תגובות לגליונות קודמים – 873

בתגובה ל"מות הנישואין" 
מאת אבישלום וסטרייך, 
גיליון פרשת מצורע

ההלכה ומות הקידושין

עם כל אהדתי לניתוח בעיית מסורבות הגט שמציע וסטרייך במאמרו, צר לי על ההחמצה וההטיה החוזרת ונשנית, בעיקר בדברי מלומדים ואנשי הלכה, כאשר הם ניגשים להציע פתרון הלכתי או אזרחי לסוגיה כבדה זו.

נתחיל מהעובדה שבעיית "מסורבות הגט" אינה בעיה של מסורבות גט בלבד שאת מספרן איש אינו יכול לאמוד למרות הניסיונות "המדעיים" המוצגים מעת לעת, ולדעתי אף אין צורך לכמת את מסורבות הגט ולכבול את התופעה להגדרות מצמצמות. שכן "סרבנות הגט" היא בין השאר גם סוג של איום ואלימות סמויה אשר לעתים מתרחשת בכלל רק מתחת לפני השטח, עוד הרבה לפני שהמילה "גירושין" נהגתה על ידי מי מבני הזוג.

"סרבנות גט" הינה בראש ובראשונה יחסי כוחות בין גברים לנשים הנקבעים כבר בתחילת הנישואין עם מעשה הקידושין, אשר משמעו ההלכתי־משפטי הינו "מעשה קניין" שבו הבעל קונה את הזכות הבלעדית על מיניותה של האישה. הקניין הזה נעשה קבל עם ועדה מתחת לחופה עם עדי קניין כשרים ובשמחה רבה. וככל שההלכה ממשיכה להוות נר לרגלנו ולהנחות את חיינו והתנהלותנו בעולם, תוקפו של "מעשה קניין" זה אינו ניתן לערעור וביטולו יכול להתרחש רק בהסכמתו של הבעל (הקונה). ומכאן קצרה הדרך לאפשרות וללגיטימציה של הבעל שלא לתת גט.

לא מעט אנשי הלכה התמודדו עם סוגיה זו ואף הועלו הצעות להוצאתם של ה"קידושין" מהנישואין. הרב פרופ' שמחה פלדבלום ז"ל למשל הציע טקס התקשרות זוגית שעיקרו "דרך קידושין" (ללא קידושין), כאשר הוא מבסס את הצעתו על העובדה הפשוטה כי בקידושין כמו בכל קניין יש צורך בדעת הקונה והמקנה, ולכן ללא הסכמתה של האישה (המקנה) אין לקידושין תוקף. ומכיוון שכיום נשים אינן מודעות כלל למעשה הקניין שהן כביכול שותפות לו בטקס הקידושין, ואם היו מודעות כנראה שלא היו מסכימות לכך, הרי שמעשה הקניין כלל לא מתבצע כהלכה, וממילא כל מעשה הקידושין נמצא בספק גדול. לפיכך, אומר פרופ' פלדבלום, גם בהיבט הלכתי טהור יש לבטל את הקידושין ולקיים מלכתחילה טקס של "דרך קידושין".

"סרבנות גט" אינה רק בעיה של נשים ושל מעמדן ההלכתי. "סרבנות גט" היא סוגיית ליבה בנושא משמעותם של חיינו על פי ההלכה בעת הזאת, שהרי ברור הוא שמהותית האישה אינה הופכת לקניינו של הגבר גם אם נעשה בה מעשה קידושין – עובדה שמחד מרוקנת את ה"קידושין" מתוכנם המקורי אך מאידך מציבה את הקושי הבלתי נסבל בשעה שנשים רוצות לצאת מן הנישואין.

האתגר הגדול של המלומדים, נשות הלכה ואנשי הלכה, אינו להביא עוד פוסק גדול כרבי חיים פלאג'י או רבנו ירוחם המכיר בעילת פירוד (עילה ללא אשמה) כעילה לחיוב גט (ואגב, קיימות מדינות חילוניות שגם בהן נדרשת "אשמה" של אחד הצדדים על מנת לפרק את החבילה כאשר צד אחד מסרב לכך). האתגר הגדול הוא לשמור על קדושת הנישואים היהודיים, על המחויבויות ההדדיות של בני הזוג בשעה שהם באים בברית החיים המשותפים, ועם זאת לא להזדקק ל"מעשה הקניין" שהינו עיקר הקידושין.

תוצאה זו ש"לא בשמים היא" עשויה להשליך לא רק על יחסי גברים ונשים, שהרי כך או כך נשים לא חשות כיום כקניינו של הבעל, והן נתקלות בכך רק במצבי "סרבנות", אלא גם על אופן שמירת ההלכה בימינו ועל יציקת תוכן אמיתי לטקסי חיינו.

בתיה כהנא דרור

עו"ד בתיה כהנא דרור היא מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" למען נשים מסורבות גט

ויתור הרסני

אבישלום וסטרייך משיב

"לא בשמים היא" היא הצהרה שאיננה מבקשת לנתק את ההלכה משורשיה – אלא לחברה אליהם ולהצמיחה מתוכם.

והנה, לאורך שנותיה של ההלכה צמחו להן גישות שונות בנוגע לאופיו וטיבו של קשר הנישואין בין בני הזוג, גישות היוצרות פער בין הבעל לאישה במגוון עניינים אל מול גישות שתכליתן "להשוות כוח האישה לכוח האיש" (שו"ת הרא"ש מב, א, בהתייחס לחרם דרבנו גרשום); גישות המקשות על הגירושין אל מול גישות המאפשרות גירושין בלא אשם (להלן). אולם כולן שמרו על המסגרת הטקסית־פורמלית של קידושין וגירושין הנעשים כפעולה אקטיבית מצד האיש לאישה (כך מקובל לטעון כמעט ללא עוררין; מדי פעם בפעם יש שמבקשים להשיג על כך, כמו בדיון על טיבם של שטרי הגירושין שנמצאו בין "מסמכי בבתא" במערות בר כוכבא, אולם אלו דוגמאות שוליות למדיי – ואף דוגמאות אלו, כנראה, אינן שונות מהותית מהמסורת ההלכתית המקובלת).

כך, למשל, הלכת הגאונים בדין "מאיס עלי" (שנהגה הלכה למעשה מאות רבות בשנים – ולפחות מן המאה השביעית עד המאה האחת עשרה לספירה) אפשרה גירושין מיידיים גם לפי דרישת האישה בלא מגבלות של זמן וכמעט ללא השלכות כלכליות.

דומה לה מסורת ארץ ישראל (שאף היא נהגה מאות רבות בשנים, במקביל למסורת הגאונים הנזכרת וככל הנראה אף לפניה – מזמן התלמוד הירושלמי), שהנהיגה התניה מפורשת בכתובת בני הזוג, המאפשרת לכל אחד מהצדדים (הבעל – וכמוהו האישה) להשתחרר מן הנישואין לפי דרישה. אולם בשתי המסורות הללו נערכו הגירושין באמצעות גט הניתן (במידת הצורך בכפייה) על ידי הבעל לאישה. והיינו: שמירה על המסגרת המסורתית ההלכתית, תוך שניצוק לתוכה תוכן הלכתי שוויוני וגמיש (בלשוננו: "ליברלי").

אושיות הנישואין היהודיים

המרת מסגרת הקידושין ההלכתית בחלופה כזו או אחרת משמעה ויתור על אושיות הנישואין היהודיים. כל ניסיון לשוות לטקסים חלופיים היבטים של קדושה יידון לכישלון. אולם לטעמי כלל אין צורך במהלך שכזה: ההלכה עצמה, כפי שטענתי במאמר, וכפי שניכר משתי הדוגמאות שנזכרו לעיל – הדוגמה הבבלית וחברתה הארץ־ישראלית – מעניקה לנו מודלים שוויוניים (ולכל הפחות מודלים שיש בהם חתירה לשוויון), המאפשרים לשני בני הזוג לזכות בגירושין במצב שבו קיים שבר בלתי ניתן לאיחוי בחיי הנישואין. וההלכה עצמה, באמצעות דוקטרינות שונות ומכוחם של מקורות רבים, מעניקה לנו גם כלים להתמודד עם בעיית סרבנות הגט.

נכון יותר אם כן לראות את מעשה הקידושין כאקט טקסי־פורמלי, שלִבו, קרי מהותו ופרטיו, מעוצב על ידי ההלכה בדרכים שונות מזמן לזמן וממקום למקום (ממסורת ארץ ישראל ומתקנות הגאונים דרך חרם דרבנו גרשום – ועד לפוסקים בני זמננו). שערים אלו לא ננעלו, ומתוך ההלכה יש למצוא את גבולותיה של הבעיה – ולאחר מכן קלה הדרך לאימוץ פתרונות מתאימים.

והערה אחת לסיום: המודל הדמוי־קנייני של הנישואין והגירושין איננו "מעשה קניין שבו הבעל קונה את הזכות הבלעדית על מיניותה של האישה". טרמינולוגיה זו שכיחה בשיח הפמיניסטי העכשווי (לעתים בשיח המאפיין את הפמיניזם הרדיקלי יותר מאשר את הפמיניזם הקלאסי) כדי לתאר מערכת יחסים תבניתית בין נשים לגברים, לאו דווקא בהקשר של נישואין וגירושין. ברם, מן הראוי להדגיש כי מינוח זה איננו מתאים למודלים ההלכתיים, שאינם מעניקים לבעל זכות על מיניותה של האישה. מחויבות איננה שליטה, ומחויבות זו, יש להעיר, הלכה ונעשתה (מאז חרם דרבנו גרשום) הדדית.

————-

בתגובה ל"מי אתה יוסל רקובר?" מאת רבקה מנוביץ־מעייני, גיליון פרשת קדושים

למרות הכול – יהודי

למקרא הכתבה נזכרתי בקטע הבא, הלקוח מהספר "שבט יהודה" לר' שלמה אבן וירגה (מהדורת עזריאל שוחט, מוסד ביאליק תש"ז, עמ' קכב. הספר נדפס, כנראה לראשונה, בשנת 1550):

שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד כי אוניה אחת באה בה מכת הדבר, ובעל האוניה השליכם אל היבשה מקום שאין ישוב, ושם מתו רובם ברעב, וקצתם נתאמצו ללכת לרגלם עד ימצאו ישוב.

ויהודי אחד בתוכם הוא ואשתו ושני בניו התאמצו ללכת, והאשה מאשר לא נסתה כף רגלה נתעלפה ומתה, והאיש היה נושא הבנים ונתעלף גם הוא ושני בניו מצד הרעב, וכי הקיץ מן העילוף מצא שני בניו מתים. ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר: רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי! ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים והלך לבקש ישוב.

אבן וירגה קדם לצבי קוליץ לפחות בכ־400 שנה, ואולי המעשה שהוא מספר אינו פרי הדמיון.

עמוס אלטשולר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסם ב-2 במאי 2014,ב-גיליון אמור תשע"ד - 873, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: