לקיים שמיטה כהלכתה | אליעזר איגרא

הבעיות העולות בקיום אוצר בית דין עשויות להיפתר אם המדינה תישא בעול עלויות התפעול שלו. כך גם תתגשם המטרה החברתית המקורית שבמצוות השמיטה

עם השיבה לארץ ישראל, חזר עם ישראל לקיים את המצוות התלויות בארץ. אחת המצוות הקשות ביותר לקיום היא מצות השמיטה, ועל השומרים אותה כבר נאמר "גיבורי כח עושי דברו" (ויקרא רבא פרשה א).

מצווה זו קשה לקיום הן מצד החקלאים והן מצד הצרכנים. על פי מצוות התורה החקלאי אינו יכול לגדל את רוב הגידולים, וגם מה שגדל מאליו הרי הוא הפקר והחקלאי אינו יכול לנהוג בו מנהג בעלות ולהרוויח ממנו את פרנסתו כמדי שנה. גם הציבור כולו "סובל" בשנת השמיטה, שכן אין לזרוע ואין לבצע שום עבודה חקלאית בקרקע, וממילא אי אפשר לגדל את רוב הפירות והירקות בשנה זו. גם התורה מודעת להשלכות הכלכליות והצרכניות של שנת השמיטה, ולכן הקב"ה מבטיח "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא).

ההתמודדות עם קשיי קיום המצווה הביאה לשני פתרונות הלכתיים מרכזיים. פתרון אחד הוא היתר המכירה, שעיקרו הפקעת הקדושה מארץ ישראל ופירותיה, ובכך, בהגבלות מסוימות, אפשר להמשיך ולקיים חקלאות כמעט רגילה בשנת השמיטה לרווחת החקלאים והצרכנים. פתרון אחר, שאינו מקבל את היתר המכירה, דואג להמצאת פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית בדרכים אחרות כגון יבול מאדמת נכרים וייבוא פירות מחו"ל.

שני הפתרונות הללו לא באמת פותרים את בעיית פירות השמיטה אלא "עוקפים" אותה מימין ומשמאל. מענה אמיתי למצווה חשובה זו, מצווה שעליה התאמצו גדולי רבותינו בדורות האחרונים, מתוך הבנה שזכות הישיבה בארצנו תלויה בה (על הקשר בין הגלות ובין קיום מצוות השמיטה ראה ויקרא כו, לד), אין.

בעיה נוספת טמונה בשינוי המהותי שעבר העולם במאות השנים האחרונות, במעבר מעולם חקלאי לעולם מתועש. אם בעבר רוב מוחלט של האוכלוסייה היה חקלאי הרי שבעידן המודרני רק מעטים, כ־0.5% מן האוכלוסייה, הם חקלאים, ונמצא שמצוות השמיטה נופלת על כתפי חלק קטן ביותר של עם ישראל.

הוצאות תיווך

פתרון מסתמן לכלל הבעיות הללו הוא לקיים את מצוות השמיטה בזמן הזה בצורה ממלכתית. כך גם אלו שאינם חקלאים יישאו בעול המצווה על ידי תשלום כספי המיסים. בנוסף, בדרך זו – כפי שיובהר להלן – תישמר בצורה מהודרת מטרת המצווה, כפי שזו מנוסחת בפרשת משפטים: "ואכלו אביוני עמך". בשנת השמיטה פירות השדה צריכים להיות הפקר, כך שהאביונים והחלשים בחברה יוכלו ליהנות מפירות הארץ חינם. הניסיון לשתף את עם ישראל כולו במשימת שמירת השמיטה, בניגוד לפתרונות הקודמים, ישמור על רוחה הסוציאלית של השמיטה, וישרת מטרה זו. כמובן, הפתרון שנעלה לא יפתור באחת את כל הבעיות הכרוכות בשמיטה כהלכתה, אבל הוא בהחלט יקדם אותנו בצעד חשוב לקראתה. הפתרון המוצע הוא קיום אוצר בית דין.

מקורו של אוצר בית דין בשביעית הוא בתוספתא שביעית (ח, א; הביאה הרמב"ן על התורה ויקרא כה, ז):

בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות…

הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר…

הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר…

ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו …

העיקרון העולה מן התוספתא הוא ששליחי בית הדין היו שוכרים פועלים, דואגים לקטיף, לעשיית היין וכדומה, ולבסוף מחלקים את התוצרת לאנשי העיר לפי הצורך. יש לציין שזוהי דרך של שמירת שמיטה לכתחילה. הפירות קדושים בקדושת שביעית, המלאכות הנעשות בקרקע ובאילנות מותרות, וכן איסוף הפירות ושיווקם נעשים בהיתר ולא בדרך הערמה.

על בסיס עיקרון זה, מדי שמיטה מוקמים במדינת ישראל מספר אוצרות בית דין, הדואגים לאספקת הפירות לצרכנים בעיר. בית הדין חותם חוזה עם החקלאי המגדל, שהוא יהיה נציגו ויטפל בריסוס, בהשקיה, בגיזום, בקטיף וכו', ובתמורה לכך יקבל שכר מוסכם על עבודתו. כך נשמר העיקרון שהקרקע היא הפקר, ומאידך החקלאי מקבל משכורת כדי מחייתו.

בשמיטה הקודמת הפעיל הרב זאב ויטמן, רב תנובה, אוצר בית דין במערכת של תנובה. מכון התורה והארץ בראשות הרב יעקב אריאל הפעיל את "אוצר הארץ", וכן פעלו עוד מספר אוצרות בית דין ברחבי הארץ. במתכונת הקיימת אוצר בית הדין הפך להיות המתווך בין החקלאי לצרכן, כאשר הבסיס לתשלום על ידי הצרכן הוא כיסוי ההוצאות של בית הדין (מהמגדל ועד המשווק). הניסיון מלמד כי פירות אוצר בית דין נמכרו במחיר השוק ולעתים במחיר גבוה יותר.

 לשמור על רוחה הסוציאלית של השמיטה. חקלאי בכפר חסידים, 1937 צילום: לע"מ


לשמור על רוחה הסוציאלית של השמיטה. חקלאי בכפר חסידים, 1937
צילום: לע"מ

לא אטרקטיבי

אלא שכמה בעיות עולות בקיום אוצר בית דין:

א. בתוספתא כתוב ששלוחי בית הדין מחלקים את הפירות לפי הצורך, כאשר המשמעות היא שהאדם היה מקבל את הפירות בחינם. לעומת זאת, באוצר בית דין הצרכן משלם עבור פירות שביעית. בכך, כמובן, נפגעת מטרת המצווה שהיא פרנסת העניים, "ואכלו אביוני עמך".

ב. התוצאה של מכירת פירות שביעית במחיר השוק היא חוסר אטרקטיביות בקנייתם. שכן לא רק שהפירות אינם זולים מהמחיר הרגיל אלא שגם מוטל על הקונה לנהוג בהם קדושה ולמנוע ביזיון והפסד שלהם. כתוצאה מכך רק המהדרים ירצו לקנות פירות אוצר בית דין.

ג. בעיה נוספת עולה מכיוונם של הבד"צים השונים, שאסרו פירות של היתר המכירה ושל אוצר בית דין. מעבר לעובדה שבעקבות כך היה צורך לייבא פירות מחו"ל, דבר שהעלה את מחירי הפירות והכביד על השכבות החלשות, הדבר פגע בחקלאים שסמכו על אוצר בית הדין, שלא מצאו קונים לסחורתם.

ניתן להביא כדוגמה לכך את הנעשה בשוק היין בשמיטה הקודמת. רוב היקבים השתמשו בענבים הקדושים בקדושת שביעית לצורך עשיית היין. היין שווק במסגרת אוצר בית דין, והדבר כמעט לא הורגש במחיר. הבעיה הייתה שלצערנו חלק מנותני הכשרות לא הסכימו לאפשר שימוש ביין זה בבתי מלון, במסעדות וכדומה, וגם צרכנים לא מעטים נמנעו מלקנות אותו והעדיפו לקנות יין ללא "חשש שביעית". כך נוצר מצב שבו יקבים נתקעו עם יין אוצר בית דין ללא קונים. התוצאה היא שבשמיטה הקרובה היקבים הללו ירכשו ענבי חו"ל או נוכרים או יצמצמו את כמויות יצור היין, כדי להימנע מן הבעיות הכלכליות שיצר להם יין אוצר בית דין. למעשה, במקום שאוצר בית הדין יקדם את שמירת השמיטה, הוא גרם לתוצאה הפוכה.

הדוגמה הזו חזרה על עצמה גם בכפר מיימון. חקלאי גדול המגדל לימונים חתם לפני שתי שמיטות עם אוצר בית דין על שיווק הפירות שלו, אולם בגלל היעדר קונים ובעיות שיווק לימונים רבים נותרו על העצים והרקיבו. החקלאי החליט שיותר לא יעבוד עם אוצר בית דין בשביעית. דוגמה נוספת לכך הייתה אוצר בית דין בקיבוץ סעד. הקיבוץ עשה אוצר בית דין למטע השקדים אך נתקל בקשיים רבים של שיווק. חנויות בהכשר הבד"ץ רכשו שקדים מחו"ל ולא אפשרו שיווק של השקדים, ושווקים רבים היו חסומים לשיווק דרך אוצר בית דין.

הוזלה כללית

כדי לפתור בעיה זו, עלינו לשוב לטעמי לרוח המקורית של מנגנון אוצר בית דין. כאמור, לפי התוספתא התפקיד המרכזי של בית הדין היה חברתי, היינו לאסוף את הפירות מן העצים לטובת מי שלא יכול להגיע אליהם, ולחלקם בעיר "כל אחד לפי ביתו". כלומר, מעיקר הדין הפתרון הקרוי אוצר בית הדין היה מוכוון צרכנים ולא מוכוון חקלאים. על כן גם בימינו יש לעבוד ברוח זאת ולהטיל על בית הדין שישווק פירות שביעית בזול (אם לא בחינם) לצרכנים.

ומה יהיה מקור המימון של בית הדין? כאן מדינת ישראל, כמדינה יהודית, צריכה להיכנס לתמונה. על המדינה לדאוג לכך שפירות השביעית ישווקו ללא רווח למי שנצרך לכך, על פי קריטריונים קבועים מראש. הרי גם על פי המתואר בתוספתא – מישהו היה צריך לממן את הפעילות של בית הדין, וקרוב לודאי שהמימון הגיע על פי כללי גביית המיסים שבאותו מקום.

מבחינה כלכלית הדבר אפשרי. תקציב המדינה לשנה זו עומד על כ־450 מיליארד שקלים. התוצר הלאומי של מדינת ישראל עומד על כ־850 מיליארד שקלים, כאשר התפוקה מגידולי החקלאות עומדת על כ־17 מיליארד שקלים, כ־2% מהתל"ג. תפוקת המטעים מתוך סכום זה היא 7.3 מיליארד שקלים (על פי נתוני משרד החקלאות). אפשר אפוא שבהשקעה הפרוסה על פני כל השנים, ובתנאים נוספים שיפורטו להלן, תוכל המדינה לשאת על עצמה אוצר בית דין ממלכתי.

אינני תמים לחשוב שהמדינה תוכל לשווק את כל פירות השביעית בחינם, אך מעט ניתן לעשות. כדוגמה לכך ניתן לציין את תחום היין שבו שניתן כבר בשמיטה הקרובה לממש את רעיון אוצר בית הדין המקורי בתקציבים לא גבוהים במיוחד.

כאמור, בעלי הגפנים במדינת ישראל יעמדו בשמיטה הקרובה במצב קשה, וזאת לאור העדפת היקבים לענבים שייובאו מחו"ל. על ידי אוצר בית דין של המדינה ניתן לסבסד את מחיר הענבים והייצור של היין, כך שהחקלאים יקבלו את מחיר הוצאותיהם מן המדינה והיקבים יקבלו את הענבים במחיר זול במיוחד. כמו כן יינתן מענק ליקבים שומרי השמיטה, כאשר התוצאה תהיה שמחיר היין ירד לפחות בשליש.

הבקבוקים ישווקו בתווית מיוחדות ובולטות של אוצר בית הדין ויימכרו במחיר מוזל. הוזלה משמעותית זו תביא לרכישת יין בכמויות גדולות, לא תשאיר את היקבים עם עודפים שלא ניתן להתגבר עליהם, ותעודד את היקבים להשתמש דווקא בפירות הקדושים בקדושת שביעית. אם ישווק היין בזול הרי שיהיה גם לחץ מצד מקבלי כשרויות כבתי מלון, בעלי קייטרינג ודומיהם, לרכוש יין מאוצר בית דין, ובכך יגבר הלחץ על נותני כשרויות שבעבר לא אישרו שימוש ביין זה בעסקים שפיקחו עליהם. באופן יחסי מדובר בסכומים לא גדולים, כאשר המרוויח העיקרי הוא הצרכן, משלם המיסים.

כאן המקום להעיר שכבר כיום ישנו תקציב לשנת השמיטה המנוצל לכמה עניינים, כגון יצירת מצעים מנותקים לצורך גידול בשנה השביעית, ועזרה לחקלאים המובירים שדותיהם – אך תקציב זה מנוצל לטובת החקלאים ולא לטובת האוכלוסייה כולה, ולא באה בו לידי ביטוי מטרת השמיטה שהיא הוזלת הפירות לנצרכים. על פי ההצעה שהעלינו, כספם של משלמי המיסים המושקע על ידי המדינה יחזור אליהם ישירות, ללא הבדל של מגזר או משלח יד.

בעת הזאת, שבה לציונות הדתית יש יד ורגל בהנהגת המדינה, ייתכן שיש חלון הזדמנויות לקדם פרויקט זה. מחובתנו להשפיע על אופייה היהודי של מדינת ישראל גם מבחינה כלכלית על פי רוח התורה.

רוח מרעננת

אין לי ספק שלאוצר בית דין של המדינה יש היכולות לגיוס משאבים למימון אוצר בית דין בשביעית ולפחות בסדר גודל חלקי. מהלך זה לא רק יתרום לכך שאזרחי ישראל יאכלו את פירות הארץ הקדושה אלא גם ימלא אחר דרישת התורה למתן פירות הארץ לנצרכים. כספי משלם המיסים יוחזרו אליו דרך הפירות המוזלים, ומתוך מבט סוציאלי. סוף סוף תמומש מצווה יהודית חשובה המורידה מחירים ומסייעת לחלשים, והדת ושמירת הכשרות לא ייתפסו כמכבידות על החברה בגזרותיהן. בנוסף יבוטל הצורך בייבוא פירות מחו"ל, ובכך תימנע הכבדה כלכלית נוספת ומיותרת על השכבות החלשות של שומרי השמיטה.

במבט כללי יותר, בתקופה קשה זו שבה ניטש מאבק על כל גרגיר חוק הנושב ממנו רוח של יהדות, תקציב שמיטה או “חוק שמיטה“ המסייע לכל הציבור יכול להיות חוק מאחד ומגבש ויכול להוות משב רוח רענן בצביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

 הרב אליעזר איגרא הוא אב בית הדין האזורי בבאר שבע ורבה של כפר מיימון

לע"נ מו"ר הרב עוזי קלכהיים זצ"ל. מסר את נפשו ללימוד ויישום של תורת מרן הרב קוק זצ"ל, כתב ספרים בביאור תורתו ובין היתר את "שירת אומה לארצה", ביאור להקדמת הרב ל"שבת הארץ". הרב עוזי לימד את תורתה של ארץ ישראל ואמונה שנים רבות בישיבת כרם דיבנה, שם למדתי ממנו תורה הרבה והוא זה שהכניסני בדרכי אמונה ומחשבת ישראל. הרב ליווה בעצה ותושייה את הקמת היישוב והכולל בפסגות, ופירות תורתו ומעשיו מהווים נדבך חשוב בתקומת האומה ותורתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-גיליון בהר תשע"ד - 874 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. למה הסתמכות על הקולות של החזו"א אשר הראי"ה חלק עליהן והחמיר בהם, נחשבת יותר "מהודרת" מהסתמכות על הקולות של הראי"ה אשר החזו"א חלק עליהן והחמיר בהן?

    ראויים הם שני גדולי ישראל הנ"ל לסמוך עליהם וגם אין סתירה בהסתמכות על הקולות של שניהם. אבל אוצר בי"ד זהו לא פתרון "מהודר" אלא פתרון שמסתמך על קולות גדולות שאינם מוסכמות על כל הפוסקים (ובפרט לא על הרב קוק) גם בשלבי הגידול וגם באופן המכירה.

    נזכיר כי בסוף השמיטה הקודמת התפרסמה מחאתו של הרב אלישיב על האופן שבו מתבצעת המכירה במסגרת אוצר בי"ד ובפרט בשוק ארבעת המינים שמחיר האתרוג נקבע לפי רמת ההידור. הרב אלישיב פסק שמכירה באופן זה היא מסחר בפירות שביעית. והוא הדין למכירה על המשקל הנהוגה בחנויות אוצר בי"ד רבות.

    ושוב, אין כוונתי לערער על פסיקתם של הרבנים שהתירו מכירה באופנים הנ"ל אלא רק על הקביעה כי דרך זו הינה "מהודרת" – מילה שאין מאחוריה דבר מלבד פוליטיקה וכסף

    ייתכן שהדרך שמציע כאן הרב איגרא אכן תהפוך את אוצר בי"ד לפתרון הרבה יותר מהודר בכל הנוגע למכירת/חלוקת היבול אך עדיין לא פתרנו את בעיית המלאכות האסורות בשמיטה לשיטת הרב קוק שבלעדיהן קשה להאמין שיהיה אפשר לספק את דרישות השוק (החילוני) אשר לא מוכן לוותר על יבול איכותי וסדיר. אלו שרוצים לפסוק כשיטתו של הרב קוק יאלצו לקנות יבול שלשיטתם הינו "שמור ונעבד"…

    • הצעת הראי"ה קוק: אוצר בי"ד של פירות 'היתר מכירה

      בס"ד ח' אלול ע"ד

      ייתכן שניתן לפתור את הבעיה שמעלה הרב חיים חדד, ע"י הצעה שהעלה הראי"ה עצמו לצרף את 'אוצר בי"ד' ל'היתר המכירה'.

      וכך כותב הרב אהוד אחיטוב (במאמרו: 'היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין', פרק ח', באתר 'מכון התורה והארץ'):

      'בשנת השמיטה ה'תר"ע, העלה הגראי"ה קוק זצ"ל הצעה להקים אוצר בי"ד לפירות של היתר המכירה.. ההצעה היתה שכל האיכרים שמכרו את קרקעותיהם לנכרים על פי היתר המכירה, יחתמו על שטר שהם מפקירים את פירות הכרמים והמטעים שלהם ומוסרים אותם לרשות בית דין. לאחר מכן ימכרו פירות השביעית בהבלעה לתושבי ירושלים, וגביית הכסף באופן רשמי לא תהיה עבור הפירות, כי אם רק על החזרי הוצאות ושכר עבודה.

      ונביא את הדברים כלשונם, כפי שכתב (אגרות ראי"ה, חלק א, שיג) לגאון רבי חיים ברלין זצ"ל, וזה לשונו:

      "לכבוד ידידי עוז, הרב הגאון הגדול פאר הדור, מור"ח ברלין שליט"א, שלום וברכה.

      הנני מוצא לי לחובה להודיע את כתר"ה [כבוד תורתו הרמה] שי', שגם מראשית העניין, כשראיתי את נחיצות השימוש בהיתר ההפקעה על ידי המכירה לכללות יישוב ארצנו הקדושה, גמרתי בדעתי לעשות בכל זאת את כל מה שאפשר לצאת ידי חובת כל הדיעות. ועל כן תיקנתי חותמות שחקוק עליהן שהמחיר בשביעית יהיה רק בשביל המכשירים והטורח, כדי להסיר מהדמים דין קדושת שביעית, ולעשות על ידי זה את הסחורה על ידי הבלעה..

      וגיליתי דעתי לכל מכיריי הנכנסים לדבר עמי בעניין זה, שבדעתי להכין גם כן לפני הבציר שטרי הפקר, שיפקיר כל אחד את הפירות שיש בהן חשש שביעית שיימצאו בקרקעותיו וימסור לבי"ד, ושטר הרשאה שבי"ד מרשים להבעלים הנ"ל לעשות טורחם ומכשיריהם.

      אלא שמראש הסכמתי, שכיוון שיש לנו יסוד המכירה, שמאז סמכו עליו לבד – אין לדקדק כל כך כמה יקחו בעד המכשירים והטורח, כיוון שהדבר מפורש שאין הדמים בעד גוף הפירות…".

      כפי שרואים, יסודה של ההצעה הוא להנהיג אוצר בי"ד על פי התוספתא (שביעית, פרק ח, הלכה א-ד), אולם בפרטי ההצעה היו שני חידושים:

      א. שגם פירות שגדלו בקרקע שנמכרה לנכרי, שמעיקר הדין אין להם קדושת שביעית – ישווקו במסגרת אוצר בית דין.

      ב. שלא יחלקו את הפירות כפי שרואים בתוספתא, אלא ימכרו אותם בהבלעה,. באופן, שהאיכרים יקבלוכסף כפי שהיו עושים ללא אוצר בי"ד, אך באופן מוצהר הוא ייגבה עבור העבודה וההוצאות. מכירה כזו נקראת "מכירה בהבלעה", כיוון שמחיר הפירות מובלע בשכר העבודה והוצאות אחרות. התועלת במכירה כזאת, שקדושת שביעית אינה עוברת מהפירות לכסף, כיוון שבאופן מוצהר התשלום הוא על דברים שאין בהם קדושת שביעית'

      והרב אחיטוב מאריך שם בבירור היסודות ההלכתיים של הצעת הרב, ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

      • במאמר, 'הרב אבינר: אוצר בית דין או היתר המכירה?', באתר 'סרוגים', מובא בין השאר שאברך אחד שאל את הג"ר אברהם שפירא זצ"ל אם להעדיף 'היתר המכירה' או 'אוצר בי"ד'?. השיב הרב: 'תשאל את אשתך. היא סוחבת את הסלים!'.

        [כעין זה מובא בשם הגר"א שפירא, בספר 'ראש דברך' מאת הרב יצחק דדון נר"ו, ששאלו אותו על ילד שנולד, והאב רוצה לקרוא על שם אביו והאם רוצה לקרוא על שם אביה. השיב הרב: 'מי נשא את הילד תשעה חודשים ברחמו וסבל חבלי לידה?']

        • צירוף 'היתר המכירה ל'אצר בי"ד' מציע גם הגר"מ אליהו זצ"ל:
          'אוצר בי"ד פירושו שבית הדין שולח את שלוחיו לאסוף את פירות שביעית ולחלקם לכל דורש ללא שום תמורה. מיהו אף שיש לפקפק לקנות בדרך זו, מכל מקום עדיף לקנות בדרך זו מאשר לקנות בדרך ישירה. ולכתחילה אין לסמוך על אוצר בי"ד בלבד, כי אם בצירוף היתר מכירה (שו"ת מאמר מרדכי – ושבתה הארץ, ירושלים תשע"ד, חלק א, פרק יט,א, עמ' קיב. על הבעיות ההלכתיות ב'אוצר בי"ד, דן הרב, שם, חלק ב', סימן יא, עמ' רלז-רלח).

          על 'היתר המכירה', כותב הרב (ואביא כאן חלק מדבריו, שם, חלק א, פרק יח, עמ' קט-קי):
          'כיום יש המוכרים את קרקעותיהם לגוי, ודרך זו קרויה: "היתר מכירה", ורבים פקפקו על היתר המכירה מכמה טעמים. ולמעשה אין לסמוך לכתחילה על היתר מכירה כי אם בשעת הדחק, ובימינו יש מקום לומר שנקרא שעת הדחק, ויש לסמוך על היתר מכירה בצירוף דרכי היתר אחרים כדוגמת אוצר בי"ד.
          כיוון שנחלקו הפוסקים, אם היתר מכירה מועיל או לא – יש להפריש מיבול היתר מכירה שמירחן ישראל תרומות ומעשרות ללא ברכה.. לכתחילה יש לנהוג בפירות של היתר מכירה קדושת שביעית, ולבערם בשעת ביעור….
          אף שדעתנו שהנהגת היתר מכירה אינה לכתחילה, מכל מקום יש בה כדי להציל ממכשולים רבים. ונפרט חלק מהם: (1) יש להקל כיום, שהכסף העובר מיד ליד בשווקים שאינו קדוש בקדושת שביעית, ואילולא היתר מכירה היינו צריכים לנהוג בכל כסף המגיע לידינו בדיני מעות הקדושים בקדושת שביעית. (2) יש להקל לקנות פירות שביעית בהבלעה, אף שמבליע את הפירות בדבר פחות ערך משווי פירות השביעית, ע"י צירוף היתר מכירה, ובלבד שיהיה שוה פרוטה. (3) יש להקל לקנות ביצים מתרנגולות שאכלו רק פירות שביעית [אף לסוברים כרמ"א], אם הפירות הם של היתר מכירה' (4) אפשר להקל לקנות מאוצר בי"ד כמויות גדולות יותר משלוש סעודות אם נעשה בהם גם היתר מכירה. (5) אפשר להקל לקנות מאוצר בי"ד גם במידה ובמשקל, אם נעשה בפירות היתר מכירה'
          '
          '

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: