גאולה בשניים | דרור בונדי

בעוד הפרשה מדברת על א־לוהים כאדוני הארץ, מנסחי מגילת העצמאות ראו את עם ישראל כריבון. אך אולי כאן טמון הפתח לזוגיות בשלה יותר עם א־לוהים

לא קל לכתוב על פרשת בהר בסמיכות כה רבה ליום העצמאות. זה אפילו מביך. רק עתה חגגנו את נס הריבונות הישראלית, את שיבת ציון שזכינו לה, להיות עם חופשי בארצנו – והנה באה פרשת בהר ואומרת לנו שאיננו ריבונים, שזו אינה ארצנו, שהננו עבדים לה'.

הבלבול גובר עוד יותר כשמשווים בין מגילת העצמאות שלנו לבין הכרזת העצמאות האמריקנית, ולפתע מתבהר שדווקא האמריקנית קרובה יותר בתכניה לפרשת בהר. אכן, שונה פרשת בהר משני הטקסטים המודרניים בכך שא־לוהים הוא הדובר ב"מגילת עצמאות" זו. אין כאן עם המכריז על עצמאותו, על זכותו לריבונות על ארצו. א־לוהים הוא הפונה לעם ומבהיר את ריבונותו שלו על הארץ ועל העם. ואולם, בעוד הכרזת העצמאות האמריקנית קרובה לפחות בתכניה לפרשת בהר, הרי שמגילת העצמאות שלנו מהווה את ניגודה הגמור.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בתוקף זכותנו?

בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

יסוד מגילת העצמאות בעם, בעבר שלו ובארץ שלו. היא רואה בעצם קיומו של עם את זכותו הטבעית לריבונות לאומית; היא רואה את מקור היותו לעם באדמה שמתוכה צמח, וממילא היא רואה את זכות העם על ארצו כהיסטורית.

לכן, המגילה טוענת שהעם היהודי קם בארצו, ארץ ישראל, ושארץ זו היא תבנית נוף הולדתו. היא טוענת שדמותו הרוחנית, הדתית והמדינית עוצבה בארצו, ושמתוך כך אף יצר בה את תרבותו – ושיאה התנ"ך.

אך לא כך כתוב בתנ"ך עצמו, ובפרט לא ב"הכרזת העצמאות" של א־לוהים בפרשת בהר:

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'…

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי…

יסודה של פרשת בהר בא־לוהים. הארץ שלו והעם יבוא אליה רק בעתיד. א־לוהים אמנם נותן את ארצו לעמו, אך רק מפני שהארץ והעם שניהם שלו. הארץ היא בכלל אישיות שיש לה מערכת יחסים בינאישית עם א־לוהים. הוא נותן לנו את הארץ, אך כל שנה שביעית היא חוגגת שבת לה'. השמיטה מוצגת כאן לא כמצווה חברתית או סביבתית אלא כהתרחשות שבין א־לוהים לארצו.

ופעם ביובל גם מובהר לעם שהוא כלל לא ריבון על ארצו. הוא גר ותושב בארצו של א־לוהים – ארץ שאין בה נדל"ן, שכל רכישה שנעשית בה היא רק החכרה מא־לוהים. אין זכות טבעית ואין זכות היסטורית – א־לוהים הוא שקרא לעם להיות עם והוא שמזמין את העם לארצו שלו.

כאמור, הכרזת העצמאות האמריקנית אינה של א־לוהים, אך גם היא פותחת בכך שמקור הזכות לקיום לאומי בא־לוהים:

כאשר במהלך המאורעות האנושיים יראה עם צורך להתיר את הקשרים המדיניים שחיברוהו אל עם אחר… מחייבו להצהיר מהם הגורמים שדוחפים אותו לפירוד. אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם… ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה.

אין מדובר כאן על זכותו הטבעית של עם מעצם היותו עם ולא על זכות היסטורית מכוח הולדתו של עם בארצו. האומה האמריקנית לא נולדה באמריקה. היא התפצלה "גוי מקרב גוי" (השוו דברים ד, ד) בשם ערכיו האוניברסליים של א־לוהים. בורא כל האדם בצלם הוא שהעניק לבני האדם את זכויותיהם האנושיות, וכל קיום לאומי מותנה בהבטחתן.

כאן אמנם לא מתואר עם בריבונות א־לוהים, אך א־לוהים הוא המקור לכך שמלך אנגליה כמו גם הממשל החדש אינם ריבונים מוחלטים על העם והארץ. הם מחויבים לעקרונותיו של א־לוהים.

צור ישראל?

ואף החתימה כעין הפתיחה. כך נחתמת מגילת העצמאות שלנו:

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם… ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל… מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו.

הזכות היא טבעית והיסטורית, המדינה היא מדינת לאום, הארץ היא ארצנו – ואף "צור ישראל" מעורפל ודו־משמעי לא ישנה זאת.

מה רב ההבדל בין חתימה זו לבין חתימת הכרזת העצמאות האמריקנית:

לפיכך, אנו נציגי ארצות הברית של אמריקה, נאספנו בקונגרס הכללי, ואנו פונים אל השופט העליון של כל באי עולם ומבקשים ממנו שיראה את צדקת כוונותינו… ולקיום הכרזה זו, תוך ביטחון איתן בחסותה של ההשגחה העליונה, אנו מתחייבים באורח הדדי, זה בפני זה, בחיינו, בנכסינו ובכבודנו.

אכן, גם כאן נציגי העם נאספים ומכריזים, אך לא מתוקף זכותם שלהם; הם מתפללים לא־לוהי עולם שיקבל את הכרזתם כנאמנת לרוחו ובוטחים בחסותו.

ומה תהומי ההבדל בין חתימת מגילת העצמאות לבין חתימות הפרשה:

אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים… כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

א־לוהים הוא הדובר אלינו כאן וקורא לנו להיות לעמו, הוא שהוציא אותנו ממצרים והוא שייתן לנו ארץ שאינה שלנו. ובמעין שיח פנימי אל עצמו, הוא אף מודיע לכל אדון, עריץ או בעל הון, שאנו עבדיו שלו. הוא אומר לנו שארצו אינה נדל"ן, והוא אומר עלינו שאנו איננו עומדים למכירה.

הדרך השלישית

להיות או לא להיות – זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות.

איך להיות ואיך לא להיות – זו היא תמצית השאלה.

זהו האתגר הניצב לפנינו (השל, Israel: an Echo of Eternity, עמ‘ 228 בתרגום העברי).

מדינת ישראל היא נס גלוי שאירע לנו. בלא מדינת ישראל, ספק אם היו עוד יהודים בעולם. ואולם, שאלת ההישרדות אינה שאלתו העמוקה ביותר של היהודי. באלפיים שנות גלות שרדנו דווקא מפני שזו לא הייתה שאלתנו היסודית. מסרנו את נפשנו על קידוש ה' כי היה לנו לשם מה; היהודיות שלנו הייתה יקרה לנו יותר מהישרדותנו.

מדינת ישראל היא תשובה לשאלת ההישרדות, כנגד האויב וכנגד ההתבוללות, אך באיזה מובן היא משיבה לשאלת משמעות הקיום היהודי? פעם הייתה משמעות לקיומנו: היינו עמו של א־לוהי עולם; היום יש לנו מדינת לאום, ותו לא.

גאולת מצרים העתיקה אכן הייתה גאולה א־לוהית ואילו גאולת ציון המודרנית היא אכן גאולה אנושית, אך האם חייבים לבחור בין השתיים? ואולי יש אפשרות שלישית?

אולי דווקא העצמאות הפוליטית שהשגנו בעצמנו, כעם ריבוני, ודווקא עצמאות זו המשקפת גם את עצמאותנו מריבונותו של א־לוהים, יכולה להוות פתח לזוגיות בשלה עם א־לוהים? אולי דווקא עתה, כשכבר איננו עבדיו, כשכבר איננו תלותיים כלפיו, אפשר לנסות לצאת לכמה פגישות ולבחון מחדש את כינונו של קשר בשל, הדדי ועמוק?

כך הציע רבי אברהם יהושע השל בספרו הנזכר (עמ' 173־172 בתרגום העברי):

עניין מרכזי בחשיבה היהודית הוא השאיפה להתגבר על הנטייה לראות את העולם בממד אחד, מפרספקטיבה אחת, לצמצם את ההיסטוריה למעשה א־לוהים או למעשה אדם, לחסדי הא־ל או ליזמת האדם… לב לבה של מערכת היחסים בין א־לוהים לאדם הוא ההדדיות, התלות־ההדדית…

שתי ההשקפות על הגאולה משלימות זו את זו, ומבליטות את הקוטביות הטבועה בתוך היהדות, ולמעשה, בקיום האנושי. הרוחנית בלא הפוליטית – עיוורת, הפוליטית בלא הרוחנית – חירשת. השגת הראשונה היא פתח דבר, השגת השנייה היא אחרית דבר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-גיליון בהר תשע"ד - 874 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: