משחרור לקוממיות | צבי צמרת

שמותיה השונים של מלחמת העצמאות משקפים, כל אחד בדרכו, תפיסת עולם. מדוע אם כך פסקנו לקרוא לה "מלחמת הקוממיות"? 

המלחמה הערבית־ישראלית שפרצה אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל כונתה בשמות שונים. בן גוריון קרא לה – לפחות פעם אחת – "מלחמת הקיום והחרות". הרוב קרא לה "מלחמת השחרור". מאז, פחות ופחות אנשים השתמשו בשם הזה והעדיפו את הצירוף "מלחמת העצמאות". אולי זה קרה גם בזכות "מגילת העצמאות" ו"יום העצמאות".

בעת האחרונה גם השימוש בביטוי "מלחמת העצמאות" הולך ונשחק. היום מוצאים ישראלים רבים, ובעיקר היסטוריונים, המעדיפים את השם "מלחמת תש"ח". יתר על כן, רבים תרים אחר שם שהוא כביכול "ניטרלי־אוניברסלי": "מלחמת 1948". אלה האחרונים מסרבים להשתמש בשמה העברי של השנה ומעדיפים את לוח השנה הנוצרי. הלוח הנוצרי, כביכול, "אובייקטיבי" יותר ("מלחמת אוקטובר" הרבה יותר "אובייקטיבית" מ"מלחמת יום הכיפורים"). יתר על כן, הם מחלקים את המלחמה לשניים – ומחציתה הראשונה, כך הם טוענים, הייתה רק "מלחמת אזרחים". ואולי זה צעדם הראשון לקראת "מדינת כל אזרחיה"?

כל זמן שלא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה. הנפת דגל הדיו באילת, 1949צילום: מיכה פרי

כל זמן שלא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה. הנפת דגל הדיו באילת, 1949 צילום: מיכה פרי

אסיר השפה

"השם", כדברי ר' נחמן מברסלב, "הוא הנפש". הוא משקף את נפש המשתמש בו ומעיד על עמדתו האידיאולוגית. השומע הוא תמיד אסיר השפה. הדובר לא פעם כופה עליו את השקפת עולמו בעזרת השם. הביטוי, המושג, הוא אמצעי השפעה. המחנכים והפוליטיקאים יודעים היטב כי הם פונים לבני אנוש הכלואים בכלא הלשון. משום כך הם מנסים להטמיע בנו השקפת עולם באמצעות השפה.

התועמלנים חצופים במיוחד. אלו – כולל יותר ויותר תועמלנים יהודים וישראלים – החלו להפיץ בשנים האחרונות את השם הפלשתיני של המלחמה: ה"נכבה". השם הזה מעיד לדעתם על אסון נורא שהיהודים גרמו לערבים לפני 66 שנים (אחד מהם הוא, למשל, אילן פפה). יותר מכך, יש ביניהם המעִזים לטעון כי בארץ כלל לא התנהלה מלחמת־קיום יהודית, אלא היה "'טיהור אתני' יזום ומתוכנן לפרטיו" (הציטטה היא מתוך ספרו של יואב גלבר, "היסטוריה זיכרון ותעמולה", עמ' 426). מי "טיהר"? את מי "טיהרו"? כמובן, היהודים את הערבים.

מחליפו של ערפאת, מיודענו אבו מאזן (מחמוד עבאס), שקיבל דוקטורט כתוצאה מה"היסטוריוגרפיה" הייחודית שלו על השואה, הוא לא פחות קיצוני ממורו ורבו. הוא קרא למלחמה הערבית האגרסיבית בארץ־ישראל, שניסתה למנוע בכוח את מימושה ששל החלטת עצרת האומות המאוחדות מ־29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית, "מלחמת הגנה ערבית". אבו מאזן טוען כי הצבאות של מדינות ערב הגיעו למדינת ישראל כדי להגן על "הילידים" מפני "התוקפנים הציונים". לדבריו, בסופו של דבר צבאות אלו הזיקו בראש וראשונה לערביי ארץ־ישראל – שהם, כביכול, כלל לא קראו להם לתקוף את היהודים. הצבאות "נכנסו" לארץ מרצונם החופשי ומנימוקים הומניסטיים.

כך הוא כתב:

הצבאות הערביים נכנסו לארץ ישראל להגן על הערבים המקומיים מפני העריצותהציונית. במקום זה הם נטשו אותם [את ערביי ארץ ישראל], הכריחו אותם להגר ולעזוב את מולדתם, הטילו עליהם הסגר פוליטי ואידיאולוגי והשליכו אותם לגטאות… מדינות ערב הצליחו לפזר את הפלשתינים ולהרוס את אחדותם. הם לא הכירו בהם כעם מאוחד, עד שעשו זאת [רק אחרי שנים] מדינות העולם" (מתוך ספרו של יואב גלבר 'קוממיות או נכבה', עמ' 471).

בדברים הבאים לא אעסוק בסירוס ההיסטורי הפלשתיני, שהוא – ובכלל כל "מערכת החינוך" הפלשתינית – אחת הסיבות המהותיות לכך שעתה לא ניתן להגיע לשלום. גם לא אדון בתועמלנים האנטישמיים (שחלקם יהודים וישראלים), המתרבים בכל יום. אתייחס רק לשני שמות: לשם "מלחמת השחרור" שהולך ומתמסמס בימינו ולכינוי "מלחמת הקוממיות", שהיום כמעט לא שומעים אותו. בעיניי, כהיסטוריון, שני השמות מאוד משמעותיים.

בקומה זקופה

בעת המלחמה, רוב תושבי הארץ – הלוחמים והאזרחים – קראו לה "מלחמת השחרור". היום השם הזה הולך ונעלם. מדוע זה קורה? האם השם "מלחמת השחרור" הולך ונמחק בגלל הטענה שהשתחררנו מן הבריטים אך לא השתחררנו מהערבים? אולי הוא נמחק כיוון שמנחם בגין וחבריו אימצו את השם "מלחמת השחרור" – מתוך כך שהם רצו להבליט את חלקם בשחרור הארץ מן השלטון הבריטי? ואולי הסיבה היא ההיכבלות שלנו להשקפות עולם זרות?

השם הנאצל יותר, "מלחמת הקוממיות", שבן גוריון ניסה להחדירו בעיקר בשנות החמישים והשישים, נעלם לחלוטין. האם שם זה לא התקבל בציבוריות הישראלית בגלל שהיה טעון ומליצי מדי? האם הוא לא התקבל בגלל שהיה דתי־מסורתי מדי? האם כישלון השם מעיד על כך שמרבית העם לא הייתה נכונה להדגיש יתר על המידה את ההישגים היהודיים־ישראליים במלחמה ולא הסכימה לגאווה היתרה הכרוכה בו? או, אולי, הכישלון קשור ביריביו של בן גוריון משמאל ומימין, ובעובדה שהוא לא הצליח לשכנע את הציבור לקבל את ההיסטוריוגרפיה שלו?

השם "מלחמת הקוממיות", מבוסס, כידוע, על מילה פחות נפוצה בשפת היום־יום שלנו. על פי מילונו של יהודה גור, "קוממיות" פירושה: "בגודל לבב, כבן חורין, בלי מורא ופחד, בקומה זקופה". המילונאי אבן שושן מבליט שתי משמעויות דומות: "1) בקומה זקופה; בראש מורם; בהשאלה: בלי מורא, בגאון. 2) תקומה; קיום עצמאי; ריבונות". מילון ספיר מנסח זאת באופן אחר (ומביא דוגמאות בסוגריים): "עצמאות; ריבונות ('העם זכה בקוממיות מדינית'); בקומה זקופה; בראש מורם; בלי פחד; בלא מורא, 'הקצין הצעיר מוביל את חייליו אחריו קוממיות')".

המילה "קוממיות" מופיעה רק פעם אחת במקרא, בויקרא כו, יג: "אני ה' א־להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבר מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". חנן פורת נהג לצטט את דברי ר' נחמן בספר "ליקוטי הלכות", שאמר על פסוק זה: "כי המקרא הזה נאמר לעניין ארץ ישראל. כי כל ההליכות והדרכים והמלחמות של ישראל, הכל היה לילך לכבוש את ארץ ישראל. וזהו 'ואולך אתכם קוממיות' – היינו בקומה זקופה. זקופים בעקשנות לנצח במלחמה ולילך לבוא לארץ ישראל, בחינת עזות ועקשנות, כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל ולנצח במלחמה הזאת כי אם על ידי עקשנות גדולה מאוד. ועל זה אנו מתפללים ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו" .

לשון דומה מצויה שלוש פעמים גם בנבואות הנחמה של הנביא ישעיהו. בפרק מד, פסוק כו: "ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם". וכן בפרק נח, פסוק יב: "ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם". וכן בפרק סא, פסוק ד: "ובנו חרבות עולם שוממות ראשונים יקוממו".

למילה "קוממיות", שורשים נוספים במסורת ישראל. היא כלולה בברכה השנייה של קריאת שמע וכן בברכת המזון. כל יהודי אמר אותה משך דורות יום־יום. היא הוכנסה גם ל"תפילה לשלום המדינה" שנכתבה בשנות המדינה הראשונות. שם נאמר: "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו… ואת אחינו בית ישראל פקד־נא בכל ארצות פזוריהם ותוליכם מהרה קוממיות לציון עירך ולירושלים משכן שמך".

המילה "תקומה" – אחותה של המילה "קוממיות" – מרכזית גם בזמננו. היא ראויה לדיון נפרד. למרות זאת, איני יכול שלא להביא בהזדמנות זו את דבריו הנפלאים של רבי שמשון רפאל הירש (1888־1808), בספרו "מעגלי השנה": "תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים אלא בשורשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ אינו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו, כופפות אותו – הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה. ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, ואדרבא – החליף כוח במאבק. כן הוא האדם, כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כוח ההתחדשות!". דברי הרש"ר על חשיבותם של השורשים הרוחניים קשורים לענייננו.

חידוש מאוחר

המילה "קוממיות" הייתה ידועה לכל יהודי כיוון שהוא אמר אותה כמה פעמים ביום, אולם מאז ימי ההשכלה יהודים רבים אינם מכירים את המילה ורק מעטים משתמשים בה. אברהם שלונסקי, מאישי הרוח הבולטים של מפ"ם, ניסה לצרף צירופים המבוססים על מילה זו, אך אלה בדרך כלל לא התקבלו. הוא כתב: "רק קבוצה של עברים קוממיים יכולה לעמוד בראש מעשים גדולים" ("כתובים", תרפ"ט, ו', 1) וכן: "שני שלדים של בתים… קוממית וגאה חזיתם" (שירים, ב', תרצ"ה־תרצ"ח, 237).

דוד בן גוריון השתמש לא־פעם בביטויים "קוממיות" ו"מלחמת הקוממיות". אביא לכך כמה דוגמאות.

זכורות מכול המילים שדאג שייחרתו ב"מגילת העצמאות". שם נאמר בין היתר: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

באלול תשט"ז (1956) סיפר ראש הממשלה: "זמן קצר אחרי תום מלחמת הקוממיות הוקמה בישראל ועדה מדעית ונוסדה ועדה לאנרגיה אטומית…לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהודית המחודשת העמידה את העם היהודי פנים אל פנים מול גורלו" (ראו "עיונים בתנ"ך", דרומה, עמ' 143־142).

במבוא לאלבום העשור לצה"ל (ח' בשבט תשי"ח) כתב: "המערכה האחרונה במלחמת הקוממיות נערכה בשבוע האחרון של דצמבר ובשבוע הראשון של ינואר 1949… רק חלק קטן מהמשתתפים במלחמת השחרור, היה להם אמון צבאי, פחות או יותר ראוי לשמו… זה היה אחד המקרים הנדירים בהיסטוריה העולמית – אם בכלל יש לו אח בהיסטוריה – שהוכרזה מלחמה על מדינה ביום היוולדה וצבאה הולך וקם תוך סערת מלחמה. אין אפוא פלא שהיו גם כמה כישלונות במלחמת הקוממיות".

בכנס קצינים שנערך בירושלים ב־5 במארס 1959, קבע: "עוד בימי מלחמת הקוממיות היה ברור לנו שאנו עומדים לפני מערכה משולבת, גם צבאית וגם מדינית". וכן שם: "המעשה הגדול של ישראל המתחדשת הוא לא מלחמת הקוממיות, לא מבצע סיני – ואיש לא יחשוד בי שאני ממעט ערך שתי העלילות המפוארות האלה – אלא העלאה של למעלה מתשעים ריבוא יהודים (922,274) ממאה ושתיים ארצות, מאז קום המדינה עד סוף 1958".

בהרצאה בפני אגודת העיתונאים ב־12 במאי 1960, הוא העיד על עצמו: "תקומת ישראל ומלחמת הקוממיות האירו לי את התנ"ך באור חדש" (ראו גם: "עיונים בתנ"ך", יציאת מצרים, עמ' 244־243). ב־14 באוקטובר 1960 אמר בכנס לידיעת ארץ ישראל ועתיקותיה שנערך על חוף ים־סוף: "אילת זו הייתה בסוף מרס 1949, כשנה אחרי הכרזת המדינה ואחרי גמר מלחמת הקוממיות, חלק מישראל" (ראו: "עיונים בתנ"ך", אילת, עמ' 126), ועוד.

לקראת שחרור

המילה "קוממיות" בקושי הצליחה להיכנס לאוצר המילים הישראלי: אחת מספינות המעפילים זכתה לשם "קוממיות". גם שכונת טלביה הירושלמית – אזור היוקרה הפלשתיני שתושביו ברחו/הוברחו במלחמת העצמאות – זכתה לשם "שכונת קוממיות". היישוב הסמוך לקריית גת, שהוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת לוחמים בפלוגה הדתית אלכסנדרוני, קרוי גם הוא "קוממיות" (זוכרים אותו, אם בכלל, כיוון שביישוב זה הוסתר בזמנו הילד החרדי יוסלה שוחמכר, שכל הארץ חיפשה אחריו).

אולי אחת ההופעות הפופולריות היחידות של המילה "קוממיות" הייתה בשיר "נבנה ארצנו" שכתב אברהם לוינסון, מנהל מחלקת התרבות בהסתדרות העובדים, ממקורביו של בן גוריון: "נבנה ארצנו, ארץ מולדת,/ כי לנו, לנו ארץ זאת,/ נבנה ארצנו, ארץ מולדת,/ זה צו דמנו, זה צו הדורות;/ נבנה ארצנו על אף כל מחריבינו,/ נבנה ארצנו בכוח רצוננו,/ קץ עבדות ממארת, אש חירות בוערת,/ הוד תקווה מזהרת בנו יסעירו הדם./ צמאי חרות, קוממיות,/ נצעד בעז לקראת שחרור העם!/… ובצעד און, בביטחון,/ נצעד בעז לקראת שחרור העם!".

מי זוכר כי אחרי המלחמה ניתנו לכל אלו ששירתו כחיילים בין ה־1 בפברואר 1948 ל־10 במארס 1949 – במשך 4 חודשים לפחות – את "אות מלחמת הקוממיות"? (מדוע דווקא מה־1 בפברואר? האם רק בגלל הל"ה? מדוע דווקא כאלו ששירתו 4 חודשים לפחות? האם מי שהשתתף במערכות קשות משך 3 חודשים לא היה ראוי לאות?).

מי יודע כי יישובים שכותרו או הותקפו במלחמה זכו בשנות החמישים במגן מיוחד: “נס הקוממיות“ (חלקם, למשל בארות יצחק, לא קיבלו את הנס עד לעלייתו של בגין לשלטון…)?

מי חושב על כך שמשכן נשיאי ישראל שוכן בשכונת קוממיות?

מדוע איננו חוזרים להשתמש בשם “מלחמת הקוממיות“?

דומני כי למרות המציאות הקשה שאופפת אותנו – וכי היו דורות שלא הייתה בהם מציאות יהודית קשה? – מן הראוי שנצמיח מחדש את מצעד הקוממיות שלנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

פורסמה ב-18 במאי 2014, ב-גיליון בחוקותי תשע"ד - 875 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: