פניו של הכיבוש | שלום רוזנברג

בניגוד לתרבות השלטת, היהדות מתעקשת שמי שרוצה להגיע לטוב צריך לנהל מלחמה קשה בתוכו. על היצר והדמיון והספד על אסי דיין

כל אוהב תורה עומד בפני פיתוי האפולוגטיקה, הניסיון להראות את היופי והאקטואליות שביהדות המתאימים לרוח הדור. אולם לפעמים חייב הוא להדגיש בכנות ובאומץ את העובדה שהתורה נמצאת באופוזיציה לקואליציה התרבותית השלטת. "מלחמת היצר" היא רעיון זר ודחוי בתרבות המערבית בזמננו, היונקת מהרביזיוניזם הפסיכולוגי שהפך על פיהן את האמיתויות הקלאסיות. האשמה והחובה הפכו חשודות. כנגדן הועמד אידיאל שחרור האדם. או אז, כשהכול יהיה מותר, יגור זאב עם כבש גם בחברה ובאנושות.

כנגד זאת מתעקשת היהדות לדורותיה על עיקרון עצוב שלפיו המצב הקיומי של האדם והעולם מחייב שכל מי שרוצה להגיע לאמת ולטוב צריך קודם כול לנהל מלחמה קשה ומתמדת בתוכו, מלחמה המסתיימת ב"כיבוש" אכזרי, כדבריו הקלאסיים של בן זומא (אבות ד, א): "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ". או אז ייתכן שיברך אותו הקב"ה במתנתו החשובה ביותר, השלום הפנימי.

פרויד עצמו סבר שהכיבוש הוא הכרחי, אחרת טרור המפלצות האורבות במרתפי הנפש ישתלט על החברה. הסמל הבולט ביותר של הכיבוש מצוי במחסומים האדיפליים ובאיסורי העריות. אמנם כן, המחסומים לא מצטלמים יפה, אולם הם מצילים את החברה. נסיגה מהם תביא לידי הרס היחסים החברתיים כולם. על תופעות הכיבוש נטוש בתוכנו ויכוח מתמיד. על אחת מהן, מוזנחת ושכוחה, רוצה אני להתעכב כאן, בהיותה אחת התופעות הטרגיות ביותר בחיים האנושיים. היא הודגשה על ידי מרדכי מרטין בובר, כשלדעתי ניסה לבנות אלטרנטיבה לתורת האשמה של בעל בריתו של השטן, הפילוסוף המתועב מרטין היידגר.

יצירת הדמיון

שבעים פנים לכיבוש, כי שבעים פנים ליצר. ב"דמיון ויצר" (פני אדם, עמ' 342) עומד בובר על אחד מאותם פנים, על פי התיאור בפרשת בראשית (ו, ה): "וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע". בובר מתנסח בלשון פילוסופית כבדה, ואותה אנסה לפשט. היצר בהשקפתו הוא מכלול מחשבות הלב, מכלול יצירות הדמיון. והוא כותב: "וכך הוא [האדם] נדחף… מתוך העובדתיות ה'טובה' של הבריאה לתוך חללו של האפשרי שאין לו גבול, שהוא ממלאו בציורי־דמיונו, שהם 'רע' לפי שהם בדויים".

ננסה להבין דברים אלה. החיים אינם אלא שורה של ברֵרות, הכרעות והחלטות, למשל בחירת בן זוג. בכל בחירה אנו פוסלים אפשרויות אחרות, המפתות אותנו פעמים רבות דווקא בגלל שלא מימשנו אותן, או בגלל היותן טבולות בציורי הדמיון. האופציות העומדות מול הממשות שבה בחרנו מתייצבות לפנינו. האופציות הן סגנונות החיים שסירבנו לממש, החיים האחרים.

בובר מוסיף: "במרחב־התמונות הסובב־סוער שבתוכו הוא [האדם] נע ונד, כל דבר ודבר מגרה אותו שיגשימוֹ בפועל ממש; והוא שולח ידו בהם, בדברים הללו, כגנב פורץ קל־דעת, לא מתוך הכרעה, אלא רק כדי להתגבר על המתיחות שב'הכול אפשר'". ה"תַחְמֹד" וה"תִתְאַוֶּה" אורבים לאדם ומציבים לפניו את האפשרויות האחרות המפתות, כי "הכול אפשר". ודרך אגב, הוא גם ייעלב כאשר לא מנסים לפתות אותו. האם אני חייב לשמור על גבולות? אולי קצת? אולי באמת אני חייב לברור? אולי לא הכול מותר? אולי לא כל פיתוי מוכן עבורי?

מחבל בעצמו

מעתה מבקש אני לפנות מבובר למציאותנו היומיומית. מבקש אני לכתוב מלות הספד ספורות על אסי דיין. אין לי בררה אלא לחתום על הרבה מהדברים הרבים שנאמרו עליו. הוא היה אדם אינטליגנטי, שהוכיח יצירתיות רבה בפעילותו האמנותית כבמאי, שחקן ותסריטאי, בפרוזה ובשירה. אני מאמין בחירות המוחלטת של אדם לבחור בדרכו ואף בחירות היחסית (כן!) להשפיע על דרכם של אחרים, ועל התרבות הקולקטיבית שלנו. אך אינני מסוגל לקבל את פולחן האישיות שלו הוא זכה בחייו, קל וחומר אחרי מותו, אלא אם תרשו לי לראות במותו את התשובה לשאלה מה הם החיים, וזאת בדרך הסתירה.

את מילות המפתח להספדי מבקש אני לשאול ממורה הנבוכים של הרמב"ם (ח"ג יא). דבריו יעזרו לי להסביר את דעתי. הרמב"ם מדבר שם על העיוורון והופך אותו למטפורה. עבורו העיוורון הוא סמל לאי־רציונליות (הסכלות בלשון המקורות). וכך כותב הרמב"ם: "אלו הרעות הגדולות הנופלות בין בני אדם… נמשכות… מהסכלות. כמו שהסומא, מפני שהוא חסר ראות, נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לאחרים" – כך קורה לאדם העוזב חכמה ומוסר. אילו היו משיגים בני האדם את כוח הראות הרציונלית, "היו נפסקים נזקיו כולם מעצמו ומזולתו – כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני האדם קצתם לקצתם".

עבורי מילות המפתח של הרמב"ם כאן הן "מחבל בעצמו ובאחרים". אולי פגעת באהובים ובאוהבים, אולי אמללת כמה מהם, אולי זה היה גם גורלה של אחת מנשותיך שבה פגעת באופן פיזי, כאחרון הבריונים ברחובות שאותם צילמת. "מחבל באחרים"? אולי זה מובן. אבל למה "מחבל בעצמו"? האם הדרך שהלכת בה לא מאפשרת לאדם להרגיש את התאווה הבסיסית והנפלאה ביותר שיש בנו, התאווה לחיות, היצר הרע שהוא היצר הטוב החשוב ביותר? ואולי רצית להוכיח שהמטיפים הפשטניים ביותר צודקים: קשה יותר לאדם

למשול ברוחו מללכוד במה או מסך, שאם אין דין אין דיין.

ורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-גיליון בהר תשע"ד - 874, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: