מנהיג אחד לדור | אריאל פינקלשטיין

עיון במקורות ההלכה מעלה בבירור כי חכמינו התנגדו לכהונה כפולה של רבנים בתפקידי הנהגה. המציאות בחלק מרבנויות הערים כיום מלמדת שהם צדקו

מספר הצעות חוק שעלו לאחרונה במטרה לבטל את הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות הראשית והרבנות המקומית בישראל עוררו שיח ציבורי בדבר מקומו של השסע העדתי בחברה הישראלית. אף על פי כן, באופן מפתיע, ההתנגדות הרבנית שנרשמה למהלכים אלו לא התמקדה בצורך עדתי כלשהו בשני רבנים. כך, למשל, בהודעת ההתנגדות של מועצת הרבנות הראשית להצעות החוק בדבר ביטול הכפילות לא היה כל הד לצרכים עדתיים אלא נטען כי "על מנת לנהל את שירותי הדת בצורה הטובה ביותר" יש צורך שברבנות יכהנו "רבנים במעמד שווה, כבימי התנאים שמעיה ואבטליון".

על פי טענות אלו, מבנה הנהגה רוחני־רבני הראוי למדינה או לרשות מקומית הינו מבנה כפול של שני רבנים המכהנים במקביל, כפי שהתבצע בתקופה המכונה במסורת היהודית תקופת הזוגות, שבה, לפי מסורת חז"ל, פוצלה ההנהגה לרב אחד שכיהן בתפקיד אב בית דין ולרב שני בתפקיד הנשיא. לאור דברים אלו, אבקש לדון במאמר זה בסוגיית הכפילות בתפקידי הרבנות שלא מהזווית העדתית אלא מתוך התמקדות בשאלה המערכתית, מתוך עיון בדברי חז"ל ופוסקים שעסקו בסוגיה.

ממונה יחיד

ראשית, נראה שבניגוד להודעת מועצת הרבנות הראשית, יותר משההישענות על תקופת הזוגות מחזקת את הצורך בכפילות בתפקידי הרבנות, היא מחלישה אותו. הרי מאז סיום תקופה זו, במשך כאלפיים שנה, וגם טרם תקופה זו, לא היה נהוג בישראל ששני רבנים ומנהיגים רוחניים מכהנים ביחד באותה המשרה. על הייחודיות של תקופה זו הצביע על הרב ד"ר חיים טשרנוביץ ז"ל הידוע בכינוי "רב צעיר" בספרו "תולדות ההלכה": "כל ענין הזוגות הוא פרשה סתומה: למה עמדו בתקופה זו שני אנשים בראש העם או הסנהדרין, מנהג שלא מצינו לא לפניהם ולא לאחריהם".

לדבריו, נראה שתקופת הזוגות אינה תקופת זוהר שיש לשאוף אליה, אלא תקופה בעייתית מבחינת ההנהגה היהודית שאותה הוא מכנה "תקופת המבוכה": "את התקופה שאחרי כנסת הגדולה והסופרים אפשר לציין בשם 'תקופת המבוכה'. כמה כוחות מתכתשים באומה ומתגרים אלה באלה, הללו צצים והללו נובלים, ולפעמים הגיעה האומה לידי מצב של תהו ובהו וכמעט שנפלה תחתיה".

ספרות חז“ל לא מאריכה לספר על תקופת הזוגות, אך אחד הפרטים היחידים שנמסרים לגביה הוא שלאורך כל התקופה התקיימה מחלוקת בדבר הסמיכה על קרבן ביום טוב בין הנשיא ואב בית הדין, ללא יכולת להכריע בדבר. נראה שהדבר מלמד על הבעייתיות שבהנהגה כפולה: אמנם היהדות רוויה מחלוקות, אך אי יכולת ההכרעה בשאלה ציבורית כדוגמת אופי הפולחן בבית המקדש איננה דבר חיובי.

גם במקורות חז“ל מצאנו התנגדות לשימושם של שני אנשים באותו תפקיד הנהגה. ידועים בהקשר זה דברי התלמוד הבבלי במסכת חולין (דף ס ע“ב) שלפיהם אין זה אפשרי “לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד“. בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (דף ח ע“א) מוצג רעיון דומה בדרשה של רבי יוחנן: “כתיב ‘כי אתה תבוא‘ וכתיב ‘כי אתה תביא‘. אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל והך על קדקדם – דבּר אחד לדור ואין שני דבּרין לדור“.

הבסיס לדרשתו של רבי יוחנן הוא הסתירה שקיימת לכאורה בין שני פסוקים הדנים במעמדו של יהושע. בתחילה אומר משה ליהושע “כי אתה תבוא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם", משמע שהוא ינהיג את העם יחד עם הזקנים, ולאחר מכן הוא אומר לו "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם", משמע שיהיה לבד בהנהגה. רבי יוחנן מפרש שהשינוי נעשה לאור התיקון של הקב"ה, שהבהיר למשה כי תפקיד ההנהגה דורש דמות אחת בלבד.

מהי סיבת ההתנגדות להנהגה רוחנית כפולה? רבי מנחם המאירי בביאורו לגמרא בסנהדרין הסביר את הדברים באופן הדומה לפעילותו של רבן גמליאל: "ולעולם יהא אחד ממונה על כלם שיהיו כלם נשמעים לו כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה".

טעם אחר לתפיסה זה ניתן למצוא בדבריו של רבי יוחנן עצמו המובאים בשלושה מקומות שונים בתלמוד הירושלמי: "מתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול… 'אותו' – אחד מושחין ואין מושחין שנים. אמר ר' יוחנן: מפני איבה". ההלכה המובאת בתלמוד הירושלמי ולפיה אין מכהנים במקביל שני כוהנים גדולים מתבססת על המילה "אותו", בלשון יחיד, בפסוק "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו" (ויקרא ו, יג). כך גם מופיע בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין: "תני ר' חייה אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת“, וכך גם פסק הרמב“ם להלכה. רבי יוחנן מטעים הלכה זו: הדבר נעשה מפני האיבה שיכולה להיווצר בין שני כוהנים גדולים המשמשים בקודש ביחד. ייתכן מאוד כי זוהי הסיבה להתנגדותו של רבי יוחנן גם לכפילות בתפקיד ההנהגה הרוחני.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

התנגדות הפוסקים

בספרות השו"ת במאות האחרונות ניתן למצוא כמה התייחסויות מפורשות לשאלת הנהגה תורנית־רוחנית של שני תלמידי חכמים במקביל. המנהג המקובל בתפוצות ישראל היה שבראש כל קהילה עומד רב אחד בלבד המכונה "מרא דאתרא" (אדון המקום), גם אם ישנם בעיר עוד מספר רבנים. בספרי הפסיקה ישנם לא מעט דיונים במצב שבו רב אחר "מסיג את גבולו" של הרב המקומי בהוראה ובפסיקה, אך ענייננו כאן הוא בעיקר במצב שבו מצורף רב שני בהסכמת הקהילה והרב המכהן.

התייחסות למצב זה מופיעה אצל רבי שלמה בן אברהם הכהן (המאה הט"ז, יוון) בשו"ת מהרש"ך (חלק ג, סימן מו). בתשובה בנושא הוא דן במקרה של חכם הבא לאזור שבו ישנו כבר רב קהילה מכהן. לטענתו, "אין כאן השגת גבול בזה החכם הבא מחדש, ואין מקום לעכב ביד, אדרבא יש טעם גדול שלא לעכב דהיינו משום קנאת סופרים תרבה חכמה. דיראה דכל מה שכתבו הוא בששניהם בעיר אחד, ומכל מקום יש לכל אחד מהם מקום קבוע לנהוג שררתו". לפי דבריו, חכם נוסף יכול להצטרף לעיר כאשר הוא קובע לו שררה באזור אחד ולא נכנס לתחומו של חכם המכהן כרבה של קהילה אחרת, אך לא כך היה במקרה שהובא לפניו:

 אמנם כהאי גוונא דנדון דידן שהחכם הנ"ל עומד בקהלו קהילת קודש סיסיליא, לא יעלה על לב לעולם שיוכל החכם השלם שבא מחדש ליכנס בקהילת קודש הנזכרת. לא מיבעיא אם בהכנסתו שם תהיה סיבה ח"ו להשפלת כבוד החכם השלם הנזכר, אלא אפילו אם יסכים להיות עמו שם יחד באהבה ואחוה, אין הדעת סובלתו, כי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.

לדבריו, גם אם שני הרבנים מסכימים לכהן ביחד באותה הקהילה, אין לעשות כך משום ש"אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד".

הנצי"ב מוולוז'ין חילק בתשובה הלכתית בנושא זה בין רבנים העוסקים בהרבצת תורה, שעליהם יש לומר "קנאת סופרים תרבה חכמה", ובין רבנים העוסקים בהנהגת הציבור שאינם יכולים לכהן במקביל:

דאם יש בעיר אחת שני מרביצי תורה, אין תורתו של זה מנגד ומקפח תורתו של חברו, מה שאין כן הנהגת הצבור, במקום שיש שני רבנים היא ראשית חטאת השני שמרבה מחלוקת, ומה שזה רוצה לעשות בצרכי הקהלה בא השני והצד שלו ומקפחו (שו"ת משיב דבר, חלק ב, סימן ט).

הרב דוד שפרבר, מחבר שו"ת "אפרסקתא דעניא" ומגדולי רבני רומניה במאה העשרים, הקדיש תשובה הלכתית לשאלת "מינוי שני רבנים במקום אחד". גם הוא סבר שיש להימנע מכך:

הני תרי רבנן במתא דמינצו בהדי הדדי אודות הרבנות והנהגת העיר ותרוייהו ראוים לאותה איצטלא, ולכל חד אית להו סמכין סגיאין ואצל הצבור שניהם כאחד טובים, ויאותו לקבל שניהם, אבל הרי קיימא לן 'דאין מושחין שני כהנים גדולים', ואמרו ז"ל 'דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור'… דאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד בענין אחד, אלא שלכל אחד יהיה מינוי מיוחד למה שראוי לו. ונראה לעניות דעתי דאם שניהם שקולים, בחיק יוטל הגורל ומה' משפטם יצא (שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק א, סימן קכו).

הסכמה שבדיעבד

מקובל לחשוב שנוהג הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות בארץ ישראל נוסד עם הקמת הרבנות הראשית בשנת תרפ"א. רבנים מסוימים בציונות הדתית אף מתקשים לצדד כיום בביטול הכפילות העדתית בשל הפגיעה במוסד הרבנות הראשית כפי שהתווה הרב קוק עם הקמתו. לפיכך, מעניין לבחון את יחסו של הרב קוק לסוגיית הכפילות כבר בשנת תרע"א, עת הצטרף אליו הרב עוזיאל כחכם באשי לעיר יפו.

כפי שהראה ד"ר יוסי אבנרי (קתדרה 37, התשמ"ה), למרות התמיכה של ציבור רחב ביפו במהלך המינוי של הרב עוזיאל, ובפרט תמיכת הציבור הספרדי והראשון לציון הרב יעקב מאיר, הרב קוק הביע התנגדות מוחלטת למינוי ודרש במכתב מהרב עוזיאל "שדבר לא יהיה לכבוד תורתו עם ענייני הרבנות בדברים הנוגעים לדיני תורה ולדת היהדות בעיה"ק ובמושבות, ואסור לו להתעסק בכל אלו כי אם ברשותי, ושזה יהיה חוזה כתוב ומאושר בינינו".

בשנת תרע"ג אף הודיע הרב עוזיאל על התפטרות (שלא התקבלה), בין היתר בשל מערכת היחסים בינו ובין הרב קוק. הרב קוק כמובן הוקיר וכיבד את הרב עוזיאל, כך שלא מדובר בעניין אישי ונראה שהדברים מלמדים כי הרב קוק לא היה כה נלהב מכפילות בתפקידי הרבנות, והקמת הרבנות הראשית באופן של כפילות הייתה בעיניו יותר כורח מאשר אידיאל.

יתרה מכך; עיון בתשובה הלכתית של הרב מלכיאל טננבוים בשו"ת דברי מלכיאל מלמד כי הנוהג לכונן כפילות בהנהגה הרבנית על רקע עדתי כבר היה נהוג לפחות פעם אחת בחו"ל, שלא ברצון הפוסקים. הרב טננבוים, שהיה רבה של לומז'ה שבפולין ונפטר בשנת 1910, עוסק באחת מתשובותיו ב"עיר אחת שהיו שם שני רבנים אחד לאשכנזים ואחד לספרדים". התשובה ניתנה לרב מרדכי מקהילת זיראוויטש וייתכן שזוהי העיר שעליה מדובר. על פי המתואר בתשובה, לאחר פטירת הרב הספרדי ביקש אחיו למנות את עצמו לרב הספרדי החדש, בניגוד לרצונם של תושבי העיר. התשובה של הרב טננבוים מתייחסת, בין היתר, לכפילות התפקידים ברבנות, והוא מביע לכך התנגדות חריפה:

מצוה רבה לאחד את המפלגות אשר בעיר שיהיה דבר אחד לדור, כי על ידי זה יוכלו לעשות תיקונים בעיר במה שנוגע לעבודת ד'. כי בעיר שיש שתי רבנים ידוע שאי אפשר לתקן דבר, באשר מה שזה בונה זה הורס, וגם על פי רוב מבזים זה את זה ומתחלל השם. ודי לנו מה שבעתים הללו מבזים עמי הארצות את התלמידי חכמים, ולמה נגרום עוד שתלמידי חכמים יבזו זה את זה" (שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד, סימן פב).

תחרות סמכויות

יש לכאורה משהו מפתיע בהתנגדות המוחלטת של חז"ל והפוסקים לכהונה של שני רבנים או שני כוהנים גדולים במקביל. לכאורה, ישנה ציפייה שחז"ל יטענו שאין כל חשש שדמויות מופת המכהנות בתפקידי הנהגה רוחניים יבואו לידי איבה ומריבה. אולם בניגוד לטענת גורמים דתיים שונים בימינו, ניתן לראות כי בפועל אין הרמוניה במקומות שבהם שני רבנים מנהיגים קהילה או עיר. המציאות בשטח מלמדת כי בדרך כלל הכהונה הכפולה אינה עולה יפה, ונמצאו דברי חז"ל צודקים.

דוגמה לדבר: בתגובה לעתירה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ כנגד העובדה שפעמים רבות חותמות הכשרות של הרבנות בערים השונות אינן נושאות את שמם של הרבנים המקומיים, טען הרב סבג, מנהל אגף הכשרות ברבנות הראשית, כי במקרים רבים שני רבנים המכהנים באותה עיר מסרבים ששמם יופיע יחד על אותה תעודת כשרות ולפיכך התקבלה החלטה שלא לרשום את שמו של אף אחד מן הרבנים.

הדבר עולה גם מראיון שנתן רבה הספרדי של קריית אתא, הרב מימון, לאתר "כיכר השבת" ובו תמך בהצעת החוק לביטול הכפילות ברבנות המקומית:

אני בעד הצעת החוק כי אנחנו בני אדם ולא מלאכים. כל רב הוא בן אדם והוא מרגיש שהרב השני לוקח לו סמכויות ואם ייפתח אולם גדול ובעליו יבקשו תעודת כשרות, ואלו יפנו לרב אחד ולא לשני, אז הוא ירגיש פגוע. וזה מציאות… היום המצב מאוד קשה. אני מכיר את העניין מקרוב… ככה זה. שני רבנים מביא מחלוקות ומביא שנאה.

חז"ל בגדולתם הבינו כי גם בתפקידי הנהגה רוחנית – ואפילו דווקא בהם – ישנו חשש גדול מכהונה של רבנים במקביל, וסביר שהדבר לא יעלה יפה. לאור זאת, ראוי שגם מי שעדיין סבור שיש צורך בכהונה כפולה על רקע עדתי ייתן את הדעת להשלכות שיש לכך על תפקוד המערך הרבני בישראל. אפילו הרב עובדיה יוסף ז"ל – שאין ספק שראה חשיבות גדולה בשימור ההבדלים העדתיים בין הקבוצות השונות – סבר שהקשיים שהכפילות מציבה לתפקוד המערכת דורשים את ביטולה:

בחירת שני רבנים ראשיים גורמת קשיים רבים במילוי המשימות. הדברים ידועים. לכל היותר יש לבחור ברב ראשי אחד ובסגן, שבמצבים מיוחדים ימלא מקומו של הרב הראשי או יבוא במקומו. בזמנים תקינים צריך להיות רב ראשי יחיד ובלעדי בתפקידו. יש לשאוף לביטול הזוגיות ברבנות הראשית, שכן כל אחד מהם עולם בפני עצמו וכל אחד מושך לצדו, והמצב הוא כמשל חז"ל: חמר־גמל" (מתוך ראיון לעיתון 'הצופה', 1977).

אריאל פינקלשטיין הוא מנהל פרויקט "שביל הזהב" להסדרת יחסי עם, דת ומדינה במכון לאסטרטגיה ציונית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-גיליון בהר תשע"ד - 874 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: