המפקד | יונתן דה־שליט

הספר על איש המוסד הנערץ מייק הררי חושף בפירוט רב מבצעים עלומים, מרתקים ומנצחים, אך פחות את הכישלונות ואת חייו האישיים

איש המבצעים

סיפורו של מייק הררי

אהרון קליין

כתר, 2014, 278 עמ'

 

לספר הזיכרונות של מייק הררי יש חסרונות, שעוד נעסוק בהם, אבל המבצעים החשאיים שבהם השתתף ושעליהם פיקד הם חומר מנצח. גם אחרי השוד ושבר שהותירה הצנזורה בכתב היד (כנראה בצדק…), מעטים הם הספרים החושפים בכזה פירוט ובגוף ראשון מבצעים עלומים ורבים כל כך של המוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים. למרות שפרש מהמוסד לפני יותר משלושים שנה, יש לסיפוריו של מייק הררי ניחוח אותנטי ומרתק, והזמן שחלף רק מוסיף להם הילה ומסתורין.

אחד הדברים שמייחדים את הרפתקאותיהם של מייק הררי ושל חבריו הוא אווירת "המערב הפרוע" האופפת אותן. "'הפעלתי', אישר אורי כשהוא מחזיק בידיו את מנגנון ההפעלה. עיני שניהם היו מרותקות אל הרכב. חלפו שניות מספר של השהיה מכוונת עד שרעש חזק הרעיד את הסביבה. ממקומם, מרחק של פחות משלושים מטר מהפיאט, ראה מייק כיצד ראשו של המחבל נשמט קדימה. הם עקפו את הפיאט ופנו במהירות ימינה עוד לפני שעוברי האורח ההמומים הבינו את שקרה. רכב הפיאט העלה מעט עשן, הזגוגיות התנפצו על הכביש. ראשו של מפקד חוליית המחבלים נטה לעבר ההגה ללא תזוזה. הוא מת. הבחור שישב לידו זעק מכאב" (עמ' 19).

כך, כמו בסרטים, בלב עיר אירופית גדולה. שנות השבעים היו שנות המלחמה העקובה מדם שניהל המוסד עם הטרור הפלשתיני בחו"ל. מייק הררי מתאר כיצד הקים, כמעט מאפס, כוח של לוחמים שיוכל לפעול בחשאיות ובאלימות ברחובות אירופה, כדי להשיב מלחמה לטרוריסטים שפגעו בישראלים וביהודים ללא הבחנה. וכך, ברחובות רומא, על סמך מידע קריטי שמסר סוכן שהופעל על ידי אגף "הצומת" של המוסד, הצליחו אנשיו של הררי לאתר חוליית מחבלים שתכננה להפיל את מטוס "אל על" בדרכו לנחיתה בשדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י.

הלוחמים, אנשי "קיסריה", האגף למבצעים מיוחדים של המוסד, הצליחו לזהות גם את הדירה שבה הוחבאו טילי הכתף שתכננו הטרוריסטים לירות לעבר המטוס. מייק הררי היה עם אנשיו בשטח, וכך גם ראש המוסד דאז, צביקה זמיר. השניים התלבטו אם לפרוץ לדירה ולחסל את המחבלים או לפנות למודיעין האיטלקי כדי שהוא יטפל בהם. ראש המוסד החליט לפנות לעמיתו האיטלקי. אבל האופציה לנהל קרב יריות בדירה בפרבר של רומא הייתה אמיתית. ההחלטות התקבלו במקום, על ידי מפקדיו הבכירים ביותר של המוסד. לזה אני קורא "מערב פרוע". הרבה זמן עבר מאז. כיום הדברים מתנהלים כנראה אחרת.

אגב, חודשים ספורים אחרי שהמחבלים נעצרו הם הועלו על מטוס איטלקי ונשלחו ללוב. בספר נאמר כי המטוס התפוצץ באוויר וכי אנשי הצוות האיטלקי ושלושה המחבלים נהרגו. במציאות המחבלים הגיעו בשלום ללוב. בסמיכות זמנים התרסק מטוס תובלה של חיל האוויר האיטלקי והתפתחה תיאוריית קונספירציה שלפיה המוסד פוצץ אותו כנקמה על שחרור המחבלים. כמובן שלא היו דברים מעולם.

שיקר לגבי גילו כדי שיוכל להתגייס לפלמ"ח כבר בגיל 16. מייק הררי, 2010 צילום: יוסי אלוני

שיקר לגבי גילו כדי שיוכל להתגייס לפלמ"ח כבר בגיל 16. מייק הררי, 2010
צילום: יוסי אלוני

מר ביטחון

שני פרקים חשובים בספר עוסקים במבצעים גדולים שהוביל צה"ל ואשר המוסד תרם להם תרומה משמעותית: "אביב נעורים", מבצע חיסול בכירים בארגוני המחבלים בביירות, ו"מבצע אנטבה", שבמהלכו שיחררו לוחמי צה"ל את נוסעי טיסת "אייר פרנס" שנחטפה והונחתה על ידי הטרוריסטים באוגנדה. שני מבצעים אלה הם דוגמה ומופת לשילוב המבצעי והמודיעיני בין הצבא לבין המוסד. למייק הררי תרומה חשובה לשיתוף פעולה זה, המהווה עד היום מכפיל כוח משמעותי בעוצמה הישראלית.

הררי מתלונן על כך שהתהילה ניתנה ללוחמי צה"ל בעוד חלקו של המוסד במבצעים אלה הוצנע. אבל באופן אירוני הררי עושה בספרו ממש את אותו דבר. הוא מפאר את האגף שבראשו עמד, ומתעלם מתרומתם הגדולה של אגפים נוספים במוסד ("הצומת", העוסק בגיוס ובהפעלת סוכנים, במבצע "אביב נעורים", ו"תבל", האגף האחראי על הקשרים עם שירותי מודיעין זרים, במבצע אנטבה).

הספר עוסק לא רק במבצעי "קיסריה", אותם מבצעי עיקוב, חשיפה וסיכול של לוחמי האגף למבצעים מיוחדים. הוא מספר גם על שנותיו של מייק הררי כמגייס ומפעיל סוכנים (סוכנים הם הערבים – וכיום גם האיראנים – שקציני האיסוף של המוסד לדורותיהם מגייסים כדי שירגלו למענם ובהנחייתם). הררי היה ראש השלוחה של "הצומת" בפריס ואחר כך, במעבר חד, גם באסמרה, בירת אריתריאה. הכריזמה והיכולות הבין אישיות של מייק הררי באו לידי ביטוי מלא בעולם המסתורי והאפל של גיוס הסוכנים, והפרק על עלילותיו בקרן אפריקה הוא בעיני אחד המרתקים בספר.

מייק הררי חי חיים שלמים בשירות ביטחון ישראל. הוא שיקר לגבי גילו כדי שיוכל להתגייס לפלמ"ח כבר בגיל 16, ומאז עבר מסלול השירות שלו במוסד לעלייה ב', בשב"כ, במשרד החוץ, בנתיב ובמוסד. כשהיה אחראי על הביטחון במשרד החוץ, הצליח כנראה לעצבן את יריביו בשירות הביטחון הסובייטי עד כדי כך שניסו להרעילו (אגב, בספר מכונה שירות הביטחון הסובייטי נ.ק.וו.ד. אך ה־NKVD החליף את שמו כבר ב־1946, ושירות הביטחון שעמו התמודד מייק הררי במוסקבה היה ה־MVD או ה־MGB).

כשחשף הררי מיקרופונים שהטמינו אנשי הסקוריטטה הרומנים בלשכת שגריר ישראל בבוקרשט הלבין, לדבריו, שיערו של השגריר בבת אחת מעוצמת הטראומה שחווה (עמ‘ 180). ייתכן, אומר בזהירות, שזיכרונו של הררי במקרה זה קצת עיטר מציאות שהייתה דרמטית ממילא.

מייק שומר עליי

"נדירים ומעטים הם המפקדים שהותירו חותם ברור הניכר גם יותר משלושים שנים לאחר שסיימו את תפקידם", כותב ראש המוסד, תמיר דין פרדו, בהקדמה לספר. ואכן, מייק הררי נחשב לאחד המפקדים האגדיים במוסד. מה הוא סוד הקסם הפיקודי של האיש הזה, שלוחמיו היו מוכנים למלא את המשימות שהטיל עליהם באומץ, במסירות ובנאמנות מוחלטת?

הספר אינו נותן את התשובה המלאה לחידה זו, ויש בו רק רמזים: כריזמה, הבנה מבצעית מעולה, ירידה לפרטים, נוכחות, אהבה, תחושת אחריות אינסופית ללוחמים ולמשפחותיהם. אחת הלוחמות של מייק סיפרה פעם איך, כשהייתה צריכה לעבור מחסום צבאי בארץ אויב לאחר שהשאירה מאחוריה אבוקת אש וענן עשן, יצא לקראתה חייל עם נשק דרוך, וכמו בהילוך איטי הוא רכן לעבר המכונית שבה נהגה, הביט בה, הזדקף, הרים ידו בהצדעה והרים את המחסום. ידעתי, היא אמרה, שמייק סידר את זה. ידעתי שמייק שמר עליי. רק מפקדים בודדים זוכים לכך שאנשיהם ידברו עליהם ככה.

"המפקד", כך פונים גם היום למייק הררי לוחמים וקציני איסוף ששירתו עִמו לפני ארבעים וחמישים שנה. זה כבוד רב. זה בא מהלב. ומייק מקבל אהבה והערכה זו בזכות גדולה.

חשבון נפש

"איש המבצעים" אינו ביוגרפיה. הוא מסתמך על מקור אחד בלבד – מייק הררי עצמו – והוא כתוב בהערצה, עם היעדר בולט של ביקורת או שאלות קשות. למרות שחתום עליו אהרון קליין, הוא בעצם אוסף זיכרונותיו של מייק הררי, שקליין רק העלה על הכתב.

הספר ממש "מורח" את פרשת לילהאמר, אחד הכישלונות המהדהדים של "קיסריה" בפיקודו של הררי. מדובר על חיסול מיותר וטרגי של מלצר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, שזוהה בטעות כרב המחבלים עלי חסן סלאמה (שאותו הצליח המוסד להרוג רק בחלוף זמן).

ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, אמנם סירבה לקבל את התפטרותו של מייק (ובצדק – מפקדים מצולקים, שחוו כישלונות, פעמים רבות הופכים למפקדים טובים יותר). אבל רבים טוענים שהררי היה מתמנה לראש המוסד אלמלא החיסול השגוי וההסתבכות שבאה בעקבותיו. האם הפרשה שמנעה ככל הנראה ממייק הררי להגיע לשיא האפשרי של הקריירה שלו אינה ראויה לפירוט, להעמקה ולחשבון נפש עמוקים יותר?

חסר לי בספר במיוחד הצד הרגשי, האנושי והמשפחתי של מייק הררי. הוא מספר מעט מדי על אשתו פנינה, המצטיירת כדמות מרתקת בפני עצמה. היה מעניין לשמוע עליה הרבה יותר. הוא מספר מעט מדי על הוריו. ומה עם דורית בייניש, גיסתו? אני מנחש שהקשר הזה טומן גם הוא בחובו סיפור שלא סופר לנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון בהר תשע"ד - 874 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: