יהדות פריפריאלית | עודד אריה לאוב

שני ממצאים בבית הכנסת העתיק בסוסיה מספרים את סיפורה של קהילה יהודית מפותחת, הנלחצת תחת השלטון הרומאי־ביזנטי וחולמת על גאולה 

בחורף של שנת תרצ"ה (נובמבר 1934) הגיעו שני חוקרי האוניברסיטה העברית, ליאו מאיר ואברהם רייפנברג, לכפר קטן ונידח בשולי הארץ הנושבת: סמוע, הלא היא אשתמוע המקראית והתלמודית. בעקבות גילוי שרידי מבנה ציבורי גדול בלב הכפר פנתה האוניברסיטה לממשלת המנדט וקיבלה רישיון לערוך חפירות בלב הכפר. החפירה החלה בחורף תרצ"ו, אך פסקה לאחר זמן קצר בשל פרוץ מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט. בחפירתם גילו השניים את בית הכנסת העתיק של אשתמוע – גדול בתי הכנסת הידועים כיום בדרום הר חברון וזמנו תקופת התלמוד.

בכך עלה לראשונה המסך מעל שרידיה של קהילה יהודית מרתקת שהתקיימה מאות שנים אחרי חורבן בית המקדש השני בדרום הר חברון והשאירה אחריה, בארבעה בתי כנסת שנחפרו באזור, עדויות מעניינות בפסיפס, באבן ובכתובות. אלו הן עדויות של קהילת פריפריה, והן משוחחות עם העולם הנוצרי שסביבה.

שני ממצאים מרכזיים בבית הכנסת של סוסיה – גלגל המזלות וכתובת נדירה – מאפשרים לזהות עיסוק ושיח בלוח השנה היהודי בפריפריה היהודית הארצישראלית בדרום הר חברון. להלן נבחן שני ממצאים מרכזיים נוספים מבית הכנסת: הכתובות והעיטורים. הפענוח של משמעותם בהקשר החברתי (מתודה שפותחה על ידי דוד עמית ז"ל ביחס למנורות השיש שהתגלו בבתי הכנסת) יעזור לנו לפענח את המסרים והערוצים של השיח היהודי באזורים אלו.

עדויות על קהילה יהודית מרתקת. בית הכנסת העתיק בסוסיה צילום: מרים צחי

עדויות על קהילה יהודית מרתקת. בית הכנסת העתיק בסוסיה
צילום: מרים צחי

נסיגה חברתית

"אמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות". דברי הגמרא במסכת סנהדרין שגורים בפי חוקרי התקופה הביזנטית בבואם לתאר את מצבה המורכב של החברה היהודית בארץ ישראל בצל התפשטות הנצרות. דומה שבפרספקטיבה היסטורית ניתן לבטא את המציאות בצורה חריפה יותר: המינות הפכה למלכות, בן דוד לא בא.

החברה היהודית לא המתינה באפס מעשה. בתקופה שלאחר המרידות, בהיעדר מקדש ועצמאות לאומית, תחת השלטון הביזנטי, עוצבה בארץ ישראל הקהילה היהודית, מסגרת שלה תרומה מכרעת להישרדותו המופלאה של העם היהודי מאז ועד לימינו. מילות החיתום של פיוט לברכת מחיה המתים שחיבר הפייטן הארץ ישראלי יניי (בן המאה השישית): "בארצנו נתיישב ובה בטח נשב ותחיית הטל לנו השב ברוך אתה ה' מחיה המתים" מבטאות היטב את המעשה מחד ואת התקווה מאידך אל מול שלטון הנצרות. סיפורי הישרדות הם מופלאים. הם מחייבים תקווה ואמונה בצדקת הדרך מחד, ונכונות לתגובה ולהתגמשות מול מציאות משתנה מאידך. זו תמצית הסיפור, סיפור מורכב.

בדרום הר חברון ניתן להבחין בתהליך דמוגרפי דרמטי. בעזרת המקורות הספרותיים והממצא הארכיאולוגי ניתן לזהות תהליך של נסיגת היישוב היהודי אל מול התפשטות הנצרות בתקופה קצרה למדי במהלך המאות הרביעית והחמישית לספירה. יישובים יהודיים מובהקים כדוגמת כרמל, טוואני, יוטה וזיף הפכו ליישובים נוצריים. למרות המגע היומיומי והעדויות על יחסים טובים בין יהודים לנוצרים בארץ ישראל, ואולי דווקא בשל יחסים אלו, ניתן לשער שהתפשטות הנצרות באזור היוותה גורם מאיים על היישוב היהודי בפריפריה. יש להניח שהיישוב היהודי שאף לשמור על אופיו היהודי, שאיפה שהטביעה את חותמה בתרבות החומרית בכלל ובבתי הכנסת בפרט. כנראה שמקרים של המרת דת (התנצרות) התרחשו באזור הנידון ובאזורים אחרים, אולם מהממצאים השונים ניתן לזהות בעיקר נסיגה גיאוגרפית והתכנסות יהודית למרחב המצומצם שבין מעון, סוסיה ואשתמוע.

גלגל המזלות

באולם בית הכנסת של סוסיה נחשפה רצפת פסיפס צבעונית שבמרכזה עיטור גלגל מזלות גדול ומרשים. העיטור נעשה בסטנדרט אמנותי גבוה, ובשלב מאוחר הוחלף במעגל גיאומטרי כחלק מהמגמה המתנגדת לאמנות הדמות ("איקונוקלזם"). כל שנותר מהעיטור המקורי הוא קטע של מעגל נתון במסגרת, ולכן הוא לא מוכר למרבית המבקרים במקום.

דומה שלא קיים עוד עיטור שהסעיר את חוקרי האמנות היהודית כמו גלגל המזלות, אשר זכה לפרשנויות כה רבות ומגוונות. תהיה הפרשנות של הגלגל אשר תהיה, לא ניתן להסביר את הופעת גלגל המזלות במרכז בית הכנסת בסוסיה שלא על רקע מודעות ובחירה של הקהילה וכחלק בלתי נפרד מהתפיסה התרבותית והדתית שלה. הופעתו של גלגל המזלות בסוסיה מאפשרת לבודד את העיטור באזור פריפרי מובהק ולבחון אותו בהקשר המיוחד של היישוב היהודי בדרום הר חברון. מתוך כך יש לעמוד על משמעותו היהודית דווקא מזווית ראייה חדשה – זו של אנשי הפריפריה.

משמעות גלגל המזלות קשורה הן בשלושת מרכיבי העיטור – גלגל השמש, גלגל חודשי הלבנה ותקופות השנה – והן בקומפוזיציה הייחודית שלהם המוכרת רק באמנות היהודית. עיטור גלגל המזלות הינו מכונת זמן יהודית המסנכרנת את המחזור השנתי של השמש עם המחזור החודשי של הלבנה על ידי עיבור השנה בהתאם לדרישות התורה: "החודש הזה לכם" המכוון אל הלוח הירחי מחד ו־"שמור את חודש האביב" המכוון אל הלוח השמשי מאידך.

תקופות השנה בפינות הגלגל מייצגות את נעילת גלגל החודשים (מחזור הלבנה) בהתאם לגלגל השמשי הפנימי. פענוח זה מאפשר לכנות את העיטור בשם גלגל העיבור, ובו טמונים מסרים יהודיים מובהקים. חלקם קשורים בפולמוס עם הנצרות וחלקם בפולמוס מול הגולה וכן באמירה לגבי מעמדה המקורי ועליונותה של ארץ יהודה, אשר בה יש לעבר את השנים.

מסרים של מקוריות ועליונות וכן קיומה של מנהיגות מבית דוד (המכריזה בפועל על הלוח) קשורים בשיח מול הנצרות שהחליטה לסיים את תלותה בלוח היהודי בוועידת ניקיאה בראשית המאה הרביעית ולבטל במהלך המאה החמישית את מוסד הנשיאות. בעוד נושאים כגון עקדת יצחק ודניאל בגוב האריות מוכרים באמנות מבני הציבור של שתי הדתות ומעידים על פולמוס פרשני ועל טענות ניכוס של המקורות, הדרת עיטור גלגל המזלות מהאמנות הנוצרית בתקופה הנידונה מובהקת, ותומכת בפענוח שהצענו. הדגשת מקום העיבור בארץ ישראל נושאת מסר אל מול יהדות הגולה וניסיונותיה להעתיק את הליך העיבור אל מחוץ לארץ. ניתן להקביל את סגנון הגלגל בסוסיה לזה של חמת טבריה וציפורי ובכך לכלול את סוסיה בקבוצה מדויקת זו, בניגוד לסגנון עיטורי חופשי יותר בבתי כנסת אחרים שנתגלו בארץ ישראל.

שריד מגלגל המזלות בסוסיה

שריד מגלגל המזלות בסוסיה

מניין לאומי

בבית הכנסת העתיק של סוסיה נחשפו שלוש־עשרה כתובות שמהוות אוצר מחקרי יחיד במינו. בכניסה המרכזית לאולם התפילה נקבעה כתובת הקדשה ציבורית בלשון עברית המתייחדת בהופעת מניין שנים כפול: לשמיטה – "שלשבוע" (שורה 3) ולבריאת העולם – "משנברה העולם" (שורה 5) (ראו בתמונה השמאלית).

שימוש במניין כפול בכתובות בתי הכנסת מוכר בבית־הכנסת של סוסיה בלבד. יתרה מכך, למניין לבריאת העולם לא נמצאה מקבילה נוספת בתקופה הביזנטית מחוץ לתלמוד, והמניין לשמיטה מוכר רק בבית כנסת אחד נוסף – בזה של רחוב. מניין לשמיטה רווח גם בכתובות קבורה יהודיות בצוער שבדרום מזרח ים המלח באותה תקופה.

בכתובות בתי הכנסת מוכרים מספר סוגי מניינים. מניינים המציינים את מניין העיר המקומית נהגו בכתובות הקדשה בלשון היוונית, מניינים למלכות (הנוכרית) נהגו בכתובות הקדשה ציבוריות בלשון הארמית. מניינים לאומיים כגון אלו שלפנינו וכן מניין לחורבן המקדש נהגו בכתובות הקדשה בלשון העברית ובאזורי הפריפריה בלבד. ממצא מובהק זה מעיד על הדגשת הזהות הלאומית היהודית באזורי הפריפריה שבאה לידי ביטוי בזיקה ללשון העברית ולמניין לאומי, וזאת למרות שמניינים למלכי אומות העולם ובהם המניין לשטרות היו תקפים ומקובלים מבחינה הלכתית.

הקשר בין המניין לשמיטה ובין הממד הלאומי מתבהר בפרשת השבוע. השמיטה היא מצווה התלויה בארץ והיא נוהגת במלואה כאשר עם ישראל יושב בארצו. ספירת מחזורי השמיטה עד ליובל מוטלת על הסנהדרין. במסכת ערכין יש עדות ברורה למשמעותו הלאומית של המניין לשמיטה:

מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה… מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו (בבלי ערכין לב, ב)

במניין לשנת השמיטה יש אם כן הד למצווה לאומית שנהגה בזמנים כתיקונם, ציפייה לירושה מחודשת של הארץ ועידוד לאחיזה בארץ על רקע הקשיים ותהליך הירידה מן הארץ. בספר ויקרא בפרק כ"ה באות בסמיכות מצוות השמיטה והיובל ובפרק כ"ו באה פרשת הקללות. בפרשת הקללות באה גם סיבתיות ברורה:

אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה.

הקשר שבין אורך הגלות לאחר חורבן בית ראשון לבין מצוות השמיטה נזכר בצורה מפורשת בפסוקים החותמים את ספר דברי הימים:

למלאות את דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה (דה"ב לו, כא).

המניין לשמיטה תחת עול השלטון הרומי־ביזנטי יכול אם כן לפעול בשני ערוצי תודעה מנוגדים. מצד אחד כפעולה מונעת גלות: שמירת השמיטה יכולה למנוע את הגלות המתדפקת יום־יום עם דלדול היישוב היהודי בארץ. מצד שני, יש במניין לשמיטה מעין פעולה לריצוי הארץ ולסיום הגלות. הניגוד בין התפיסות תואם את המצב המורכב של היישוב היהודי בארץ בתקופה הנידונה שבה יש נוכחות ותודעה של חורבן המקדש, שלטון זר וגלות חלקית מהארץ, ומנגד המשך משמעותי של אחיזה בארץ ובניית מקדשי מעט, בתי־כנסת. ממד לאומי מובהק קיים גם במניין לחורבן בית המקדש.

הכתובת בכניסה המרכזית לאולם התפילה

הכתובת בכניסה המרכזית לאולם התפילה

הצהרת פנים וחוץ

אין להניח שההופעה של ריבוי מניינים נדירים בכתובת אחת היא מקרית. יש לחפש אחר המשמעות והמסר הטמונים בה. יתרה מכך, מחקר משווה בין נוסחים שונים מאפשר אף להשלים מניין שלישי – מניין לחורבן המקדש. בחלק החסר בכתובת מקום לשלוש־ארבע מילים בין שני המניינים ונראה שההשלמה המתבקשת שייכת לתחום המניין. בספר היובלים מופיע מניין שנים המבוסס על מחזורים של שנות שמיטה ויובלות. נוסח המניין מציין את מספר השמיטות בתוך היובל בתבנית הבאה: בשבוע ה־X בשנה ה־X ליובל ה־X. בהתאם לדגם זה ניתן להציע ספירת מחזורי שמיטות לחורבן הבית בדגם דומה: “בשנה השנייה שלשבוע [ה־X לחורבן הבית]“.

לדוגמה, בשנת 492 לסה“נ, היא שנת 422 לחורבן, שהן 60 שמיטות לחורבן ו־2 שנים, יבוא המניין בצורה הבאה: “בשנה השנייה שלשבוע [השישים לחורבן הבית]“. השלמת הכתובת תיראה בהתאם:

 (1) זכורין לטובה ולב[רכה…………………………….]

(2) שהחזיקו ועשו [את ה…………….הזה בשנה]

(3) הש[ני]ה שלשבוע [ ה – X לחורבן הבית]

(4) [ב]ארבעת אלפי[ן …….מאות ו…………שנה]

(5) [מ]שנברה העול[ם ……………………………… ]

(6) [   ]לי בו יהי שלו[ם ………………………..]

עדות רפלקטיבית לתפקידו הלאומי של המניין בעת החדשה ניתן לראות במאמציו של אליעזר בן־יהודה לשוב ולהשתמש במניין לחורבן בית המקדש. לאחר הצהרת בלפור החל בן־יהודה למנות להצהרה מתוך מניע לאומי מובהק. על מצבתו מצוין תאריך לידתו במניין לחורבן הבית ותאריך פטירתו מצוין במניין להצהרת בלפור.

את פשר ריבוי המניינים ניתן להבין על רקע מספר פולמוסים מקבילים שנסבו סביב הלוח. בתקופה זו התרחש פולמוס בנושא המניין לבריאת העולם וזיקתו למניין השמיטה בין חכמי ארץ ישראל לבין חכמי בבל. הפולמוס חל בתקופה שנמשכה מאז תקנת הלל בשלהי המאה הרביעית ועד המאה התשיעית לסה"נ. תקופה זו מכונה על ידי רחמים שר־שלום "סוד העיבור" ובה המשיכו חכמים נבחרים מארץ ישראל להתכנס כדי לעבר את השנה על פי חשבון שכבר נקבע ולא על פי עדות. הופעת מניין משולש בסוסיה, לשמיטה, לחורבן הבית ולבריאה, חורגת מקביעה טכנית של תאריך בלבד.

ניכר שהתאריכים במוקד הכתובת מהווים מטרה כשלעצמם, מן המניעים הבאים:

א. מניע לאומי הצהרתי: מבין המניינים השונים שרווחו בתקופה יש משמעות לשאלה איזה מניין ראוי למנות לפיו ואיזה מניין לא. בסוסיה כמו בנבוריה צוינו תאריכים הקשורים בתולדות האומה בניגוד למניינים למלכות הנוכרית או למניינים אזרחיים מקומיים שרווחו באותה תקופה גם בקרב החברה היהודית.

ב. מניע פולמוסי מול הנצרות: הלוח היהודי על ימי המועד והזיכרון שלו עומד במוקד ההיבדלות היהודית מהעמים. נושאים הקשורים בלוח היו כאמור חלק מרכזי בפולמוס עם הנצרות.

ג. מניע פולמוסי פנים יהודי: מניע זה בא על רקע החילוקים בין ארץ ישראל לבבל בתקופה הנידונה בנושאי הלוח. המחלוקות התקיימו ביחס למניין הנכון לבריאת העולם, לזיקה שלו למניין לשמיטה וכפי הנראה על רקע חוסר הסכמה באשר לזיקה בין מניין השמיטות למניין לחורבן הבית. גם סביב מועד שאילת גשמים נוצרה מחלוקת. מסתבר שהמחלוקות בפועל בנושא כה יסודי תפסו מקום רב יותר מזו שמשתקף במקורות התקופה.

ד. מניע הוראתי: הצגת המניינים ומיקומם באו להורות על סינכרון מערכת המניינים שנהגה בתקופה הנידונה. אמירה חריגה מסוג זה יכולה להעיד על קיומו של מרכז הוראה "יודע לוח" במקום. ניתן אף למצוא דמיון מסוים לכתובת רחוב המקבילה ל"ברייתא דתחומין" שבה מובאת הנחיה הלכתית מפורטת על גבולות גיאוגרפיים־הלכתיים, ובמקרה הנידון כאן – הנחיות בתחום הלוח והמניינים השונים שלהם נודעת גם משמעות הלכתית.

ה. מניע כוהני: זיהוי הדומיננטיות של חוגי הכהונה הוצע במחקר של סוסיה ואף נקשר למניין השמיטה. ראויה לציון תעודה מראשית המאה הי"א שנמצאה בגניזה הקהירית ובה נוסח הכרזה על משמר הכהונה של אותה שבת. ההכרזה כוללת בתוכה את המניין לבריאה ואת המניין לחורבן המקדש בצורת שאלות ותשובות, כך:

היום שבת קודש שבת קדש לה' היום. איזו היא המשמרת כך וכך משמרת. הרחמן ישיב את המשמרות למקומה מהרה בימינו אמן. כמה שנים משנברא העולם ועד עכשיו ארבעת אלפים ושבע מאות ותשעין וארבע משנברא העולם ועד עכשיו. כמה שנים משחרב בית המקדש ועד עכשיו תשע מאות ושישים ושבע משחרב בית המקדש ועד עכשיו. הרחמן יבנה ביתו והיכלו ואמרו אמן.

מרכז ללוח

מניעים אפשריים אלה רלוונטיים גם לעיטור גלגל המזלות והם תומכים במסקנות באשר למקומו המרכזי של הלוח בסוסיה. ממצאים אלה לצד תארים ייחודיים בשתי כתובות סמוכות בבית הכנסת רומזים לקיומו של מרכז אזורי שעסק בלוח היהודי, בין אם מטעם המרכז בגליל ובין אם באופן עצמאי. את זאת יש לתלות בריחוק מהמרכז הגלילי או בתנאים אחרים ששיבשו את הקשר עם הגליל (בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין נזכרו מסרים מוצפנים בנושאי לוח השנה והם מעידים על חיכוך עם השלטון בנושאים אלו).

סיבה נוספת קשורה בהלכה שקביעת הלוח צריכה להיעשות ביהודה. על יישום מעשי של הלוח בבבל כתוצאה מהמרחק הפיזי מארץ ישראל יש בידינו עדויות בתלמוד. למשל: "לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר: בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא" (= לוי הגיע לבבל בי"א בתשרי. אמר: טעים התבשיל של הבבליים ביום הכיפורים שבארץ ישראל; בבלי ראש השנה כא ע"א). ברור מכאן שהיה גוף הלכתי שקבע את המועדים בבבל אם לא הגיעו שליחים מארץ־ישראל. העדויות מסוג זה באות מטבען מן המרכזים בארץ ישראל ובבבל אך לא מהפריפריה הארצישראלית. מסתבר שמקרים דומים באו במקומות נוספים. מקומות "דעתניים" שבהם פעלה הנהגה מקומית או אזורית כדוגמת סוסיה יכלו להפעיל לכל הפחות מנגנון מותנה כזה, וכפי שנהג בבבל.

עודד אריה לאוב מלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

פורסמה ב-18 במאי 2014, ב-גיליון בחוקותי תשע"ד - 875 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. 1. בתקופה הנידונה הנוצרים בא"י כבר לא היו יהודים?
    2. אם אינני טועה, "תקנת הלל" נזכרת רק במקורות מאוחרים וכלל לא ברור עד כמה היא אירוע היסטורי ומה הוא כולל ואימתי היה.
    3. האם אכן התקיים פולמוס העיבור בין א"י לבבל במשך מאות שנים? לפי המקורות הידועים במשך רוב הזמן היתה בבל כפופה לא"י, ורק במאה האחרונה לפני מחלוקת בן מאיר החלה בבל ליטול עצמאות בענין.

  2. באותה תקופה הנוצרים כבר פרודים מהיהודים מזמן

    מדובר על התקופה הביזנטית לאחר החלטות ועדת ניראה והפיקוד הסופי בין היהדות לנצרות – זאת לשאלת מי ששאל

    מעניין אגב שבדרום הר חברון שכנו קהילות יהודיות עד למאתיים השנים האחרונות ויעיד המקרה המעניין של כפר יטה שם אחת החמולות שומרת על מסורת על מוצא יהודי ונשמרים אצלה מספר מנהגים יהודיים למרות שדתם היא מוסלמית כבר כמה דורות

    • בס"ד י"א בתמוז ע"ד

      שמות הכפרים הערביים בארץ משקפים בדרך כלל את השם העברי של המקום, השם שבמקרא או בספרות חז"ל, ולא את השם היווני. גם מעובדה זו ראיה שהיה יישוב יהודי גדול בארץ עד הכיבוש המוסלמי.

      השלטונות המוסלמיים הטילו מיסים גבוהים על אדמותיהם של 'בני החסות'. יהודי בבל וא"י, שהיו עד אז ברובם עובדי אדמה, עזבו ברובם את הכפרים ואת עבודת האדמה ועברו לעיסוקים עירוניים של מסחר ומלאכה. מכאן באה תקנת הגאונים (משנת 785) לגבות כתובת אישה וחובות ממטלטלין, המנומקת: 'משום דהכא רובא דעלמא לית להון מקרקעי'.

      וכך כותב פרופ' אברהם גרוסמן:
      'מדובר במהפכה שהשפיעה על כל אורחות חייהם של היהודים. מאז ראשית התהוותם לעם, עסקו היהודים בעיקר בעבודה חקלאית. זאת התמונה העולה מן המקרא מן המשנה ומן התלמוד. היו ביניהם סוחרים ובעלי מלאכה, אך רוב העם התפרנס מעבודת האדמה. במאה הח' חלה תמורה גדולה, שהחלה בבבל ובמרכזים היהודיים שבארצות האסלאם והתפשטה בהדרגה לכל תפוצות ישראל. היהודים נטשו את העבודה החקלאית, התרכזו בערים והפכו לעם שעיקר פרנסתו ממסחר ומעסקי כספים. זו אחת התמורות המכריעות בהיסטוריה של העם היהודי, והשלכותיה על החברה והתרבות היו מרחיקות לכת' (א' גרוסמן, חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים תשס"א, עמ' 12).

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

      • המניין לשמיטה

        המניין לשנות השמיטה, אינו מפתיע. מדובר ביישובים חקלאיים, בהם נשמרה השמיטה הלכה למעשה. למניין שנות השמיטה יש השלכה על המעשרות – בשנה השלישית והששית, מעשר עני; בשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית, מעשר שני. למניין שנות השמיטה היתה משמעות קיומית ליהודי הר חברון.

        • הזכרת המזלות בפיוטים

          בס"ד טו"ב בתמוז תשע"ד

          לא רק בפסיפסי בתי הכנסת, אלא גם בפיוטים שנאמרו בתפילות בבית הכנסת הארץ ישראלי.

          וכך בקינה לתשעה באב 'אז בחטאינו חרב מקדש': 'זרע קודש לבשו שקים,וצבא השמים גם הם שק הושם כסותם, חשך השמש וירח קדר, וכוכבים ומזלות אספו נגהם. טלה ראשון בכה במר נפש, על כי כבשיו לטבח הובלו, יללה השמיע שור המרומים, כי על צוארינו נרדפנו כולנו, כוכב תאומים נראה חלוק, כי דם אחים נשפך כמים, לארץ בקש לנפול סרטן, כי נתעלפנו מפני צמא…'.

          וכן ב'סדר' שבתפילת הגשם של שמיני עצרת 'יפתח ארץ לישע' לרבי אלעזר הקליר – במחרוזת השניה של כל בית נזכרים חדשי השנה והמזלות לחילופין. למשל: בבית הראשון: כי ארובות שמי ערץ, עד אביב יפתחו במרץ', כנגד חודש ניסן, חודש האביב; בבית השני: 'כאשר בוחן ושפך לב כמים, יחיו טלאיו מיומים', כנגד מזלו של חודש ניסן – טלה; בבית השלישי: 'ירד גשם לנדשאים, לעדן זיו עין לך נושאים', כנגד חודש זיו, הוא חודש אייר; בבית הרביעי: 'הגשם דשאים ירענן, ושור ומריא בו יחנן', כנגד מזלו של חודש אייר – שור. וכן הלאה. [במחזורים אשכנזיים ישנים, נדפס ציור של כל מזל בבית המתאים!]

          ייתכן שהיתה בהדגשת גלגל המזלות אנטיתיזה לאמונה באסטרולוגיה. לא המזלות מנהיגים את העולם, אלא הקב"ה. ותפילתם של ישראל היא המביאה את השפע האלקי לכל המזלות ודרכם לכל הבריאה.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. בתגובה הקודמת "ניקאה" ו"פירוד" במקום המילים שנכתבו

    מעצבן לכתוב עם הסמרטפון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: