אזור הדמדומים | אפרת קראוס

ערב הקמת המדינה מילאו פליטי השואה את מחנות המעצר בקפריסין. משהו מסיפורם נחשף בפרק מספר חדש שנכתב על משה מושקוביץ ("מושקו"), שליח מאז ועד היום

א

תל אביב בסתם יום של חול, על ההמולה שבה וריחה המיוחד. מושקו שואף אל קרבו את הריח ומתענג. ריחו המלוח של הים, ובעיקר ריח ילדות ובית, המזכיר נשכחות ורגשות כמוסים. לרגע הוא נזכר בפגישתו הראשונה והמרגשת עם תל אביב, ביום עלייתם ארצה, וחיבה עמוקה מתעוררת בו אל העיר הזו, השונה כל כך ממשואות־יצחק שלו.

"אחר כך אכנס להגיד שלום להורים", הוא אומר לעצמו, ומזדרז להגיע אל משרדי התנועה. הוא ואורה דיברו ביניהם, והחליטו שהשליחות הזו חשובה. אם המשק צריך לשלוח מישהו לקפריסין, הם נכונים. מושקו העריך את נכונותה של אורה לעניין, ורצה לנסות להקל עליה עד כמה שאפשר. אולי כשיהיה אצל ההורים ישאל אותם אם אורה ושלומית יוכלו לבוא אליהם לחגים, או אולי להיפך.

במשרדים אנשים יוצאים ובאים. יש תחושה של עשייה ומרכז העניינים, יחד עם אבק של תיקים, ומצעד אינסופי של כוסות תה. שני בחורים חולפים על יד מושקו בוויכוח סוער על תקציב כלשהו.

"סליחה, אני בעניין קפריסין…"

"אתה צריך את יהודה. בחדר השמאלי", אומר אחד מהם, וחוזר לטעון את טיעוניו בלהט.

מושקו פוסע פנימה. "שלום", הוא אומר. "אני מושקוביץ ממשואות יצחק".

"אה…", מרים אליו יהודה את עיניו, "שב, שב בבקשה. בקשר לקפריסין, נכון?"

־ "כן – ־"

יהודה מודד אותו במבטו, וחיוך שובב מרצד בעיניו. "שמע, אתה הולך לעשות עסק מצוין עם השליחות הזאת! יש שם המון בנות נחמדות, ובטח תמצא לך שם שידוך טוב…"

עכשיו תורו של מושקו לחייך. "אני נשוי… ויש לי בת".

"אה", מתאכזב יהודה, "אתה נראה כל כך צעיר. בן כמה אתה?"

"עשרים ושתיים וחצי", מזדקף מושקו, לא מוכן שיזלזלו בגילו המופלג.

"נו טוב, אז אני שולח איתך את יוסק'ה משדה־אליהו, תדאג שהוא יחזור עם כלה…".

כשמושקו מהנהן, עובר יהודה לנהלים – יוצאים בטיסה באחד בספטמבר (השנה היא 1947), חוזרים ב־7 בדצמבר. מקבלים דמי כיס של 3 ליש"ט לחודש, כדאי לקחת גם בגדים חורפיים וגם קיציים כי זו עונת מעבר, ושיהיה לכם בהצלחה.

רק כשהוא עומד בדלת, ופניו ליציאה, נזכר מושקו לשאול שוב על המטרה שלשמה הוא עשה את הדרך עד כאן. "אז מה בדיוק התפקיד שלי שם?"

יהודה כבר מעיין בניירות שעל שולחנו, עסוק בנושא הבא שעל סדר יומו. לרגע הוא מרים את עיניו. "אתה יודע… הכשרה לעלייה… ללמד עברית, ידיעת הארץ, חזון, הגשמה. ותביא לנו הרבה מועמדים לקיבוצים שלנו…"

כשמושקו כבר בסוף המסדרון הוא שומע את יהודה צועק אחריו "מושקוביץ! תלמד קצת יידיש, זה עוזר".

וזהו. זאת הייתה כל ההכנה לשליחות. אנשי הארץ בדרכם הקלילה והמחוספסת משהו ראו כך את תופעת קפריסין. קראו לזה "רזרבה חלוצית". מתוך הרגל של שנים, התייחסו בארץ ליושבי הגולה בתור עתודה, בתור "אלה שעוד מעט יבואו", ועסקו בשאלה כיצד לגרום להם לבוא וכיצד לכוון אותם לאידיאולוגיה החלוצית ה"נכונה".

ב

היישוב שהיה שקוע כולו באתגר בניין הארץ לא הצליח לראות באמת את השבר הנורא שהיה מנת חלקה של שארית הפליטה. זו לא הייתה התעלמות מכוונת: גם בארץ היה כל אחד חייל מגויס למטרה הכללית, משאיר את רצונותיו ומחשבותיו הפרטיות הרחק מאחור. השואה נתפסה כעוד צידוק לעניין הציוני, והעזרה לניצולי השואה הייתה בהכנסתם למעגלי העשייה ובארגון עלייה בכל מחיר, אפילו במחיר סכסוך חזיתי עם המנדט הבריטי.

אם הייתה הסכמה שאיחדה את היישוב היהודי המפולג, הייתה זו ההכרה ששערי הארץ חייבים להיות פתוחים בפני שארית הפליטה. הארץ חיכתה להם בזרועות פתוחות, והם היו זקוקים לה נואשות.

אבל השערים לא היו פתוחים. לגמרי לא. הבריטים היו מודעים להמוני היהודים שגדשו את מחנות העקורים, מחפשים מקום ובית, אך חששו יותר מהתססת המזרח התיכון שתחת שליטתם.

הבריטים אישרו מכסה של 1,500 סרטיפיקטים לעולים בכל חודש. טיפה בים. במחנות העקורים באירופה ישבו 250 אלף יהודים שלא היו רצויים בשום מקום אחר בעולם. ועדות בינלאומיות הוקמו במטרה לדון בבעיית הפליטים, פרסמו מסקנות, ניסו לדון בכובד ראש בשאלה, אבל לעם היהודי כבר לא הייתה סבלנות. הוא רצה הביתה, לביתו האחד והיחיד, ודבר לא יכול היה לעצור אותו. משני צידי האוקיינוס הבינו היהודים שרק מדינה יהודית תוכל לדאוג לרווחתם של יהודי העולם, והחלו ללחום למען מדינה עצמאית, לא פחות. אחר כך אמרו בצחוק שהיה בו שמץ של אמת שרק בזכות בווין, שר החוץ העיקש של בריטניה שסגר את שערי הארץ, הוקמה מדינת ישראל.

ההגנה ארגנה ספינות רעועות, העמיסה בהן פי שלושה מן התכולה המותרת, והעם היהודי עשה את דרכו בדרכים לא דרכים, נואש ונחוש, מפר את חוקי המנדט במה שכונה בהתרסה גאה "עלייה בלתי לגאלית". גם המשטרה הבריטית הייתה נחושה. משמר החופים תוגבר ואוניות נתפסו בזו אחר זו. מחנה המעצר בעתלית, שבו שוכנו המעפילים שנתפסו, עלה על גדותיו, ולשלטון המנדט נמאס מכל העניין.

שוב ושוב הם מבריקים ללונדון: "אנחנו מבקשים רשות לשלוח את העולים חזרה לארצות המוצא שלהם, או לפחות למחנות מעצר מחוץ לארץ ישראל. אין לנו מספיק כוח אדם כדי לשמור עליהם". ההנהגה הבריטית חוששת ממחזות קשים של גירוש ומביקורת אמריקנית, עד שהיא מכריעה, באוגוסט 1946, שכל ספינה שתגיע תגורש למחנה מעצר בקפריסין – מחנה שהיה עד אז מחנה שבויים של הצבא הבריטי, ששימש להחזקת שבויים איטלקים במהלך מלחמת העולם השנייה.

 "גרמניה ופולין כבר מאחור, אך ארץ ישראל עדיין בגדר חלום". מחנה מעצר בקפריסין, 1949  צילום: לע"מ‎

"גרמניה ופולין כבר מאחור, אך ארץ ישראל עדיין בגדר חלום". מחנה מעצר בקפריסין, 1949
צילום: לע"מ‎

ג

כשהגיעו הספינות "יגור" ו"הנרייטה סאלד" לחופי הארץ, מיד לאחר ההחלטה הזו, הייתה הארץ בכוננות שיא. האם יגרשו? כיצד להתנגד? הבריטים חסמו את כל אזור הנמל, והפגנה רבת משתתפים אורגנה בחיפה למרות העוצר. שלושה מפגינים נהרגו. המעפילים באוניות תודרכו להתנגד התנגדות פסיבית אך עיקשת, וחברי ההגנה החדירו לספינות הגירוש פצצות להפעלה במקרה הצורך. המעפילים נלחמו. נשים הרות, תינוקות, ניצולי המחנות, כולם נלחמו בשארית כוחם – והובסו על ידי האימפריה של הוד מלכותו.

בארץ נותרו המומים. היה זה שבועות מספר אחרי "השבת השחורה", וראשי היישוב היו מוגלים או עצורים. לא היה מי שינהל את המאבק. הפצצות לא הופעלו מפחד שיקרה מה שקרה באונייה "פאטריה", שבה נספו קרוב למאתיים מעפילים.

היישוב נותר כואב ופגוע. המעפילים גורשו, גם הם פגועים מכך שנותרו לגורלם ללא מחאה נמרצת של היישוב, ופרק חדש בהיסטוריה היהודית נפתח באותו ערב, שבו הגיעו ראשוני התושבים למחנה המעצר המוזר בקפריסין.

מוזר – כי היה זה מחנה שהוא לא פה ולא שם. אזרחים, נשים ותינוקות המושמים מאחורי גדר תיל ונשמרים בקפידה במחנה שבעצם הינו מחנה שבויים, כאילו היו פושעים מסוכנים. גם הבריטים הבינו מהר מאוד את האבסורד שבדבר. ביום הראשון הם ניסו לחלק את המחנה למחנה נשים ומחנה גברים, כדרך שעושים לשבויי מלחמה. הם ניסו גם לקבוע את סדרי האוכל והלינה, אך המעפילים התנגדו.

מלווי האונייה מן הפלמ"ח יצרו את הסטטוס־קוו שנשמר אחר כך לאורך כל זמן קיומו של המחנה, שנתיים וחצי. "אנחנו נהיה אחראים לסדרים הפנימיים במחנה", הם ביקשו מן הבריטים, "ואתם תהיו אחראים מבחוץ". וכך היה. המעפילים הקימו מזכירויות וועדות, קבעו את סדרי הלינה והקימו מטבחים לקבוצות השונות, והבריטים דאגו לספק את חומרי הגלם (ה"פרודוקטים") לבישול (לפי חישוב קלוריות של הצבא לשבויי מלחמה) – ובעיקר דאגו לשמור שה"אוצר" היקר לא יברח מבין הגדרות חלילה.

הדעות בין המעפילים נעו בין רפיון רוח וייאוש לבין מלחמתיות ורצון לרוץ אל הגדרות, ליצור מהומה ולהילחם עד כלות. לא היה להם יותר כוח להמתין. הם עברו מלחמה, עברו מחנות עקורים, טולטלו בים בתנאים לא תנאים, ראו את הארץ מנגד ואליה לא באו. ועכשיו? כמה זמן יכלאו אותם?

בתחילה איש לא חלם שהמחנה יעמוד על תילו כל כך הרבה זמן. זו הייתה מעין סנקציה בריטית כנגד היישוב, סנקציה שהיה ברור מראש שלא תרתיע אף אחד ושהבריטים לא יצליחו לעמוד בה. אבל המעפילים כבר ראו הכול, ויכלו להאמין שהם עלולים להירקב במחנה הזה לנצח.

"הם חושבים שהם פתרו את בעיית חוסר המקום בעתלית", אמרו ביישוב, "אבל עוד מעט לא יהיה להם מקום בקפריסין. האוניות שעכשיו עושות את דרכן בים כבר מכילות יותר אנשים מן המקומות שיש להם שם. מהר מאוד הם יראו שזו הייתה טעות חמורה".

כולם טעו בסופו של דבר. המעפילים התעקשו לבוא, והבריטים התעקשו להגלות לקפריסין. הם בנו מחנה אחרי מחנה, מוסיפים עוד ועוד מקומות, למורת רוחם של מושלי האי.

הפתרון החלקי שבסופו של דבר ייצב את המחלוקת ואת הלך הרוחות במחנה לקראת תחילת 1947 היה מתן היתר ליישוב לשלוח שליחים – מורים ורופאים – אל המחנות, בכמות מוגבלת. עוד הוסכם שכל חודש יתירו הבריטים ל־750 מגולי קפריסין לעלות ארצה – כשהם מנצלים מחצית מאותם רישיונות עלייה שסיפקה ממשלת המנדט ליהודים בכל חודש. כך יכלו הבריטים לפנות מקום במחנות, ואילו המעפילים ידעו שתורם לעלות יגיע, ואת מקומו של הייאוש העמוק מן הגירוש תפסו שגרת מעצר וחישובי קיצין. "כשהגעתי למחנה היו פה 7,500 איש, סימן שאצא עוד עשרה חודשים". הכלל היה כזה: ראשון נכנס, ראשון יוצא.

ד

מושקו אורז את חפציו, נפרד מאורה ושלומית ומן החברים במשק, מעיף מבט אחרון על הרי גוש עציון – לא מעלה על דעתו שזהו מבט אחרון באמת – ויוצא לדרכו. עכשיו הוא שליח, והאדרת הזו מתאימה לו. מכאן ואילך הוא הופך לשליח נצחי, מהדק את האדרת הכבדה הזו לכתפיו ולא מניח לה, גם כשהוא משאיר את גיל הפנסיה שלו 20 שנה מאחוריו. יש מה לעשות, עוד ועוד. עם ישראל הוא מעסיק עקשן וחסר מנוחה, ומושקו הוא חייל נאמן.

הוא מגיע ללוד, ובנמל התעופה הוא פוגש עוד שליחים כמותו. המטוס שלוקח אותם הוא מטוס קטן של חברת "אוירון" ובו חמישה מקומות. הטייס מגיע כשהקסדה לראשו.

"מה קורה פה? אנחנו שישה אנשים", הוא סופר אותם. "יאללה, תעלו. ג'ינג'י – אתה תשב על הבטריות כי אין לך מושב".

למושקו זו הפעם הראשונה שהוא טס במטוס, והמראה מפעים אותו. לרגע הוא חוזר אל שיעורי הגיאוגרפיה במקווה ישראל. המראה מלמעלה מזכיר לו את המפות הגדולות עם כתמי הכחול, הירוק והחום. שעתיים וחצי היטלטל המטוס באוויר, ולבסוף נחת בקפריסין.

הכול נראה למושקו מוכר: הרי גם קפריסין הייתה תחת שלטון בריטי, והנה כפיליהם של אותם חיילים שפגש הבוקר בלוד בודקים אותו. אותם תגים, אותן חותמות. מישהו משליחי הסוכנות מקבל את פניהם, ולוקח אותם לבית מלון לצורך התרעננות והכנת תעודות הכניסה שלהם אל המחנה. כעבור שעות אחדות הם יוצאים את בית המלון ונכנסים אל תוך גדרות התיל של מחנה המעצר בקפריסין.

על התעודה של מושקו כתוב "מורה יהודי" באנגלית. זה המנדט שלו במחנה, זה יהיה כרטיס הכניסה והיציאה שלו מן הגדרות; למעפילים עצמם, כמובן, אסור לצאת ולבוא.

הם נכנסים פנימה.

שום דבר לא הכין אותו לקראת המראה הנורא שנגלה לעיניו: המוני בני אדם פסעו בשבילי הרפש של המחנה. המונים, המונים, שיירה ארוכה שאין לה סוף. כל האנשים היו לבושים בלואי סחבות, ו"נעולים" בסחבות גם כן. ביניהם היו ילדים רבים, חלקם ללא נעליים. כולם "מסתובבים" ללא תכלית בשורה ארוכה בין צריפי המחנה המכוערים, שיירה שנעה הלוך ושוב בלי מעשה וללא תכלית. מאות אנשים פוסעים בעיניים כבויות. נשים צעירות ובידיהן תינוקות והן חסרות חיים. והעיניים האלה… שוב העיניים שניבטו מכל מקום, עיניים שיש בהן עומק של כאב וצער נורא. מושקו לא יכול היה לעמוד מול כל זה. הוא נעצר ופרץ בבכי מר, בכי שהוא לא זוכר כמותו בכל שנות בגרותו.

הוא מעלה בזיכרונו את חברי הקהילה של פרשבורג, את הדודים והקרובים, עם ההליכות האריסטוקרטיות. האם כך נראו לפני המלחמה גם האנשים שעומדים פה לפניו?! עוצמת השבר של השואה מכה בו בבת אחת. מרכז המשלחת ניגש אליו וטופח על שכמו. "אתה צריך להתרגל", הוא אומר לו, "וכמה שיותר מהר".

*

במרחק של שנים רבות, הוא מסביר את המפגש הטראומתי ההוא:

“אני פגשתי בארץ ניצולי שואה, אבל הסוכנות כבר נתנה להם את המינימום – בגד ללבוש ולחם לאכול. הם לא נראו ככה. חלק מחברי משואות יצחק הצטרפו אלינו אחרי שעברו את המלחמה, אבל הם היו חמישה או שישה, ומיד התערבבו בינינו. חשבתי שאני יודע איך נראים פליטי שואה…“

בקפריסין הדברים נראו אחרת לגמרי. שם השליחים מארץ ישראל, הצברים הגאים, היו צריכים להתאזרח במדינת שארית־הפליטה ולא להיפך. קפריסין הייתה איזור דמדומים: גרמניה ופולין כבר מאחור, אך ארץ ישראל עדיין בגדר חלום. זה היה מקום שבו כבר לא צריך לפחד, אבל עדיין לא צריך להציג כאילו הכול בסדר. אפשר לתת לכאב לשהות מעט, להתבונן בפצעים הגלויים ולחכות קמעה שיגלידו. כשיגיעו לארץ שוב יתחיל מרוץ החיים, המבטים יופנו קדימה ורק קדימה, והכול יידחק עמוק פנימה.

ה

"כאן זה הצריף שלך", מצביע המלווה על צריף הבנוי מפח מגולגל – מעין איגלו. אחד מתוך מאות צריפים הניצבים בשורות מסודרות. "תניח את החפצים, ובוא לפגוש את חברי מזכירות המעפילים". מושקו מניח את חפציו על מיטת סוכנות צרה. שני חבריו לצריף אף הם שליחים: יוסק'ה אפרתי משדה־אליהו ושמעון מאיר, שליח פועלי אגודת ישראל.

מושקו לא מתרגש מן התנאים הדלים – הוא לא ציפה להתגורר בבית מלון – אבל תחושת מחנק וכובד משתלטת עליו. עכשיו גם הוא אסיר במחנה השבויים הענק והעצוב הזה. בראשו עולות תמונות המטע שבגוש עציון, הנוף והמרחבים הניבטים ממנו אל שפלת החוף, תחושת העצמאות והיצירה המתלוות לכל פעולה במשואות יצחק, והגעגוע הביתה צובט בו עד כלות.

"למעפילים יש מזכירות, המורכבת לפי מפתח מפלגתי", מסביר אחד הוותיקים לשליחים הטריים במזכירות המעפילים. "הכול כאן עובד לפי אותם מפתחות מפלגתיים כמו בארץ. המחנות מורכבים…"

־ "רגע, זה לא מחנה אחד?", קוטע אותו מישהו.

"לא, בכלל לא. בתחילה נבנה מחנה אחד של אוהלים. כשנוספו עוד ועוד אוניות, בנו עוד מחנות לפי הצורך. מחנות האוהלים נקראים 'מחנות קיץ', ומחנות הצריפים נקראים 'מחנות חורף'. בהתחלה לא שיערו שיעברו כאן גם חורף, והנה אנחנו כבר בחורף השני שלנו.

"אז כמו שהתחלתי לומר – המחנות מורכבים מ'קיבוצים' – חבורות של אנשים השייכים לתנועה כלשהי, ומקיימים אורח חיים שיתופי. זה מתבטא בעיקר במטבח משותף – ־"

־ "ואנחנו השליחים… אנחנו גם חברי מזכירות?"

"לא. אתם מסייעים למזכירות ככל יכולתכם. אל תשכחו שאתם אלה שיכולים לצאת מן המחנה. אם צריך לקנות משהו, לסדר משהו בחוץ – זה אתם. אתם כבר תראו", הוא מחייך חיוך עייף. "התפקיד שלכם הוא אינסופי, שייך לכל תחום ולכל דבר. והנה המזכירות" – הוא מצביע על צריף זהה לכל השאר.

"שיהיה בהצלחה!", מסיים השליח הוותיק, ונעלם. זו הייתה הפעם האחרונה שבה מישהו הסביר להם משהו. מכאן ואילך הם לומדים תוך כדי תנועה.

חברי המזכירות מקבלים את פניהם בהתרגשות רבה. משהו דומה להערצה, שמביך את מושקו. "תודה! תודה רבה שבאתם!", הם אומרים, ומושקו עדיין נבוך. הוא בא בשליחות התנועה, בסך הכול כדי לעזור, ועדיין לא מבין את המשמעות שהמעפילים מייחסים להיותו שם.

אחר הצהריים עובר כרוז ברחבי המחנה, עם רמקול העשוי מצינור פח עם שוליים מקרטון, ומודיע משהו ביידיש. מושקו מאמץ את אוזניו כדי להבין. הוא יודע שזה קשור לשליח מארץ ישראל, אבל מה בדיוק? השכן מהצריף ליד מסביר לו ביידיש למתחילים: "מחר בערב השליח החשוב החדש מארץ ישראל ימסור את דברו". מושקו נבהל. השליח החדש מארץ ישראל זה הוא…

הערב יורד על יומו הראשון בקפריסין. בצריפים אין אור בלילה, והחשיכה משביתה את הכול. מושקו עומד בפתח הצריף מביט אל השמים זרועי הכוכבים, ומקשיב אל קולות המחנה ההולכים אט אט ומשתתקים.

"אתה יודע", הוא אומר לפתע ליוסק'ה, "אתה יודע… האנשים שפה הם שרידי השואה, ולא ניצולי השואה. אנחנו, בני הארץ, אנחנו ניצולי השואה האמיתיים. ניצלנו ממנה… אילו לא עלינו בזמן, יכולנו להיות כמותם ממש".

הוא מעיף מבט אל יוסק'ה, מחכה לתגובה כלשהי, אך יוסק'ה כבר נרדם… לילה ראשון בקפריסין.

למחרת היה על מושקו להכין את הנאום לקראת הערב, משוכנע שיישא דברים בפני כמה עשרות מתושבי המחנה. כשהגיעה השעה ניצב שליח בפתח הצריף. "מחכים לך במגרש. יש שם שולחן, תעלה עליו. זו הבמה שלנו…", הוא מתנצל.

מושקו יצא למגרש. כשעלה על השולחן, חשכו עיניו. אלפי אנשים עמדו שם, מצפים למוצא פיו. הוא הרגיש כיצד רגליו אינן נושאות אותו מרוב פחד. פיק ברכיים כפשוטו… הוא בסך הכול בן עשרים ושתיים וחצי… מה יש לו לומר לאנשים הללו, שניסיון חייהם גדול משלו פי אלף, או שגילם כגיל הוריו?!

מושקו יישר את הדף, והחליט שלא להישיר אליהם עוד את עיניו. להתרכז בדף ותו לא. במשך עשר דקות או רבע שעה שנמשכה לנצח הקריא את מה שכתב, כשכל שורה שעוברת מקרבת אותו אל סוף הסיוט. בסיום הוא זכה למחיאות כפיים סוערות. כולם היו מרוצים, ומושקו יכול היה סוף סוף להשקיט את הלמות לבו. יתכן שאף אחד לא ממש הקשיב למה שאמר. הם באו כי לא היה משהו אחר לעשות במחנה, ואולי בעיקר כדי להתחכך בו, לגעת בחלום. יהודי מארץ ישראל, חבר קיבוץ אמיתי, ואפילו דתי – זה כמו לראות את המשיח פנים בפנים.

משעבר את טבילת האש הראשונה, החל מושקו לטבוע בעבודה.

ו

יומו של מושקו הורכב מהיענות לצרכים השוטפים, וממסגרת קבועה של שיעורים שונים.

"מושקו, רייזי חולה. היינו איתה במרפאה, ואמרו שיש לקחת אותה לבית החולים. היא צריכה שתי מלוות", פוגש אותו בעלה הנסער על השביל, ומושקו אץ רץ לסדר מלוות, ולוודא שהמשמר האנגלי ייקח את החולה בזהירות הראויה.

"מושקו, לא הביאו ירקות היום", עומדת מולו תורנית המטבח אובדת עצות. "נו, מה אפשר לבשל ככה…". אז צריך להיכנס למטבח, להתלוצץ עם הטבחים המנסים לאלתר משהו, לנסות להמיס את הכעס המתלקח פה במהירות.

ירקות ופירות טריים היו בעיה קשה באי, שלא היה מפותח ולא עמד בעומס: אוכלוסיית המחנה הלכה וגדלה עד שעלתה על אוכלוסיית ניקוסיה הבירה… השווקים של קפריסין לא עמדו בעומס, והתרוקנו די מהר. המשק הקפריסאי היה מיושן עד כדי כך שלא ניתן היה לקנות חלב טרי: כל משק בית הכיל פרה או עז לתצרוכת המשפחתית הקטנה.

"מושקו, מה הסיכוי שאצא במכסה של החודש הבא? אולי… אולי אפשר לנסות, כי אח שלי חולה והוא קיבל סרטיפיקט לחודש הבא, ומי יטפל בו?", מבקשת ממנו נערה צעירה בביישנות דוחקת, והוא שואל לשלום האח, ויודע שגם האחות צריכה עזרה ולא רק האח; כמה דאגה היא נושאת לבדה!

אז הוא מקשיב ומרגיע, ומבטיח שידבר עם פלוני, וישתדל אצל אלמוני, ורושם לו תזכורת בפנקס המלא וגדוש. וכשיפגוש אותה בארוחת הבוקר מחר אי"ה כבר תהיה לו תשובה כלשהי, הוא מבטיח.

הפנים הרציניות של הנערה מתרפות בהקלה, והיא כמעט נראית בגילה האמיתי. מישהו הקשיב לה. מישהו נושא עימה בעול.

אולי זו עיקר השליחות שלו?

המון מחשבות ותובנות חדשות יש למושקו על השליחות הזו, על הצרכים של עם ישראל, וכשיש לו רגע לעצמו הן צפות ועולות. רגעים שכאלה כמעט אינם בנמצא. כבר שבוע שהוא לא מוצא רגע אחד שקט כדי לכתוב לאורה מכתב.

בשעות קבועות הוא מעביר שיעור פה ושם. את מערכי השיעור שהכין בארץ הוא גנז מזמן; הם לא היו רלוונטיים פה. הארץ על מאבקיה והאידיאולוגיות הסוציאליסטיות השונות שבה נראתה לפעמים כה רחוקה. כאן דיברו על אוכל, ועל בגד ללבוש, והכול תפס פרופורציות אחרות. וכשעסקו בארץ היא הייתה אחת במחשבתם, מהות של בית, ולא משנה אם זה מושב או קיבוץ או כרך עירוני. כאן רצו ללמוד עברית, תורה וגיאוגרפיה; להשלים השכלה חסרה כדי שיהיה מקצוע; ללמוד את השירים ששרו בפלמ"ח, ואיך להסתדר שם בארץ ישראל, ואיפה כדאי, ומה חשוב…

השליח אמור היה לדעת את הכול; הוא הרי מארץ ישראל…

מושקו מברך יום יום על כך שהיה תלמיד טוב במקווה ישראל. מה שהוא מלמד, הוא מלמד מתוך הזיכרון. אין לו ספרי עזר, ואין לו זמן להכין. רגע הוא מתרוצץ ברחבי המחנה ובמשנהו הוא עומד מול כיתה. בין המבוגרים יותר במחנה היו גם אנשים בעשור החמישי והשישי לחייהם, אנשי אשכולות. חלקם שימשו רבני קהילות לפני השואה, חלקם עסקו במחקר ובלימוד. מושקו מגייס אותם להעביר שיעורים. מדוע שלא ייהנו כולם מן הידע העצום שלהם? מדוע שלא ימצאו הם תעסוקה שיש בה תועלת לציבור?

לעתים הוא עומד נכלם על כך שהוא בגילו הצעיר מנהל את העניינים, כשיש אנשים ראויים כל כך מתוך המעפילים עצמם.

בפעם הראשונה שבה נעמד ללמד כיתת בנות, היה לו גילו הצעיר לרועץ. היו שם בנות שעברו את מחנות המוות, שהו אחר כך בשוודיה והצטרפו לעלייה הבלתי לגאלית. הן נקראו בפי כול "הבנות השוודיות". כשמושקו נכנס לכיתה החלו הבנות להתלחש ביניהן בהונגרית. מושקו הרגיש באי השקט שאופף אותן.

הונגרית הוא לא הבין, אבל חכמת חיים הייתה לו. הוא הבין שהוא מושא ההתלחששויות – הנה בחור צעיר ונחמד מארץ ישראל, אולי הוא יהיה חתן פוטנציאלי למי מהן?…

"אולי לפני שנתחיל ללמוד אספר לכן קצת מי אני", מאלתר מושקו פתרון מהיר. "קוראים לי משה, אני נשוי ויש לי בת, אני גר ב…". ההמשך כבר לא היה חשוב. הכיתה נרגעה.

כשהוא יוצא מן השיעור הוא חולף על יד ראובן הגבוה. הלה מסתובב ומעשן. ראובן כמעט לא נכנס לשום פעילות. כדאי לפתוח איתו בשיחה. "מה שלומך ראובן? לאן אתה הולך?". ראובן מביט בו בהתרסה: "אני הולך רק כדי לא לעמוד. זה יותר מעניין".

"אז מדוע שלא תיכנס לשיעור כלשהו?", מציע לו מושקו.

"אני כבר יודע את מה שאתם מלמדים שם… תגיד, יש לך משהו להביא לי לאכול?"

גם כאלה היו במחנה. אלה שכבו, ולא רצו לרצות יותר. קשה היה להם לצאת משנות ההישרדות הפיזית, מן האדישות שכפו על עצמם כדי לא לכאוב. והיו אלה שנמלאו תשוקה לחיים, והיו צמאים לכל פיסת חיות שיכולת לזמן להם. כאילו רצו להשלים את כל מה שהפסידו, נחושים להיות שוב כאחד האדם. השליחים התנדנדו בין אלו לאלו, מנסים להכיל את הזן הראשון ולספק תעסוקה וידע לזן השני.

משה מושקוביץ עם אשתו יעל, 2010

משה מושקוביץ עם אשתו יעל, 2010

ז

כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיפורים וקרעי חיים במקום אחד. מקום שהוא בתנועה מתמדת. פעם בחודש יוצאת אונייה ועליה 750 המאושרים שזכו לעלות ארצה. מסביב לכל יום כזה ישנם ימים שלמים של הכנות ורשימות נוסעים, וסידורים אחרונים. "אולי תרצה שאשאיר לך את החגורה שלי? בטח אמצא אחרת בארץ, ואתה רזית כל כך…". וגם פחדים ודמעות. "שוב להתחיל מחדש? ואם לא אמצא פרנסה?", מתהפך איש צעיר על משכבו ערב עלייתו, וגם תקוות חדשות שחוזרות וניעורות. נפרדים מאנשים, מחברים חדשים, ואפילו מסִדרי המחנה המרגיזים אך המוכרים. כל יום כזה הוא יום של המולה, ולאחריו מתכנס המחנה באיזה שקט עצוב של מי שנשארו מאחור.

וישנם גם ימים של אונייה חדשה שפורקת אל תוך המחנה מעפילים חדשים, והמחנה מתמלא אז בציפייה דרוכה לקראת פנים מוכרות, או קרוב משפחה שלפתע יתגלה שהוא חי. והלב גם מכין את עצמו לכך שאולי האונייה תביא עִמה מישהו שראה או שמע על בשורה רעה שעלולה לנפץ תקווה חרישית, שכל עוד לא הוכח אחרת הלב ממשיך ללבות את גחלתה. המעפילים החדשים עומדים בתור לקבלת שמיכות וכלי אוכל, ומבטם המבוהל לכל עבר מזכיר לכולם את תחושת התבוסה וההשפלה של יום הגירוש. הוותיקים עומדים ומביטים, נושכים שפתיים, מכירים היטב את התהליך האיטי של ההשלמה שצריכים החדשים לעבור, ואין בפיהם הרבה מילות עידוד או נחמה.

ימים כאלה הם ימים שבהם השליח עובד ללא הפוגה, דואג לצרכים הפשוטים כמו אוהל או צריף למשפחה צעירה, אך גם פוקח עין לראות נער צעיר שממאן להיכנס לחדר האוכל ושוכב על מיטתו, מתבצר בשתיקתו. אולי לשלוח אליו את שלוימ'ה ממחנה 70? הוא בערך בגילו…

אוכלוסיית המחנה משתנה כל הזמן, ויחד עם העצב היא גם מלאה חיות ורצון עיקש שלא לוותר. מתוך שמונת אלפי בני הנוער שהגיעו לקפריסין, כששת אלפים היו יתומים שהגיעו ללא הורים. הם מתאגדים לחבורות, לקיבוצים וכפרי נוער, מתכוננים לחיים חדשים בארץ. רבים מהצעירים מתחתנים בקפריסין, אפילו בגיל צעיר יחסית. יצר החיים פועם, והבדידות דוחקת להקים משפחה, ליצור חיים. גם תינוקות לרוב נולדו בקפריסין, ובעצם היותם הפיחו תקווה ושמחת חיים; הם גילמו אמונה בעתיד טוב יותר.

*

"זו הייתה התקופה המכוננת בחיי", אומר מושקו ממרחק השנים. "בבת אחת הוטלתי לתוך עבודה ציבורית. מסירות נפש למען ילד יהודי שלא ירעב, למען זוג נעליים…".

מבחור צעיר בן עשרים ושתיים בסך הכול, האחראי לכמה פרות ופרדות במשק של משואות יצחק, מאב צעיר ובעל טרי, הוא הפך לאחראי לשלומם וטובתם של עשרות אלפי אנשים.

המעבר חד ומהותי. כשמושקו יחזור ארצה הוא כבר יהיה איש אחר, בוגר לאין ערוך. הוא יחזור בתודעה של עבד לעם קדוש, ומתוך ידיעה שהנהגה אמיתית מורכבת משילוב של רוך וחמלה אנושית עם יכולת מעשית.

הנהגתו במחנה לא באה לו מכוח סמכות או שררה, אלא רק ממסירות נפש והשתתפות כנה. קפריסין לימדה אותו שאף פעם אי אפשר להתייחס לציבור כמקשה אחת. הוא מורכב מאלפי נשמות עדינות עם כמיהות, רצונות ומחשבות, וצריך להתבונן בכל אחד כעולם מלא.

כמו סיפורו של ולוולה למשל. כשקוראים את הסיפור הזה קשה לזכור שמושקו שבסיפור אינו איש מיושב ומבוגר ששערות שיבה מעטרות את ראשו, אלא בחור צעיר, כמעט ילד. הנה.

ח

"מושקו, יש לנו רעיון מצוין!", ניגשים אליו שני בחורים צעירים. "אתה מכיר את ולוולה מהצריף שלנו, נכון?"

מושקו נאנח. בוודאי שהוא מכיר. ולוולה היה נער מגודל, שמבע פניו העיד על כך שהוא עבר בשואה חוויות קשות. אף אחד לא שאל אותו מה בדיוק קרה. במחנה כולם היו באותה סירה, ידעו מה מותר ומה אסור לשאול, וכיצד ללכת בזהירות מסביב לפצעים המנסים להגליד.

את ולוולה לא שאלו. הוא מיעט להשתתף בפעולות החברתיות, וגם כשעשה זאת הייתה מוזרותו בולטת. אתמול הוא קדח מחום, ומהמרפאה שלחו אותו לבית החולים שבניקוסיה.

"חשבנו שאולי נעשה לולוולה הפתעה, ונכין לו נעליים חדשות. הוא הולך עם נעליים מרופטות וקרועות שגדולות עליו בכמה מידות". מושקו טופח על שכמם. "רעיון מצוין", הוא אומר, וחוזר לעיסוקיו.

כעבור כשבוע חוזר ולוולה אל המחנה. ליד מיטתו מונח זוג נעליים חדשות ויפות. חבריו לחדר מחכים לתגובתו.

"מה זה?", הוא שואל אותם בחרדה.

"נעליים חדשות, בשבילך במיוחד", הם עונים.

"מי ביקש מכם להכין לי נעליים?", הוא צועק. "איפה הנעלים הישנות שלי?"

זוג החברים לא מוכן לתגובה שכזו. "רצינו… רצינו לעשות לך הפתעה…", הם ממלמלים בהתנצלות. "את הישנות זרקנו לפח, הן כבר היו ממש…"

ולוולה כבר לא מקשיב. הוא תופס את ראשו בידיו ומשמיע נהמות כאב. "תביאו לי את הנעליים שלי!", הוא צועק, וסערת רגשותיו מביאה אותו להתפרצות ולבכי.

"תקרא למושקו", מבקש אחד הנערים המבוהלים מחברו, והלה יוצא בריצה להזעיק את השליח. אולי הוא ידע מה קורה פה.

מושקו נכנס אל הצריף, ומנסה לדובב את ולוולה המשתולל. כעבור כמה דקות הוא מצליח לחלץ ממנו הסבר מקוטע. הנעליים היו של אבא שלו. הם צעדו שניהם בצעדת המוות, עד שלילה אחד הרגיש האב שהקור מכניע אותו והוא עומד לקפוא למוות.

"ולוולה שלי", הוא לחש לבנו הקטן, "אני חושב שאני הולך למות. כשאמות קח לך את הנעליים שלי, הן יחממו אותך בהמשך הצעדה. הן ישמרו עליך שתוכל להישאר בחיים". לפנות בוקר הוריד ולוולה בן השתים־עשרה את הנעליים מרגליו של האב המת, ומאז לא נפרד מהן. הן היו המפתח לחיים, והצוואה של אבא.

ולוולה בוכה ומושקו מבין, ונפשו יוצאת אליו. כשהחברים מציצים פנימה מסמן להם מושקו להיכנס. "תאספו את החבר'ה", הוא אומר, "תעברו בכל הפחים במחנה ותחפשו את הנעליים". אחר כך הוא פונה לולוולה ומבטיח לו לעשות הכול כדי למצוא את הנעליים, ויוצא לפקד על מבצע החיפוש.

"לא מצאנו", הם חוזרים מתנשפים כעבור כמה שעות, "זרקנו אותן לפני כמה ימים, בטח כבר הוציאו את הזבל מהמחנה".

מושקו לא מוותר. הוא מכנס שוב את החבר'ה, משיג היתר מהבריטים לצאת עם משאית הזבל בתגבורת, וביחד הם יוצאים אל הררי האשפה הרחוקים. הם מחלקים גזרות עבודה ומתחילים לנבור באשפה. חבורה שלמה שאהבה גדולה פועמת בה – לולוולה הזה, ולולוולה שבתוך כל אחד מהם.

"מצאתי! מצאתי!", צועק אהרון בהתרגשות, ומנופף בנעל אחת מעל לראשו. כולם עוצרים, מוחים זיעה ומחייכים בהקלה. אהרון מצא נעל אחת. את השנייה הם לא הצליחו למצוא. כשהם חוזרים אל המחנה, מושקו הוא זה שצריך לבשר לולוולה שנמצאה רק נעל אחת.

הוא נכנס, מלוכלך כולו, עם הנעל ביד, וולוולה מזנק ולוקח אותה מידיו.

"מצאנו אותה", מחבק אותו מושקו, ומוסיף בשקט, "אבל את השנייה לא מצאנו". גופו של ולוולה מתקשח, אבל מושקו לא מרפה מאחיזתו הקרובה. "אתה יודע ולוולה. אולי זה סימן משמים שמצאנו רק נעל אחת. אולי זה סימן שאתה באמת צריך לזכור את אבא ואת כל הטוב שהנעלים הללו הביאו לך, אבל זה גם סימן שנגמרה התקופה ההיא, ואתה כבר לא צריך לנעול את הנעליים הללו יותר, רק לזכור אותן. הנעלים הצילו אותך אז, אבל עכשיו אתה פותח פרק חדש בחיים".

ולוולה מקשיב, מחבק את הנעל שלו, ומהנהן בשקט.

אחרי כמה חודשים הוא עלה ארצה, נלחם במלחמת השחרור ונפל בקרב על לטרון. כמעט לא היה למי להודיע על מותו. כשהלכו לחדרו לאסוף את חפציו, מצאו שם את הנעל ההיא.

מתוך הספר "לבנות ארץ" (הוצאת ספריית "בית אל") – סיפור קורותיו של משה "מושקו" מושקוביץ‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

פורסמה ב-19 במאי 2014, ב-גיליון בחוקותי תשע"ד - 875 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. איילה ברלב

    מרגש ביותר. אני נולדתי בקפריסין והתרגשתי מאד לקרוא את חוויתיו של מושקו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: