בתגובה ל"תפילה בגובהי מרומים"

מאת הרב אליהו בירנבוים, גיליון פרשת אמור

נמיכות קומה יהודית

 במדורו "רב עולמי" עסק הרב אליהו בירנבוים בסוגיית התפילה בגובהי מרומים. סוגיה זו על היבטיה ההלכתיים והמעשיים העסיקה רבים מגדולי הפוסקים בדור האחרון. הדברים אף באו לידי ביטוי ב“אגרת לנוסע שומר המצוות“ שהופצה בשעתה על ידי מנכ“ל אל על. מאחר שאנו מצויים בפתחה של עונת הנסיעות לחו“ל מן הראוי לחזור ולרענן את הדברים.

ככלל, נפסק בהלכה כי עדיף להתפלל לפני הטיסה ואפילו ביחידות (“אהלך באמיתך“, הרב בצלאל שטרן , עמוד מ‘). זמן התפילה נקבע בהתאם לזריחה (וכן לשקיעה) הנראית מהמטוס הנמצא באוויר (במזג אוויר ערפילי ניתן להסתייע במידע המתקבל מקברניט המטוס). אם במהלך התפילה, אפילו בעת תפילה העמידה, מתבקשים הנוסעים להתיישב ולהדק חגורות, יש להתיישב מיידית, אף באמצע התפילה, ולהמשיך בתפילה בישיבה (על פי משנה ברורה ק“ב, ס“ק י‘. וראה “ובלכתך בדרך“ לרב נטע בריזל, פרק ז‘, סעיף י“ז, ועל פי פסקיהם של הרב ואזנר והרב יצחק זילברשטיין).

מעשה רב מוסרים רושמי הנהגותיו של הרב עובדיה יוסף. המה מעידים כי כאשר היה טס לחו“ל “נהג בעת הטיסה להתפלל ביחידות במטוס ולא עם הציבור, כדי לא להפריע לאחרים, מחשש גזל שינה“ (מדריך הלכתי לנוסע, הרב רפאל אברהם סואיה, פרק א‘, סעיף 1, עמוד 76). בספר “מנהגי הראש“ל“, כרך א, מובא שהרב יוסף “כשטס במטוס לא הסכים להצטרף למניין שארגנו במטוס מפני שפעמים שהתפילה מפריעה לציבור הנוסעים ואמר כי עדיף להימנע מלהתפלל בציבור מאשר להתפלל תוך כדי הפרעה לאחרים“ (שם, סעיף ג).

כך פסק גם בנו הראשל“צ הרב יצחק יוסף, במכתב ששיגר למחרת בחירתו למנכ“ל אל על:

כמעשה אבות יעשו בנים, גם אני רגיל במשך עשרות שנים לטוס אך ורק בחברת "אל על". וכאשר ביקשו לארגן מנין לתפילה, אמרתי כמה פעמים שאם יש איזו הפרעה שהיא לנוסעים או לדיילים, אין לארגן מנין ויתפללו ביחידות, בפרט אם הדבר גובל ב"גזל שינה", בהפרעה לזקנים ותשושי כוח או לילדים וכדו' (מתוך מכתבו למנכ"ל "אל על" מיום כ"ט אב תשע"ג).

טוב שישב

הרב עובדיה יוסף לא היה הפוסק היחיד שנקט גישה זו. קדמו לו גדולי הפוסקים בדור הקודם, הרב משה פינשטיין והרב שלמה זלמן אויערבאך. הרב פיינשטיין כתב:

המתפלל תפילת יחיד בעת הטיסה, אף אם הוא יכול לעמוד, מכל־מקום אם יש חשש שהדבר יגרום להפרעה – טוב לכתחילה לשבת" (אגרות משה אורח חיים ד, כ).

הרב שלמה זלמן אויערבאך פסק:

המתפלל במטוס בשעת הטיסה, יתפלל תפילת שמונה־עשרה בישיבה על מקומו, ולא בעמידה במעברים, כיוון שיופרע שם על ידי העוברים והשבים. ומכל־מקום לא הייתה דעת רבנו נוחה מעריכת מניינים לתפילה בשעת הטיסה, כי הדבר מפריע לשאר האנשים הנמצאים שם (הליכות שלמה, עמ' צה).

הרב יצחק זילברשטיין עיגן בהלכה את חובת הציות להוראות הקברניט:

א. כשמחליט הקברניט במטוס שצריכים להתיישב ולהדק חגורות בגלל חשש סכנה, חייבים להישמע לו ולהתיישב, גם מי שעומד בתפילת שמונה־עשרה.

ב. המסרב להישמע להוראות אלה, נראה דיש חשש שלא יצא ידי חובת תפילה, כי תפילתו כרוכה בעברה, ומצווה הבאה בעברה לא יוצאים בה ידי חובה. וגם גורם הוא לזלזול בתורה ולחילול שם שמים.

ג. אין כל עבירה בפעולת הישיבה. האיסור הוא רק בדיבור, ואמנם אסור לדבר כי אם להתיישב.

ד. כשמתיישבים יש להפסיק מלהתפלל, ולהמתין מספר דקות עד שיתאפשר לשוב למקום התפילה, וכשיעמוד שוב – ימשיך בתפילה. גם כשעובר זמן של כדי דיבור לגמור את כל השמונה־עשרה, אין הפסק בישיבה ואפשר אחר ההפסקה להמשיך ולהתפלל.

*

השיטה שהציע הרב בירנבוים, "שיטת השמיכה", דהיינו "להתכסות עם השמיכה עד מעל הראש ומתחת לשמיכה להתפלל בניחותא" – יש בה נמיכות קומה יהודית (אין מה להתבייש בתפילין, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך…"), וסכנה רבה בצידה.

אריה פרנקל

אריה פרנקל הוא דובר "אל על" למגזר החרדי והדתי

 

גאווה יהודית ותפילה

הרב אליהו בירנבוים משיב:

אני מודה לאריה פרנקל אשר הוסיף מקורות לדברים שכתבתי, שמפאת קוצר היריעה לא עלו על מכבש הדפוס. אולם עליי לחלוק על הערתו האחרונה של הכותב.

כתבתי במדור זה בעבר על הצורך לשמור על גאווה יהודית בעת הנסיעות בחו"ל. גאווה יהודית היא ההפך מנמיכות הקומה שממנה חושש הכותב (אגב, הופתעתי לקבל הפעם עשרות תגובות על המאמר, כולל על 'שיטת השמיכה' שמצאה חן בעיני קוראים רבים…). אכן, בכל מסעותיי בעולם אני מקפיד ללכת עם כיפה – כיפה כהלכה, כיפה כסמל, כיפה כזהות יהודית, גלויה ולא נסתרת. גם במדינות המוגדרות כיום כמעט מסוכנות, כגון צרפת, ארצות סקנדינביה, ספרד ועוד, אני לא מוריד את הכיפה מראשי ולא חובש כובע מעל הכיפה. יהדותי היא פנימית וחיצונית ואיני מסוגל להסתירה כפי שהיה בדורות רבים בהיסטוריה היהודית.

אמונתי האישית היא שעליי להיות יהודי בביתי ויהודי בצאתי. יהודי כלפי פנים ויהודי ברחוב. ניסיוני מלמד שהליכה עם כיפה ברחוב מהווה סמל לגאווה יהודית. פעמים רבות גברים ונשים, צעירים ומבוגרים כאחד, עוצרים אותי במקומות שונים בעולם ומבטאים את תחושתם הטובה ביחס לכך שיהודי הולך עם כיפה ללא חשש ומבטא את זהותו וגאוותו בכך.

אולם גאווה יהודית לחוד ותפילה בכובד ראש ובאופן נוח ונעים לחוד. לא כתבתי במאמר על גאווה יהודית, אלא על הדרך להתפלל בלי מתחים ואי נעימות מפני הנוסעים היושבים מסביב. כמובן שאם אין בררה ואין דרך אחרת להניח תפילין יש להתפלל בכל מקרה. אבל היכן מצאנו בהלכה מצווה להתפלל בפרהסיה או להניח תפילין לעיני הגויים? האם יש בכך תוספת מצווה או הידור מצווה? אין לכך כל מקור בהלכה.

אמנם מדברי הגמרא (ברכות ו, א) – “‘וראו כל עמי הארץ כי שם ה‘ נקרא עליך ויראו ממך‘, אלו תפילין שבראש“ – אנו רגילים להבין שכאשר רואים “עמי הארץ“ את התפילין על ראש בני ישראל הם מפחדים מפני ישראל וכלל לא נלחמים עמם, אולם כדרכן של אגדות חז“ל, פירושים רבים לגמרא יפה זו. מבואר למשל בראשונים “שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה ‘וטרף זרוע אף קדקד‘“ (הלכות קטנות לרא“ש הל‘ תפילין סט“ו). כלומר, שעצם קיום מצוות התפילין מחזקת את מעמדם של ישראל מבחינה רוחנית ומסייעת לניצחונם, אבל לא בהכרח “הבתים“ של התפילין הם אלו שמפחידים את הגויים. כלומר, הגויים מתפעלים לא מה“חפצא“ של התפילין אלא מה“גברא“ של ישראל, מרוחם האיתנה בזכות קיום מצוות תפילין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במאי 2014, ב-גיליון בהר תשע"ד - 874, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: