובת סמרטוטים מושלמת.

איור: עופר גץ

איור: עופר גץ

ב

בגלל שקיבלתי אחריות, זה היה התפקיד שלי לחבר את הפרצוף לשאר הגוף. לקחתי נייר ארוך שאוכל לייצר איבר מחבר, מרחתי עליו מלא דבק, לקחתי את הגוף, כמו דחליל חסר השראה – אבל זה לא היה החלק החשוב – מרחתי המון דבק, כמה שיותר, כדי שהכול יהיה מושלם.

הלב שלי דפק בעוצמה. לקחתי את הבובה, נשאתי אותה כמו תינוק, כדי שלא תתפרק, כי הדבק היה עוד טרי. הלכתי לחדר המורים, קיוויתי שעליזה עוד שם. אבל הוא היה ריק לגמרי. לכן הלכתי הביתה, הנחתי את הבובה על הספה. "ראית? נכון שהיא ממש דומה?". אמא מיד עיקמה את פרצופה. "תיקח את זה מפה, תעשה לי טובה, לא רוצה את היטלר בסלון שלי, טוב?".

לקחתי אותו לחדר שלי, הנחתי אותו על המדף בין חוברות הספיידרמן, ספרי הלימוד וסידור הבר־מצווה, אבל היא החליקה משם, זה לא היה יציב. גופה היה חסר כוח. לא הייתה לי ברירה. השכבתי אותה במיטה, אפילו שמתי את ראשה על הכרית וכיסיתי עם השמיכה, כך גם הדבק יעבוד טוב יותר. 
 בערב הדבק כבר התייבש לגמרי. הבטתי בה, והייתי בטוח, מדובר בבובה לא פחות ממושלמת. עליזה תראה אותה בערב והיא תהיה חייבת לצהול. לקחתי את תפוחי האדמה, לבשתי את בגדיי החגיגיים, וכמובן את הבובה. "רעיון טוב, תוציא את זה מהבית כבר, לא רוצה לראות את הבובה המפחידה הזו", אמרה אמא, אבל הוסיפה לפני שיצאתי מהדלת, "ותיהנה, שיהיה לך כיף במדורה".

הלב שלי פעם בהתרגשות. יצאתי החוצה. לשמים היה גוון כתום ורוד, ריח השרוף סחרר בכל המקום. אווירה מיוחדת, מחשמלת, קולות של גיצים. ילדים סוחבים קרשים וניירות, ותחושה של חגיגיות. נשאתי בגאווה את הבובה עד למקום המיועד למדורה. ציפיתי למצוא כבר קרשים וילדים אחרים, ובטח את המורה עליזה. אבל היו שם רק מדורות של כיתות אחרות. אולי הגעתי מוקדם מדי, חשבתי לעצמי, אבל משהו לא הסתדר, השמיים הראו שהלילה תיכף יורד. יכול להיות שקרה משהו, חל איזה עיכוב, פשוט אשב ואחכה עד שיבואו, אמרתי לעצמי, אשב ואחכה עד שעליזה תבוא ותראה את בובת ההיטלר המושלמת.

הרגעים חלפו לאט, ואז מהר, ושוב לאט, משהו קודר נפל עליי, ומיד הבנתי מה בדיוק התרחש; הם העבירו את המקום, ולא הודיעו לי, כי אהרון היה אחראי לזה. הרי כל אחד קיבל אחריות, והאחריות שלו הייתה לבחור את המקום. הכול הסתדר לי הגיונית, וברגע שעליזה תבוא ותשאל מה קרה לבובה, אהרון יגיד, אי אפשר לסמוך עליו, ראית? בסוף הוא לא הביא כלום, ואיך אוכל להסביר לעליזה שפשוט הטעו אותי ובאתי למקום הלא נכון. "זה לא בסדר, בנינו על הבובה הזו, איך אפשר מדורה בלי בובה של היטלר? זו אשמתך, ואני ממש לא מרוצה מחוסר האחריות שלך".

אני חושב שכמה דמעות בצבצו מתוך עיניי. אולי זה היה העשן, שהחל למלא את כל האוויר. נכון, יכולתי לקום ולהתחיל לחפש את המדורה של הכיתה, הוא בטח העביר אותה לשדה שליד הרחוב הראשי, או אולי ליד הבית שלו, אבל משום מה לא יכולתי להניע את רגליי. הן כמו היו תקועות באדמה.

ג

המדורות האחרות לידי הלכו והתרוממו, הגיצים עפו לכל עבר, השמים נהפכו שחורים ואדומים ונפלאים. הסתכלתי לעבר האזור שחיבר את השדה לחולות שהובילו אל הים, והכול נצץ מרוב מדורות וגיצים. זה נראה כאילו הכוכבים ירדו לאדמה והחלו לרקוד.

התחלתי ללכת לכיוון השני, מגביר את צעדיי. הצמדתי את הבובה לגופי עם הפנים פנימה, כדי שאף אחד לא יראה, ולא ירצה לקחת אותה ממני ולשרוף אותה במדורה שלו. ניסיתי לחשוב מה אוכל לעשות, הרי אמא לא תרצה אותה בבית, ואין מקום בארון או בשידה שבו אוכל להחביא אותה מבלי שתגלה. בכל מקרה, היא לא הייתה בבית. הייתה לה גם מדורה משלה. לכן הנחתי את הבובה על כיסא במטבח, בעודי פותח את המקרר, מוציא כל מה שהיה שם – עגבנייה, גבינת קוטג', זיתים, נקניק מוטרדלה, ביצה קשה – ופורש על השולחן.

החלטתי לעשות ארוחת ל"ג בעומר חגיגית. את תפוחי האדמה הגלולים בנייר כסף שהיו לי בכיס זרקתי לפח. הנחתי חלק מהדברים ליד הבובה, וניסיתי לחשוב על המשך התוכנית. מצצתי זיתים באיטיות, חתכתי את הביצה הקשה לשניים, הכנסתי בינה את פרוסת הנקניק, זה היה דוחה וקסום בה בעת, וכלל לא הייתי רעב. אחר כך הוצאתי חבילת עוגיות חדשה. החלטתי כי שתי עוגיות יספיקו. אכלתי עשר. הבטן שלי החלה לגעוש, אבל חשתי כאילו מוחי בהיר וצלול.

ריח השרוף חדר מהחוץ אל כל הבית, לא משנה כמה אטומים היו התריסים, אמא בטח תחזור עוד מעט, חשבתי לעצמי. אולי היא תחזור מתנדנדת, ואז בטח לא תשים לב שהבובה עדיין פה. אם כי היא יכולה פתאום לראות הכול, ומתוך ההתנדנדות הזו שלה לעשות דברים לא שגרתיים, כפי שאז לקחה את כל העוגיות מהארון, והחלה לדרוך ולקפוץ עליהן, עד שכולן התפוררו. ואז פשוט חייכה, השאירה את הכול כך, והלכה למיטה.

המשכתי לאכול את כל חפיסת העוגיות. בגוף כבד הבאתי את הבובה לחדר, ואז הכול כמו הואר באור כתום אדום שלכאורה בא מבחוץ, כמו מדורה חדשה פתאום ניצתה, אבל חשתי שהוא עולה מתוך החדר, והוא פשוט הלך והתעצם, האיר את כל המגרות, השידה, המיטה, אוסף בובות הספיידרמן, ספרי הלימוד. האיר את בובת ההיטלר המושלמת שלי, וכל פריט בה נראה מדויק ומושלם כמו שהוא: השיער המסורק הצידה, הגבות המקושתות קמעה, האף המשולש, הסנטר, ובעיקר כמובן השפם. ראיתי באור הנפלא כל שערה בו, איך היא דבוקה בדייקנות, איך היא מתחברת לשערה אחרת, והכי חשוב – את ההרמוניה, את המבט. לא שמעתי את אמא נכנסת מתנדנדת.

ד

למחרת לא הלכתי לבית הספר. אמרתי לאמא שיש לי בחילה ואני מרגיש לא טוב. היא הניפה יד מבטלת. "טוב, אני צריכה ללכת לעבוד, רק תסדר את כל הבלאגן שהשארת במטבח". אחרי שסידרתי הכול לקחתי את הבובה, והחלטתי לצאת לנשום קצת אוויר. הבית פתאום הרגיש חנוק, עם כל עשן המדורות שעדיין שרר באוויר.

גם בחוץ הכול נראה מעט אחרת; הבניינים נראו אפורים יותר, פיח וגחלים צצו בכל עבר, והייתה תחושה שהכול נע באיטיות. ניסיתי למצוא רמזים לאותו אור גדול, אבל הכול נח במקומו. לא ידעתי לאן אני הולך. הבובה הייתה מקופלת היטב בידיי, בשלב מסוים היא נשמטה מהתנוחה שבה הייתה, והרגליים שלה עפו משוחררות באוויר, כמעט נוגעות בקרקע, והפרצוף שלה היה חשוף לעיני כול, וכמה אנשים הביטו בה, ולא אמרו דבר, ובכלל לא היה אכפת לי. אמרתי לעצמי, אמצא לה בסוף מקום, מחבוא, אמצא לה בונקר.

אבל בשלב מסוים חשתי כאילו הם מנסים לקחת אותה ממני, תחילה נדחקים לעברי, נגיעות קטנות ואגביות, אבל לאט לאט ניסו לתלוש אותה מידי. תחילה בניסיונות חטיפה קטנים, אבל ככל שנקפו הרגעים הם הפעילו יותר כוח, ומצאתי עצמי נאבק בהם, נותן את כל מה שיש בי, מכה באגרופים, בעיטות, דחיפות, יריקות, נשיכות. והם המשיכו לבוא, מלא אנשים ללא פנים, נערים, נערות, גברים, נשים, חלקם לבשו מדים, חלקם היו עירומים, אבל ללא כל איברי מין. חלקם דיברו שפה משונה.

בשלב מסוים כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, הם היו רבים יותר, נחושים, אגרסיביים. חלקים מהבובה החלו להיתלש על ידיהם; תחילה נתלשו הרגליים, כי הדבק בהן היה חלש. אחר כך הידיים. לגוף עצמו לקח מעט יותר זמן, אבל פתאום חתיכות קש נפלו על הקרקע, והבדים עצמם, ועוד כל מיני איברים פנימיים. עד שנותר רק הראש, העגול, המדויק, המושלם. חשבתי שאולי הם יוותרו, אבל הם רק נראו נחושים יותר, המשיכו להגיח מכל כיוון, השביל בצד נהרס, נקטף, הושלך לקרקע. אחר כך כפתורי העיניים, עד שבסוף נשאר רק השפם, שערות קטנות ומדויקות של שפם, אחת אחת הן נתלשו.

הרגשתי עדיין שאני אוחז במשהו, אבל כשהבטתי בהן לא ראיתי דבר. רק תולעים קטנות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

פורסמה ב-19 במאי 2014, ב-גיליון בחוקותי תשע"ד - 875, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: