העד שניסה להציל | חבצלת פרבר

חבר המחתרת בפולין, הזכור מסרטו של לנצמן "שואה", מתאמץ להוכיח שארצו כמדינה כבושה לא שיתפה פעולה עם הנאצים ומתאר את תסכולו נוכח שתיקת העולם 

סיפורה של מדינה במחתרת

יאן קרסקי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

ידיעות ספרים ועליית הגג, 2014, 468 עמ'

בקפל הזמן שבין יום השואה ליום העצמאות מצאתי את עצמי מתעמקת בספרו של יאן קרסקי הפולני. איש המחתרת האנטי־נאצית במולדתו וגולה מפורסם מפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. לישראלים מוכר שמו בעיקר בזכות עדותו המצולמת בסרטו של קלוד לנצמן "שואה". בעדות זו מספר קרסקי על ביקורו בגטו ורשה בשנת 1942, ועל ניסיונותיו שעלו בתוהו להביא לידיעת המנהיגות היהודית בעולם החופשי ובעיקר לידיעתם של צ'רצ'יל ורוזוולט את היקף הרדיפות וההשמדה המתרחשות בגטאות ובמחנות על אדמת מולדתו, ולהניעם לפעול להצלת היהודים. בזכות פעולות אלו, שהיו כרוכות גם בסיכון אישי, זכה יאן קרסקי בשנת 1982 בתואר "חסיד אומות העולם" ובשנת 1994 הוענקה לו אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

יש להדגיש, כפי שעושה גם המתרגם באחרית הדבר שלו, שרוב הספר מוקדש לפעילותו של קרסקי במחתרת הפולנית ובשירות הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. באחרית הדבר מתאר רצ'קובסקי את הרקע לכתיבת הספר, והפרטים שהוא מביא חשובים להבנת הספר, חוזקותיו וחולשותיו. הם מקבלים חיזוק גם ב"סוף דבר" שכתב קרסקי עצמו בחתימת המהדורה המקורית של ספרו: בספטמבר 1943, "אחרי כמה שבועות של הרצאות שמשכו קהל רב", ולאחר שמילא את שליחותו ונפגש עם אנשי ממשל בכירים בארה"ב (כולל הנשיא רוזוולט) – במטרה לשכנעם לתמוך בכינונה של פולין חופשית ודמוקרטית לאחר המלחמה ולמנוע את השתלטות הקומוניסטים עליה – הוא הבין שנחשף, ושתפקידו במחתרת ועמדותיו הפוליטיות "שרפו" אותו הן מבחינת הגרמנים, שעדיין שלטו אז בפולין, והן בעיני סטאלין שלטש את עיניו לארץ זו.

בנסיבות שנוצרו נמנע ממנו לשוב לארצו, וכדי למלא את היעדרותו הכפויה ממולדתו בתוכן משמעותי ומועיל החליט לכתוב "ספר על המחתרת הפולנית שיתבסס על חוויותיו מן המלחמה". "ביולי 1944", כלומר עוד לפני תום המלחמה, "היה הספר כתוב… ובסוף נובמבר הוא יצא לאור". העובדה שהספר נועד לשוק של קוראים אמריקנים הכתיבה במידה מסוימת את אופיו ("הרבה מקום לחוויות האישיות ולתיאורים סנסציוניים של חיי המחתרת על חשבון הכתיבה האידיאולוגית והפוליטית…").

דבר זה אולי לא היה לגמרי לרצונו של קרסקי וייתכן שפגם בטוהר האידיאולוגי ובעוצמת המסר הפוליטי האנטי־קומוניסטי של הספר בעת ההיא. אבל הוא תורם מאוד לכך שלמרות שבעים השנים שחלפו מאז הספר שומר על רעננותו וקריאותו. כמובן, גם התרגום המעולה של ניר רצ'קובסקי, והערות השוליים המעשירות שהוסיף לטקסט, תורמים תרומה חשובה לאיכותו של הספר ולקירובו לקורא הישראלי.

המדינה הפולנית איננה

מטרתו של קרסקי בכתיבת הספר היא להביא לידיעת הקורא את קורותיה, שיטות הפעולה והמבנה של המחתרת הפולנית, ולהצביע על הקשר שבינה לבין הממשלה הפולנית הגולה, כאשר המחתרת והממשלה הגולה שואבות את הלגיטימציה הלאומית ואת הסמכות שלהן זו מזו באורח הדדי. תוך כדי כך הוא מתאמץ להוכיח שפולין כמדינה כבושה לא שיתפה פעולה עם הכובש הנאצי ובניגוד למדינות כבושות אחרות לא הצמיחה "קוויזלינגים" ושמרה על היושרה הלאומית והדמוקרטית שלה. קרסקי קיווה שעובדות אלו יבטיחו לארצו את חירותה ומקומה במשפחת העמים הדמוקרטיים בסיום המלחמה – דבר שכידוע לא קרה, מטעמים פוליטיים ובשל אינטרסים בני־אותו־זמן של המעצמות המנצחות ובראשן ארה"ב, אנגליה ובריה"מ.

בשל מטרה זו הכותב גם מטשטש ומעלים במידה מרבית את עוצמת השפעתה של בריה"מ ושליחיה בפולין, מה שמשתמע מדבריו הבאים: "המדינה הפולנית במחתרת, שאליה השתייכתי, הייתה תחת פיקודה של הממשלה הגולה בלונדון. אני יודע שחוץ מן הארגון הזה היו גורמים נוספים שפעלו בזירה תחת הנחייתה או השפעתה של מוסקבה. מכיוון שרציתי לתאר רק דברים שאני יודע מניסיוני האישי, לא מצאתי לנכון להזכיר את פעילותם בספר זה" (ההדגשה שלי. ח"פ). זהו כמובן תירוץ קלוש למה שנעשה מתוך כוונה פוליטית ברורה.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, וכך מתאפשר לנו לעקוב אחר השתלשלות הדברים מן הרגע שבו – בשחר אחד בספטמבר 1939 – גרמניה תקפה את פולין, ותוך שעות ספורות, או לכל היותר שבועות ספורים, פולין חדלה להתקיים כמדינה. תיאוריו של קרסקי בארבעת הפרקים הראשונים מאפשרים לנו לעקוב מקרוב אחר התהליכים הכאוטיים המגולמים במילים "תבוסה", "התפוררות צבאית" ו"השתלטות אויבת". פרקים אלה נכתבו מתוך מעורבות רגשית חזקה והם בעלי איכות ספרותית מרשימה, שכמעט משכיחה את עומק הטרגדיה שבה מדובר ואת תקופת האימים שתבוא בהמשך.

לוחם פולני במלחמת העולם השנייה

לוחם פולני במלחמת העולם השנייה

מתו צעירות

לאחר שנמלט מן השבי הרוסי וחזר למחצית המערבית של פולין, לחלק הכבוש בידי הגרמנים, משתלב קרסקי בהדרגה בפעילות המחתרתית. יש בספר אבחנות מפתיעות אחדות, למשל ההסבר של קרסקי ליתרונות ההשתייכות למחתרת מאורגנת: "במבצע ההוא (ציד־אדם ברחובות ורשה ותפיסת כעשרים אלף איש, שחלקם נשלחו לעבודות כפייה בגרמניה) נלכדו כמאה אנשי מחתרת. כולם, בלי יוצא מן הכלל, שוחררו…". לחברי המחתרת היו ניירות מזויפים איכותיים, סיפור כיסוי טוב שאִפשר להשיב שאלות מספקות לשוטרים הנאצים שערכו את המעצרים, רשימה מוכנה מראש של כתובות מקלט לשעת הצורך וכדומה.

פרק 19 מוקדש לנושא "המבנה הארגוני של המדינה במחתרת", והכותרת האוקסימורונית מדגישה את הפרדוקס שמגולם באמירה על היתרונות של השתייכות למחתרת לעומת מצבם המסוכן של אנשים שהסתירו באופן ספונטני חברי־מחתרת או שסייעו להם. במקרה שנתפסו לא היה לאנשים אלה כל אמצעי הגנה וכל סיכוי להינצל. גם "תפיסת הזמן" ממלאת כאן, לדברי קרסקי, תפקיד חשוב: "תנועת מחתרת שמהמרת על מלחמה קצרה מנסה לזרוע כמה שיותר תוהו ובוהו (בזמן קצר). החשאיות והסודיות נדחקות למקום השני. ההצלחה שלך נמדדת במהומה שזרעת יותר מאשר בחוסן של הארגון… במידה מסוימת, החברים הראשונים במחתרת הפולנית נפלו קורבן לשגיאה מסוג זה…". זה מסביר גם את המספר הרב של מנהיגי מחתרת שנתפסו בתקופה הראשונה של הכיבוש הגרמני, לפני שהמחתרת התארגנה כראוי ולפני שיכלה לספק לחבריה הגנות מתאימות, ואת כושר ההישרדות הטוב יותר באופן יחסי של פעילי המחתרת בתקופות המאוחרות.

לעומת זאת, תפיסת "המדינה במחתרת" שיקפה את ההכרה שהמלחמה תארך זמן רב, ויש חשיבות לא רק לפעולות שנעשות אלא גם לשרידות של הארגון ושל הפעילים. לצורך זה נבנה גרעין מרכזי חזק שתיאם ואישר את פעילות הקבוצות והיחידות בשטח, ונוצרו מנגנונים לבידוד המרכז מן הקבוצות בפריפריה, כך שנפילת חוליות בשטח לא תביא לנפילת הארגון כולו.

נוגע ללב במיוחד הניגוד שבין פרק 24, העוסק בשגרת העבודה של איש המחתרת, שיושב במשרד מחומם ומצויד היטב ויש לו כתבניות וקצרניות, מקום מגורים קבוע וכתובת מילוט למקרה הצורך, לבין פרק 25 המוקדש לקשריות. במבנה ההיררכי והמבוזר של יחידות השטח, המופרדות לגמרי ממרכז הארגון, נחוצה חוליה שתקשר בין היחידות למרכז. לשם כך גויסו הקשריות. הן היו לרוב צעירות מאוד, ולרוב לא זכו לחיות עד לזקנה.

הקשרית "הייתה צריכה להיות זמינה תמיד, לגור במקום שקל למצוא אותה, ואסור לה להחליף שם וכתובת ללא אישור. כל עוד נמשכה פעילותה אסור היה לה לחפש מחסה במקום אחר, כי משמעות הדבר הייתה ניתוק הקשרים בין חברי הזרועות השונות של המחתרת… סופן הבלתי־נמנע היה ליפול בידי הגסטאפו… (ולרוב נתפסו בנסיבות מרשיעות או עם חומרים חשודים בכליהן). רבות נשאו על גופן רעל וקיבלו פקודה להשתמש בו ללא היסוס במקרה הצורך… 'תוחלת החיים' הממוצעת של קשרית הייתה חודשים בודדים…".

ביקור במחנה ריכוז

קרסקי עלה בהדרגה בסולם התפקידים במחתרת, ושימש בעיקר בתפקידי איש קשר ודיפלומט. תחילה כמקשר בין הקבוצות השונות שהרכיבו את המחתרת הפולנית הלאומית, ובינן לבין הממשלה הגולה בלונדון. מאוחר יותר שימש גם כשליח במגעים הפוליטיים בין הממשלה הגולה לבין גורמי ממשל שונים, בעיקר בארה"ב. בדרך זו הוא התגלגל גם לעסוק בנושא היהודי. לכאורה, זה היה כמעט עניין אגבי. מאחר שיצא ממילא מוורשה לדווח מן המחתרת לממשלה הגולה, התבקש גם להיפגש עם נציגי ארגונים יהודיים על מנת להעביר מהם דו"חות אל הארגונים שלהם בלונדון.

כתוצאה מכך, עדותו של קרסקי בנוגע לשואת היהודים משתרעת רק על שני פרקים, מספר 29 ו־30. אבל אילו פרקים הם אלה! אפילו בעת שנכתבו, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה, ניכרה בהם מעורבות רגשית ותסכול עמוק של הכותב. קרסקי נפגש, כאמור, עם נציגי שני ארגונים יהודיים בגטו ורשה – נציג ציוני ונציג ה"בונד". "זה היה בקיץ או בסתיו של 1942", כותב רצ'קובסקי, "אחרי האקציות הגדולות בגטו ורשה, שבמהלכן נשלחו רוב יושבי הגטו להשמדה בטרבלינקה".

באותה שליחות העביר קרסקי דו"ח שהכינה המחלקה היהודית באגף ההסברה של המחתרת, ובו המידע על הטרנספורטים מהגטאות, על מחנות ההשמדה ועל מספר יהודי פולין שכבר הושמדו. שני המנהיגים היהודיים, ששמם לא נמסר בספר, מסרו דיווח על המצב הנורא בגטו ובעיקר ביקשו מקרסקי שיעורר את מנהיגי העולם החופשי להציל את היהודים שעוד נותרו לפליטה באזורי הכיבוש הנאצי.

אדישות ואנוכיות

ניכר בכתיבה שקרסקי היה מזועזע מפגישה זו ומשני הביקורים שערך בעקבותיה (מיוזמתו) בגטו ורשה עצמו. הוא גם לא נרתע מליזום ביקור נוסף, קשה ומזוויע עוד יותר: ביקור במחנה ריכוז והשמדה ליד בלזץ'. מי שראה את סרטו המונומנטלי והחשוב של קלוד לנצמן בוודאי זוכר את הופעתו המרשימה של קרסקי בסרט, ואת הכאב, הזעזוע והתסכול שניכרו בו כשסיפר – עשרות שנים לאחר מעשה – על הרשמים האיומים מסיורים אלה ועל אכזבתו העמוקה מכך שכל מאמציו היו לשווא.

אבל שיא הזעזוע המתין לו דווקא במקום בלתי צפוי: בפגישה עם נציג ה"בונד" במועצה הלאומית הפולנית בגולה, שמואל זיגלבוים. לאחר שקרסקי הציג לזיגלבוים את החומר שהביא – דו"חות וצילומים מגטו ורשה – התפרץ זיגלבוים ושפך עליו, על השליח, את כל הייאוש והתסכול שלו מכך שאינו מצליח להניע את מנהיגי בעלות הברית לפעול להצלת היהודים.

כמה חודשים אחר כך נמסרה לקרסקי הודעה על התאבדותו של זיגלבוים. "הוא השאיר מכתבים, ובהם אמר שעשה כל מה שביכולתו כדי לעזור ליהודים בפולין, אך לשווא. שכל אחיו עומדים למות, והוא מצטרף אליהם…".

"מאז", כותב קרסקי, "חזרתי וחשבתי פעמים רבות על שמואל זיגלבוים… (הוא היה בעיניי) אחד הקרבנות הטראגיים ביותר של המלחמה הזאת וזוועותיה, כי במותו לא היה אפילו שמץ של נחמה. הוא היה לגמרי רצוני ונואש… הוא חשף עד כמה נעשה העולם קר ועוין, ואילו תהומות של אדישות ואנוכיות מפרידות בין אומות ובני אדם…".

רוזוולט התעלם

קרסקי הגיע בסופו של דבר בשליחות הממשלה הפולנית הגולה עד לנשיא האמריקני. רוזוולט מוכן לשמוע ורוצה להבין ויש לו חזון שחובק את האנושות כולה, אבל אין לו שום עניין בסכנה הקומוניסטית המאיימת על חירותה של פולין, וגם לא שום כוונה לפעול להצלת היהודים. רצ'קובסקי מצטט את הד"וח של קרסקי על הפגישה: "הנושא היהודי תפס דקות ספורות בלבד… קרסקי סיפר לנשיא על הגטאות ומחנות ההשמדה… והסביר שכדי להציל אותם נחוצה התערבות חיצונית של בעלות הברית. רוזוולט לא התייחס לדברים…".

"אין ספק", מסכם רצ'קובסקי את פועלו של קרסקי, "… כעד מבוגר ומתוך ידיעת ההיקף האמיתי של השואה, הוא ראה את עצמו בעיקר כמי שנכשל בהצלת היהודים… קרסקי, בעוצמה המרשימה של עדותו, הבהיר באופן נחרץ שהדרגים הבכירים ידעו גם ידעו (על היקף ההשמדה): הרי הוא עצמו סיפר להם…".

"על פי עקרונות האמונה שלי," אמר קרסקי בנאום שנשא ב־1983, "האנושות ביצעה (כלפי היהודים) את החטא הקדמון השני. החטא הזה ירדוף את האנושות עד קץ הימים. וכך אני מאמין שצריך להיות".

ספרו של קרסקי הוא ספר חשוב, שגם כתוב בצורה מרתקת ושובת לב. כתיעוד היסטורי של פולין המחתרתית במלחמה, וכעדות ממקור ראשון על השואה ושתיקת העולם, יש בו עניין גם עבור הקורא הישראלי, ולא רק בפרקים הנוגעים לעניין היהודי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 במאי 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בחוקותי תשע"ד - 875, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: