יהדות במציאות משתנה | הרצל חקק

המתח בין גלות לגאולה ומשיחיות; תנועות ההשכלה, הבונד, הקומוניזם, הציונות; העיתונות העברית. נושאים באסופת מאמריו של חוקר שבחן את האומה היהודית בטלטלת הזמן

מתפוצה לתקומה

אסופת מאמריו של אברהם שמואל שטיין

הוצאת המשפחה, 2013, 362 עמ'

בשנה החולפת היינו צריכים לציין ברוב עם מאה שנה ליוצר שתיעד את האש המשיחית, את פרוץ תנועת ההשכלה, את הזרמים שפעמו בחיי העם במאתיים השנים האחרונות. אברהם שמואל שטיין, שנולד בפולין בשנת תרע"ג, חושף בעט אמן את הטלטלה שעבר העם היהודי בדורות האחרונים. כסופר וכהיסטוריון חיבר שטיין בדמותו בין גולה לבין גאולה, בין חול לבין קודש.

בימים אלה יצא לאור קובץ מאמרים שכתב שטיין "מתפוצה לתקומה". אך את עיקר גדולתו רכש בשני רומנים גדולים שכתב – "אש מריבה" על דמותו של שבתי צבי, ו"והאש השאירה רק אפר" – על דמותו של יעקב פרנק. שטיין חש מחויבות להעלות את רוח התקופה, את השנים שבהן קהילות שלמות נמשכו כבחבלי קסם אחר דמויותיהם המשיחיות של שבתי צבי ושל יעקב פרנק. לאחר שעלה לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר" פרסם שטיין ב"הפועל הצעיר" מאמר שבו הסביר את הרצון שלו לספר את סיפורן של התנועות המשיחיות.

לטענתו, הפעים אותו החיזיון הזה, שבתוך קהילה יהודית סגורה ומאמינה תקום תנועה של מאמינים במשיחי שקר. ובעיקר הטרידה אותו ההידרדרות של אותן כתות משיחיות לכיוון של פולחנים אליליים וניאוף. בכתיבה שלו ניסה שטיין לחשוף את השורשים הנפשיים של התופעות האלה.

אש משיחית ומחלוקת

ביצירתו הספרותית של שטיין אנו מוצאים את הרצון לתאר את ההתעוררות המטורפת, הבוערת, של קהילות שלמות – ומצד שני את אש המחלוקת שיצרו בתוך העם היהודי באותה תקופה, את האפר שנותר מכל חורבות האשליות שהתנפצו.

שטיין ניסה לרדת לנפש המעריצים המאמינים שנדלקו באש המשיחית ובה בעת לתאר את ההתפוררות הרוחנית של תנועות אלה, את הקו הניהיליסטי, את היותם תלושים רוחנית מן המורשת האמיתית של היהדות. מאמריו בנושאים אלה ראויים לשבח.

בעשור למדינת ישראל פרסם סיפורים שבהם ניסה לתאר בלשון ציורית את מצבה הקיומי הקשה של המדינה, את החרדה לגורלה – וגם כאן נזקק לדימוי האש: "אש פושטת באופק" ("מאסף ישראל" 1958).

כתיבתו מליצית, עשירה, יונקת ממקורות קדומים, מלשון ספרות ההשכלה. המציאות הישראלית, חבלי ההתיישבות, כל אלה הפכו למוטיבים מרכזיים ביצירתו. שטיין חש עצמו הולך לפני המחנה, מנסה לתאר בעטו את הלכי הרוח, את ההתעוררות של הרגשות הלאומיים, את התפתחות היישוב בארץ ישראל: כך כתב את "בת המושב" – שאותו כינה "רומן ארץ ישראלי" (תשי"ח), סיפור היסטורי בשם "אדרת אליהו" (תשכ"ד) ועוד.

כמי שחי את התהליכים שעבר העם היהודי, שנבר במסמכים של תנועות שונות שטלטלו את רוח העם, שניסה להבין את פשר האנטישמיות ואת פשר הקיטוב בעם – היה שטיין עם היד על הדופק כל הזמן. בספריו גילינו כישרון של סופר ואיש דרמה והנה במקבץ המאמרים אנו עדים לעט אוהב וכואב של חוקר ואיש הגות.

 נלחמו בציונות. אנדרטת הבונד בבית הקברות היהודי בוורשה צילום: אור גואטה


נלחמו בציונות. אנדרטת הבונד בבית הקברות היהודי בוורשה
צילום: אור גואטה

יוצרים נשכחים

אפשר למצוא בספר זה מחקר מעמיק על תנועת הבונד ועל השפעתה האדירה, על המוטיבים שהנחו את פעילותה והזרמים שפעמו בה. היום, כשתנועה זו היא רק עובדה בשולי ההיסטוריה, מרתק לקרוא מה הניע את אותם פעילים נלהבים שלה להציג משנה לאומית אחרת, ללחום למען אוטונומיה תרבותית ולאומית ליהודים בגולה. תנועה זו הקפידה, למשל, לרשום בכרוזים שלה "פועלי כל העמים התאחדו" ולא "פועלי כל הארצות התאחדו" – מתוך תפיסה שגם העם היהודי אכן נשאר בגולה כעם, ואין לו ארץ משלו.

במבט לאחור, כשהציונות יכולה לראות עצמה כמנצחת, מעניין לעקוב אחר המחקר של שטיין ולבחון באילו דרכים נלחמו אנשי הבונד בציונות ומה דחף אותם להדגיש את הצד הסוציאלי הבינלאומי.

כמו כן תמצאו באסופת המחקרים מאמרים מעמיקים על העיתונות העברית המתחדשת, ובחינה של יוצרים בגולה, שהיום אין איש זוכר כלל. כנגד שירו של ביאליק "ברכת עם" משנת 1894, מציג שטיין את שירו של משורר שהיה ידוע אז, אברהם ליאסין, שפרסם ב"דבר" שיר שבו נכתב:

"אין לי אומתי העלובה, בלתי אם נפשי, אותה אני מעניק לך/ הנה הם באים, התליינים, אשר הציפו את כל דרכי ההיסטוריה שלנו בדמים/ אני מושיט צווארי לקראתם".

בעניין רב עקבתי אחר הרשימה המרגשת בעקבות יוצר נשכח בשם שמאי רוזנבלום. אנו עוקבים אחר מקור יניקתו בעיר לודז' ואחר נעוריו בישיבה החסידית, מכאן לימי המפנה בדרכו כשהוא מצטרף לתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה", ליצירה המרתקת שכתב, לימי ההשמדה – לשואה הנוראה, לתיעוד הפרק המצמרר הזה. כאן מתמקד שטיין החוקר בהפקת "תקליט השואה" שבו הנציח את זוועות החורבן, את ייסורי הגטו. חבל שאין שבים ליצירות אלה גם היום במערכת החינוך שלנו.

גלות וציונות

לעתים נדמה שממרחק השנים שכחנו את הטלטלה שעברה על הקהילה היהודית בגולה. שטיין תיעד בצורה עקבית את נושא התפוצה היהודית. הוא מציע לקוראים את ניתוחיו על עתיד מעמדם של היהודים במקומות שונים, את התיאוריות האופטימיות שפיזרו לאורך השנים כדי להצדיק את המשך הישיבה בגולה.

צריך לזכור ששאלת היחס בין מדינת ישראל לתפוצה מחייבת אותנו כל יום מחדש לבחון את דרכנו, לבדוק כיצד לשמש להם לא רק מפלט בעת צרה אלא גם מרכז רוחני, סמל שיעצב את זהותם.

שטיין נדרש לשאלה זו שוב ושוב, ומנסה לבחון האם יש חיץ בין ישראל לתפוצות, האם יש מתח שהוא בלתי ניתן לגישור. שטיין מעלה שוב את קטרוגו של ביאליק נגד עסקנים ומנהיגים בגולה "על זרותם להמונים, לגורלם הרוחני ולספרותם", והוא שואל: "האם לא הגיעה השעה לערעור ההנחה הרווחת גם בחוגים לאומיים, שאפשר לנסחה: היה יהודי בצאתך (לישראל) ואדם באוהליך (לתפוצות)?"

שטיין חיפש אחר הבנת נפש העם באותן שנות גולה של עם יהודי חסר אונים ועסק בניסיונות להבין את השנים שלפני השואה, את מוראות השנים הארורות של השואה – וכך כל חייו היה חסר מנוח. שטיין היה יהודי בעומק נשמתו, ואתה חש בין השיטין עד כמה נשאר מחובר לבית המדרש, לאמונה היהודית – ועם זאת פתוח לעולם, מפקיד את עטו למען שליחות לאומית, לתיעוד פרקים בחיי העם שלו. איש מעש ואיש חזון שהייתה לו תרומה חשובה בתיעוד "הנקודה היהודית" במתח הזה שבין גלות לציונות.

יהדות ולאומיות

הפרק האחרון באסופת המאמרים נקרא "היהדות מסד לקיום האומה". השאלה הראשונה העולה במאמר זה היא "האם ההשכלה מילאה שליחותה – ומה הלאה?". כותרת שנייה במאמר מקיף זה היא "יש יהדות אחת – מה טיבה?". כותרת שלישית חושפת את דרכו: "או יהדות או ניהיליסמוס לאומי ואנושי".

בפרק זה מנסה שטיין כחוקר וכהוגה להבין את סוד הלאומיות היהודית החדשה ואת הקשר למסורת שקיבלנו בהר סיני ולהבין את משנתם של הוגי הציונות. אסכם במשפט המאפיין את א"ש שטיין: "היהדות היא, קודם כול, שותפות חיים וגורל לאומית מוחלטת ומקודשת ומחייבת".

ראויים מחקריו של שטיין שיילמדו בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר העל יסודיים, בחוגים לתולדות הציונות באוניברסיטאות. במלאת לו מאה שנה, ראוי שיינתן לו מקום של כבוד בפנתיאון הספרות העברית וייוחד לו מקום במכון גנזים של אגודת הסופרים העבריים ומחקריו ראויים להיחשב כפרק מרכזי בתולדות העיתונות היהודית בארץ ובתפוצות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהר תשע"ד - 874, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: