אכפתי כלפי העולם | דרור בונדי

את התוכחות הקשות של א־לוהים אין לקרוא ככעס בלתי נשלט אלא כביטוי לאכפתיות רווית צער. א־לוהים מזדהה עם האדם

זהו. ספר ויקרא מסתיים, ואני נפרד מכם, קוראיי באשר אתם. כמעט כל מי שפגשתי מכם אמר לי מילים טובות ואני כל כך מודה על כך. מגיע לכם שאסיים בנימה אופטימית, באמירה חיובית. רציתי לסיים בטוב, באמת. אבל מה אפשר לעשות, התנ"ך הוא לא סרט הוליוודי:

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי – אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם!

הפרשה מתחילה בטוב, א־לוהים מתחיל בפירוט החיים הטובים שיכולים להיות לנו ביחד, העם וא־לוהיו – אך לא חולפות כמה שורות, והוא שופך עלינו את זעמו. כאבא שצועק על ילדיו, ומרוב עלבון רווי צער שופך סדרה של איומים נוראים, כך חוזר א־לוהים ומאיים עלינו:

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי – וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם…

וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי – וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם…

וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם…

מה כבר עשינו שהוא בטוח כל כך בכך שהוא ייאלץ להחמיר את עונשינו שוב ושוב? ומה כבר נעשה שמגיעה לנו ענישה זוועתית כל כך:

וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.

וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם…

וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בין שכל לרגש

וזה כל כך לא מתאים לא־לוהים! הוא אמור להיות מושלם, הוא אמור להיות חכם, הוא אמור לפחות לשלוט בעצמו! והלא כך כתב הרמב"ם על מידת הכעס (משנה תורה, הלכות דעות ב, ג):

הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.

ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו… כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו.

ואילו בפרשתנו, כמו בהרבה מקומות בתנ"ך, א־לוהים כועס באמת ועובר על מצוות הרמב"ם. ככל שאתה הולך וקורא את סדרת האיומים, כך אתה הולך ושוכח שמדובר רק באיומים ולא בעתיד בהיר וודאי; וככל שאתה מכיר את ההיסטוריה היהודית, ובייחוד את הפרשנות שכבר התנ"ך העניק לה, כך אתה יודע שהאיומים התממשו. זה לא היה משחק של כעס, א־לוהים באמת כעס, ובאמת כילה בנו לבסוף את זעמו:

הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ… עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל… דֹּב אֹרֵב הוּא לִי, אֲרִי בְּמִסְתָּרִים (מתוך מגילת איכה).

מה עושים עם כאלו טקסטים של א־לוהים? האם עלינו להימלט אל מחוזות המטפורה, כפי שלימד אותנו הרמב"ם, או שמא להידרדר אל האנשה של א־לוהים, כפי שנקטו כמה פרשנים נוצרים?

נראה כי יש לפנינו רק שתי אפשרויות: שכל או רגש. או שא־לוהים הוא חכם מושלם, נקי מכל היפעלות רגשית, או שא־לוהים הוא בעל רגשות, פגוע ופוגע; או שא־לוהים הוא מקור כל מה שאובייקטיבי בעולם, נקי מכל סובייקטיביות, או שא־לוהים הוא אישיות רגשנית, השקועה בעצמה פעמים רבות עד כדי אובדן שליטה במקרי קצה. האם עלינו לבחור בין הרגש לבין השכל? האם אין אפשרות שלישית, אחרת לגמרי?

לא, בחשיבה המערבית שלנו יש רק שתי אפשרויות. אני חושב משמע אני אדם, ואני מרגיש משמע אני אנושי. בשכל שלי אני דומה לא־לוהים, ברגש שלי אני דומה לחיה. יש בי צד אובייקטיבי, שכל, הכרה שבה אני בוחן את העולם מתוך שליטה; ויש בי צד סובייקטיבי, רגש, חוויה שבה חושיי וחומריי נפגעים ופוגעים.

אך אם כך מה התנ"ך עושה לא־לוהים? הוא בעצמו מאבד את "צלם א־לוהים"?! זו לא רק האנשה של א־לוהים, זו היא "החייאת" א־לוהים לקומתו החייתית של האדם!

ואולי התנ"ך פשוט אינו טקסט מערבי? אולי כל החלוקה הכל כך מובנת מאליה הזו בין שכל לרגש, בין שליטה להיפעלות, פשוט זרה לו? אולי כל הקונטקסט שלו אינו מידותיו של האינדיבידואל אלא משהו אחר לגמרי?

ככה זה כשיש שניים

רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה –

עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם! (עמוס ג, ב)

בספרו The Prophets – קשה להאמין אך הוא טרם תורגם לעברית – מביא אלינו אברהם יהושע השל את א־לוהי התנ“ך, את ה‘, שלפניו עמדו ועמו חיו נביאי ישראל. הוא מסביר שם שעבור הנביאים, א־לוהים אינו “אחר מוחלט“, אך גם אינו הוויה מיסטית; שהנביאים אינם כותבים מטפורות, אך גם אינם מתארים את דמותו הרגשית של א־לוהים כפי שחוו אותה בסערת רגשותיהם. יש אפשרות שלישית: מערכת יחסים.

רגע של קשר עמוק אינו מצב אובייקטיבי ואינו מצב סובייקטיבי, ואסור לתאר אותו תוך התמקדות במצב של כל יחיד לבדו. ברגע נדיר של קשר אנו מכוונים אחד כלפי השני, מפנים את עצמנו ונענים, ולא סגורים אך ורק בתוך עצמנו. בכך שונה רגע נדיר של אהבה משאר רגעי ההתאהבות, בכך שונה רגע נדיר של אכפתיות משאר רגעי החמלה, ובכך שונה גם רגע נדיר של כעס בין־אישי רווי אכפתיות וצער הדדי משאר רגעי הכעס האינדיווידואלי, השוקע בעצמו.

ובניגוד אלינו, השקועים כמעט תמיד בתוך עצמנו, נביאי התנ“ך פוגשים את א־לוהים רק ברגעי קשר. הם אינם מתיימרים לתאר את מהותו הרגשית של א־לוהים כאינדיבידואל, הם מעידים על חריגתו מעצמו אל האדם, אל עמו.

זהו הקונטקסט העמוק של כל מילותיהם, או יותר נכון ה“קונפרסון“: ההקשר העמוק של התנ“ך הוא הרגע הבין־אישי שמתרחש בין פנייתו של א־לוהים לבין היענותו של הנביא. הנביא אף פעם אינו מתאר את ה“פסיון“ הא־לוהי, את רגשותיו העצמיים של אלוהים, אלא רק את ה“פאתוס“ שלו, את רגעי האכפתיות העמוקה שלו לעולם, לאדם ולעמו:

הפאתוס הא־לוהי אינו רק נובע מכוונת מכוון; הוא גם טרנזיטיבי, חורג כלפי האחר… הוא תמיד מבטא קשר לאדם… עבור הנביאים, הפאתוס של א־לוהים מתעלה על התהום שמפרידה את האדם מא־לוהים. שכן עם כל אי־חדירותה של ישותו, הוא אכפתי כלפי העולם ומקשר עצמו אליו (הנביאים, עמ' 228־225).

ורגעי האכפתיות הללו הם גם ההקשר הבין־אישי העמוק של הכעס הא־לוהי:

אסור להתייחס אל הזעם הא־לוהי כמבודד אלא כהיבט של הפאתוס הא־לוהי, כאחד מאופני מענהו של א־לוהים אל האדם… האכפתיות של א־לוהים היא תנאי מוקדם לזעמו ומקורו (שם, עמ' 283־282).

הכעס אינו מהותי לא־לוהים, אינו משקף אובדן שליטה של שקיעה עצמית, אלא נובע מאכפתיות הדדית ורווית צער. אלוהים כה אכפתי לאדם ולעם, שהוא כה כועס עליהם ואליהם. והוא כועס כי הוא מזדהה עם האדם הנפגע, עם העם הפוגע בעצמו, עד כי מרוב הזדהות הוא מקונן גם על עצמו:

"קראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי" (ירמיה ט, טז) – עליהם אין כתיב כאן, אלא עלינו, דידי ודידהון… ותרדנה עיניהם דמעה אין כתיב כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון… ועפעפיהם יזלו מים אין כתיב כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון (איכה רבתי, פתיחתא, ב).

לכן, כשם שהכעס אינו המילה הראשונה של אלוהי התנ"ך, כך הוא גם אף פעם אינו מילתו האחרונה. כך גם נחתמת סדרת האיומים הנוראה של פרשתנו: א־לוהים בהחלט צופה את המשמעות הנוראה של כישלון הקשר בינינו, אך הוא כבר סולח, כבר מנחם אותנו ואותו, ובטוח בברית ובקשר שבינינו:

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵא־לֹהִים אֲנִי ה'.

————————-

עם סיום קריאת חומש ויקרא, זו הזדמנות עבורנו להודות לד"ר דרור בונדי שהצליח מדי שבת בשבתו לצאת מתוך פשטי המקראות, להגיע למחשבה אקטואלית ועכשווית ולהטעים ללא הרף מהגותו של רבי אברהם יהושע השל. כן נקדם בברכה את הרב ד"ר יוסף פריאל שעיוניו ילוו אותנו במהלך ספר במדבר. מערכת מוסף "שבת"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 במאי 2014, ב-גיליון בחוקותי תשע"ד - 875 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: