מצוות התלויות במדינה | יעקב אריאל

המדינה איננה רק אמצעי לשלמות האדם אלא גם ערך בפני עצמו. אפשר להתווכח ולהתלונן, אבל לא ניתן להתכחש להיותה ראשית צמיחת גאולתנו

"האדם מדיני בטבע", קבע הרמב"ם במורה הנבוכים. כלומר, האדם הוא יצור חברתי במהותו. הוא לא מסוגל לשרוד לבדו, אלא זקוק לחברה על מנת להתקיים. בעקבות הנחה זו אומר הרמב"ם:

כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף… ואמנם תיקון הגוף יהיה כתיקון ענייני מחייתם קצתם עם קצתם… להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר עניין המדינה…

מדבריו עולה שהמדינה אינה רק מסגרת חברתית קיומית; היא לא רק צורך, אלא גם ערך. באמצעותה הופך האדם מאגואיסט לאלטרואיסט ורוכש מידות טובות. "לא טוב היות האדם לבדו", לפי זה, איננה רק הצהרה של חוסר נוחות, אלא עניין מהותי – האדם איננו יכול להיות טוב באמת ובעל ערכים מוסריים כשהוא לבדו, ללא חברה שבה ניתן להיטיב לזולת. המדינה היא אפוא ערך חברתי ראשון במעלה.

מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול בתורה, אינה יכול להתקיים בשלמותה אלא במסגרת מדינית. במסגרת זאת ניתן לקיים מצות צדקה במילואה לא רק בנתינת צדקה אישית אלא גם על ידי צדק חברתי כולל – לדאוג לביטוח לאומי לעת זקנה, למובטלים, לנכי עבודה, לביטוח רפואי, לסלי מזון, לסלי בריאות, לדיור, לקליטת עלייה ועוד כהנה וכהנה. ובאשר לביטחון, המדינה לא רק יכולה להגן על אזרחיה בצורה טובה יותר, אלא היא מאפשרת לכל אחד לשאת בעול עם הזולת, לקיים מצות "לא תעמוד על דם רעך", הן כלפי יהודים בארץ והן כלפי יהודים בגולה. בדרך זו קיימים עוד מצוות וערכים רבים שניתן לקיים במסגרת המדינה. נמצא שהמדינה היא ערך תורני שניתן להגדירו כמצווה.

אמנם גם בקהילה היהודית הקטנה בגלות היו חיי חברה אינטנסיביים, מפעלי צדקה וחסד ועזרה לזולת שלא היו כדוגמתם בכל אומה ולשון, אולם אין להשוות את הממדים של קהילה קטנה לעומת מדינה שלמה. ההבדל אינו רק כמותי בהיקף המפעלים אלא גם איכותי. צדק חברתי כולל יכולה רק מדינה לעשות. רק מדינה יכולה לשמש מסגרת חברתית של כלל ישראל. באופנים רבים המדינה החזירה את עטרת הכלל־ישראליות ליושנה.

אדמתה של ארץ ישראל איננה אדמה רגילה. בציר ענבים בקיבוץ משמר דוד, 1974 צילום: לע"מ

אדמתה של ארץ ישראל איננה אדמה רגילה. בציר ענבים בקיבוץ משמר דוד, 1974
צילום: לע"מ

לא רק אמצעי

למרות שלדעת הרמב"ם שלמות החברה היא משנית בערכה ביחס לשלמות הרוחנית, בכל זאת "הנהגת המדינה היא הצריכה יותר תחילה, מפני שאין יכולת להגיע אל הכוונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת". אין דרך מעשית להגיע לתיקון אמיתי של הרוח אלא באמצעות המדינה.

אך למען האמת מדינה אינה רק אמצעי להשגת שלמות רוחנית, היא עצמה כלולה בשלמות זו. מצווות רבות הוטלו רק על הציבור ולא על הפרט, כך שבשנות הגלות הארוכות לא ניתן היה לקיימן ורק עם הקמת המדינה הן חזרו וניעורו. אחת מהן היא עצם הריבונות המדינית. לא רק לדעת הרמב"ן (שכחת העשין ד) עם ישראל מצווה להיות ריבון בארצו, אלא גם לדעת הרמב"ם (שלא מנה את מצות ישיבת הארץ כמצווה בפני עצמה, אם כי אין ספק שהוא ראה בה אחת מהמצוות החשובות שבתורה) ריבונות יהודית בארץ ישראל היא ערך שבלעדיו לא ניתן לקיים מצוות רבות, כגון המצוות התלויות בארץ. גם הרמב"ם מודה שברגע שהוכרה זכותו של עם ישראל לעלות ארצה כציבור מאורגן ("לעלות כחומה") חובה לממש זכות זו. עצם הפרהסיה הציבורית של ציבור החי חיי תורה מלאים בכל תחומי החיים הציבוריים, הכלכליים, המדיניים, הביטחוניים, היא קידוש ה' ואור לגויים.

מתחילת יצירתו של עם ישראל הוא נוצר כחברה ערכית. שלא ככל עם ולשון אחרים, הרקע לגיבושו של עם ישראל הוא לא היסטוריה ושלטון או אינטרסים כלכליים וקיומיים משותפים, אלא כלשונו של רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". מעמד הר סיני והמשכו הם שעשונו לעם. והפרומו למעמד מכונן זה הוא: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ממלכתיות הנושאת ערכים מקודשים.

עמד על כך הראי"ה קוק שזכה להיות הראשון שכינה את מדינתנו "מדינת ישראל" עוד בטרם נולדה:

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להיאמר במדינה רגילה שאינה אלא חברת אחריות גדולה… מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית שהוא באמת האושר הגדול של היחיד… ומדינה זו היא מדינת ישראל יסוד כסא ה' בעולם…

עצמאות האדמה

מדינה יהודית יכולה לקום רק בארץ ישראל. מנסחי מגילת העצמאות, שאם לא נביאים הם בני נביאים הם, כיוונו לעומק משמעות זו במשפט הפותח את המגילה: "בארץ ישראל קם העם היהודי" (ובהמשך מוזכר ספר הספרים – התנ"ך). הארץ אינה רק טריטוריה המאפשרת קיום לאומי. הארץ עצמה נושאת ערכים ולכן היא הארץ המיועדת לעם ישראל. רק מסגרת ערכית משותפת יכולה ליצור ציבור ערכי מאורגן.

אין אפשרות להקים מדינה יהודית במקום אחר מארץ ישראל לא רק מסיבות טכניות, אלא גם מסיבות עקרוניות. לפי ההלכה אין לציבוריות ישראלית תוקף בחוץ לארץ, לא מלכות ולא משפט, לא מקדש ולא נבואה. רעיון אוגנדה היה רעיון נפל, כי הוא לא ראה את הזיקה ההדוקה שכין העם לאדמתו.

גם אדמתה של ארץ ישראל איננה אדמה רגילה. היא נושאת ערכים, היא מחייבת ערכים, ומקיאה מתוכה את מי שמטמא אותה באחת מהעבֵרות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גידולי אדמת הארץ מחויבים בתרומות ומעשרות, בלקט שכחה ופאה, פרט ועוללות, שבאמצעותם ניתן לפרנס את השכבות החלשות. לא רק העם זקוק לארץ על מנת לקיים בה את כל חובותיו האישיות והציבוריות אלא גם הארץ זקוקה לעם. לפי ההלכה, הארץ מתחייבת במצוות התלויות בה רק כאשר היא בבעלות יהודית. הדבר בולט מאוד במצוות השמיטה. "ושבתה הארץ" נאמר, כשהציווי מתייחס לאדמה כביכול. אלא שהאדמה אינה בת בחירה לקבוע אם היא תושבת או לא. בפועל רק יהודי שמחויב במצווה זו יכול להשביתה, או חלילה לחללה.

השביתה נושאת אופי כפול, דתי וחברתי. השמיטה מבוססת על שני רעיונות: א. הריבונות הא־להית על הארץ מתבטאת בקדושת האדמה והשמטתה. ב. האחריות החברתית והרגישות המוסרית מתבטאות בקדושת הפירות ובהפקרתם לאביונים. "והשביעית תשמטנה (את האדמה) ונטשתה (את היבול) ואכלו אביוני עמך".

הערך החברתי הוא תולדה של הערך הדתי. האדם הוא אמנם יצור חברתי, אך הוא גם אגואיסט מטבעו. הוא עלול לראות בחברה צורך ולא ערך. הוא עלול להתייחס אליה כאל מסגרת נוחה שניתן לנצלה לקידומו האישי. מי שרואה את עצמו כבעלים בלעדיים על אדמתו וארצו מתעלם מזולתו, אך מי שמכיר בריבונות ה' על האדמה חי חיים ערכיים. הוא מכיר גם בזכותו של האחר ליהנות מיבול אדמתו. "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

ומכאן הרעיון הגדול של אוצר בית דין. פירות שביעית אינם רכוש פרטי אלא רכוש הציבור ויש לחלקם בצורה שוויונית. זוהי בעצם הדרך האידיאלית לקיום מצוות השמיטה הלכה למעשה בימינו. רק מדינה על משאביה ומסגרותיה הארגוניות והכלכליות מסוגלת ליישם את רעיון השמיטה בחיים המודרניים במילואו. זו רק דוגמה אחת למצוות שרק מסגרת מדינית מאפשרת את קיומן.

להביא את האוטופיה

בשנה ה־66 למדינה הנושא החברתי תופס, בצדק, מקום מרכזי, שהרי ערכה העיקרי של המדינה הוא בערכיה החברתיים. גם השמיטה שתחול בשנה זו תופסת כרגע תאוצה בציבור בזכות רעיונותיה החברתיים. דבר שהחל בקטנות בסוף השמיטה הקודמת תופס עתה מקום רחב. בסוף השמיטה הקודמת הפיץ מכון התורה והארץ את רעיונו של הבן איש חי להוציא חובות לאביונים מתחולת הפרוזבול ולשמוט להם את החוב למעשה. ב"ה השנה מדובר על שמיטת כספים בהיקף רחב יותר. אין לך דבר המבטא יותר את יום העצמאות מאשר הדגשת ייעוד זה של המדינה. מה גם שהשבתות הסמוכות עוסקות בשמיטה וביובל הנוהגים רק בארץ ישראל ובהם הצדק החברתי מגיע לשיאו.

אכן, רעיונות השמיטה והיובל הונחו ביסוד ההתיישבות החדשה בארץ, אולם לצערנו רעיונות אלו נשארו אות מתה. יבואו ויעידו הבינוי והמסחר הממוקמים על האדמות החקלאיות בין חדרה לגדרה על כישלונו של הרעיון. רעיונות חברתיים אנושיים שאינם מעוגנים בהכרה שה' הוא הריבון, והוא שנתן לנו תורה המחייבת הלכה למעשה, אינם מחזיקים מעמד.

הגלות באה כעונש על ביטול השמיטה. החזרתה למקומה תעמיק את שורשינו באדמה זו ותחזק את עצמאותנו המדינית. רק ההכרה שמקור הריבונות אינו האדם, אלא "כי גרים ותושבים אתם עמדי כי לי הארץ", יכולה לחזק את מעמדנו על ארצנו. ריבונותנו יונקת את סמכותה מי־ה ריבון עולם. בלעדיה אין לנו שורשים עמוקים כאן. וכדי שנקים כאן חברה בריאה, צודקת ומוסרית, יש להדק את הזיקה של הערכים החברתיים למקורותיהם הדתיים. אין לצטט את הפסוק הידוע "ואהבת לרעך כמוך" למקוטעין, אלא עם המשכו הרציף – "אני ה'!"

כל מה שכתבנו נראה לכאורה כאוטופיה. היינו כחולמים. המציאות הריאלית שונה. הפערים, הקיטובים, המתחים החברתיים, הם, לבושתנו ולחרפתנו, מהגבוהים בעולם. רבים מנתקים לכאורה את הזיקה שבין המדינה והארץ ובין החברה והתורה.

אפשר להאשים בכך גורמים שונים אובייקטיביים וסובייקטיביים, ולהתייחס למדינה כאל גורם זר, כביכול, מחוץ למקום, לעם ולתורה. אך מזימה זו לא תצלח. המדינה היא עובדה קיימת כמו עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, שאותם היא משרתת. אפשר להתפלמס, לקונן, למרוד, להתכחש, לנדות ולהחרים, אולם כל אלו לא ישנו את עובדת קיומה של המדינה. לעומת זאת, אפשר להשתלב, להשפיע, להוסיף, לתקן. זו המשמעות של המושג "אתחלתא דגאולה" – הגאולה היא תהליך שבו היוזמה האנושית מהווה מרכיב חשוב, אך עצם התהליך הוא נתון שכל מי שעיניים לו לא יכול להתכחש לקיומו. התהליך החל. אנו בתחילתו. בידינו להטותו, במידה לא מעטה, לחיוב או להפך, לזרזו או לעכבו. במקום לעמוד מן הצד ולבקר אנו נדרשים להפשיל שרוולים ולפעול עם א־ל, לתפארת מדינת ישראל.

הרב יעקב אריאל הוא רב העיר רמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-גיליון אמור תשע"ד - 873 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. ב"ה
    אני אוהב אנשים שחושבים וחיים את אמונתם- גם אם אני לא מסכים באופן מלא עם אמונתם זו- כמו במקרה המסוים של הרה"ג יעקב אריאל שליט"א.
    כשאר שמעתי אותו בכמה הזדמנויות מרצה על הנושא הבוער בקרבו של ענייני שמיטה ומצוות התלויות בארץ חשתי שהרב חי את הנושא בכל מאודו. אך דבר אחד מפריע לי במאמר דידן.
    אני הקטן אינו האדם המתאים להתווכח עם טענותיו וכביכול "ראיותיו החותכות" שמדינת ישראל מהווה אתחלתא דגאולה. אני נמנה על אלו שאינם מסכימים עם ההנחה הזו, ואין כוונתי כאן לערער, לשכנע או לדון על עצם הנושא, אלא על האופן בו אנשים מנהלים את הדו שיח בנושא זה.
    מה שמפריע לי היא הפסיקה הכביכול בלתי ניתנת לערעור ש"אפשר להתווכח ולהתלונן, אבל לא ניתן להתכחש להיותה (של מדינת ישראל) ראשית צמיחת גאולתנו". האמנם? והלא חלק גדול ביותר של גדולי ישראל שאמנם אינם ציונים אך ידיהם רב להם בהלכה בהנהגה ציבורית-הלכתית ובמחשבת ישראל, חולקים על קביעה זו ולא רואים את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה. וחלקם אף הצהיר בכאב (לא כעס, כאב) שעצם ראיית מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה מעכבת את הגאולה האמיתית לה אנו מצפים. ואמירה זו של הרב אריאל בעצם מתעלמת מכל אותם ענקי הוראה שלא סוברים כוותיה.
    אני סובר שדיון אמיתי לא יכול להתנהל בצורה כזו שמוחקת לגמרי את דעת אלו שלא סוברים כמותי.

    • עין הקורא

      בס"ד ז' באייר ע"ד

      לר' יעקל – שלום רב,

      קריאה מדוקדקת של המאמר תגלה שמלבד שלוש שורות בפיסקא האחרונה, ומלבד כותרת המשנה (שככל הנראה אינה מעשה ידיו של המחבר) – אין עניין היותה של המדינה 'אתחלתא דגאולה' מוזכר בו כלל.

      הרב אריאל אכן סובר כך, אך במאמר זה הוא מדגיש נקודה אחרת: חלק גדול של מצוות התורה הן מצוות המוטלות על הציבור, ולפיכך לא ניתן לקיימן אלא במסגרת מדינה מאורגנת. אי אפשר לקיים מצוות כיבוש הארץ, או עזרת ישראל מיד צר ללא מדינה וצבא. אי אפשר להבטיח קיום כלכלי מכובד לכל יהודי ללא מדינה מאורגנת. כאן אומר הרב שמוטל עלינו התפקיד שהמדינה תתנהל כמו שמדינה יהודית צריכה להתנהל ובכך תקדש שם שמים בעולם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ב"ה
        לר' לוינגר הנכבד
        שמעתי במהלך הימים האחרונים כל מיני דעות של אנשים חשובים ומכובדים (כמובן אנשים שחיים את חייהם על פי תורה והשקפתם מתעצבת על ידי ההלכה והמסורת היהודית) שמבססים את עניין חשיבות המדינה על רמב"ם ידוע בסוף הלכות מלכים
        וז"ל "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה" ובהמשך שם ה"ד "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות יי – הרי זה בחזקת שהוא משיח". ופה היא נקודת המחלוקת.
        אותם אלו שרואים במדינה כאתחלתא דגאולה חושבים שאפשר (ולעיתים אף מצווה אולי משום עת לעשות לה') לדלג על השלב הראשון שהוא ביאת המשיח וישר לרוץ ולהקים מדינה ואף לקרוא לה מדינת ישראל (למרות שבפועל היא לא מתנהלת כלל וכלל כמדינה יהודית והדבר מחריף ככל שעובר הזמן ואלו שלא ראו זאת בהתחלה לאט לאט מבינים שהטפיחה של המציאות על פניהם אינה ליטוף אלא זבנג).
        במילא לשיטתם אם אנחנו נקים מדינה, ואף נבנה את המקדש לדעת כמה אנשים שדעתם אינה מקובלת על רוב הציבור , אז אנחנו "נכריח" (ח"ו) את הקב"ה לגאול אותנו.
        ועם כל הכבוד למצוות כיבוש הארץ שהיא מצווה חשובה, אך כאשר ראשוני הציונים התחילו את כל עניין העליה לארץ, אני מסופק אם הם פתחו שולחן ערוך/רמב"ם וחקרו בגדרי מצוות יישוב הארץ. מטרתם היתה ברורה- וזוהי כן מציאות- שמדינת ישראל תתנהל ככל המדינות, ליצור יהודי חדש וכו' וכו' ופה אנחנו גולשים כבר לתחום שלא רציתי להאריך בו.

        • ש.צ. לוינגר

          'אתחלתא דגאולה' או לא 'אתחלתא דגאולה' – יש כאן מיליוני יהודים היושבים על אדמתם, והארץ פתוחה לכל יהודי לעלות לארץ ולקיים כאן חיים יהודיים מלאים, לעסוק בתורה ובמצוות ולחנך את ילדיו בדרך התורה.

          יש כאן מאות אלפים יהודים שומרי תורה ומצוות, פריחה ללא תקדים של לימוד תורה. ציבור שומרי התורה הולך וגדל בהתמדה, הן בכמות והן באיכות. אף בין אלה שהורחקו מן היהדות יש מגמה גוברת והולכת להתקרב למורשת אבותיהם, למגינת ליבם של אלה ששאפו ליצור כאן 'יהודי חדש'….

          בגולה יש התבוללות עצומה ונישואי התערובת מכלים את עם ישראל. כאן אפילו בין ה'חילוניים' שיעור נישואי התערובת נמוך ביותר. יהודי כאן נשאר יהודי…

          צריך להודות לה' על מה שכבר יש בידינו, אך בשום פנים לא להסתפק בכך. להיאבק על צביונה היהודי של המדינה; לפעול ביתר שאת לקירוב יהודים לתורה, ולהתפלל לה': 'ושלח לנו מהרה בן דוד משיח צדקך לפדות מחכי קץ ישועתך. הופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • עין הקורא

            על שלימות התורה שיכולה לבוא רק בארץ ישראל, כותב רבי יהודה הלוי:

            'וארץ כנען מיוחדת לאלקי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצוות יש בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלקים… ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק…'

            (כוזרי ה,כג)

            על הצורך לבטא את הכיסופים לא"י, לא רק בתפילה אלא גם במעשה, אומר ריה"ל:

            'לא שהאלקים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלימות ואז יהיו ראויים לגמול… ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא ונחץ העניין המיוחל – שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", רוצה לומר: כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה'

            (שם, ה,כז)

            וראה עוד דבריהם של רבי רפאל טרייויש, רבי משה חאג'יז והראש"ל רבי חיים דוד חזן, שציטטתי בתגובותיי למאמרו של פרופ' יצחק קראוס, 'החוזה הראשון', באתר זה; רבי צבי הירש קלישר (תלמיד הגר"ע איגר), בספרו 'דרישת ציון'; רבי יששכר שלמה טייכטאל, בספרו 'אם הבנים שמחה. חומר רב נאסף בספרו של הרב יצחק דדון נר"ו, 'אתחלתא היא' א-ב. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

            בברכה, שץצץ לוינגר

  2. נשגב מבינתי כיצד זה מביא הרב אריאל תחילה את דברי רס"ג "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". ומוסיף ש"מעמד הר סיני והמשכו הם שעשונו לעם". ותיכף לאחר מכן הוא משבח כבני נביאים את מנסחי מגילת העצמאות הכופרים מכל וכל במה שהזכיר קודם, וכותבים: "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" וכו',
    ברור שמי שכותב שבארץ ישראל קם העם היהודי כופר במה שנאמר בתורה "היום הזה נהית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז ט), וממילא גם בדברי רס"ג שאין אומתינו אומה אלא בתורותיה.

    • ש.צ. לוינגר

      מגילת העצמאות התנסחה בצורה שיכולה להשתמע לכמה אנפין, כך שיוכלו לחתום עליה גם מאיר וילנר הקומוניסט וגם ר' יצחק מאיר הכהן לוין, איש אגודת ישראל, וכל מה שבאמצע.

      וכך מקימים את המדינה 'מתוך בטחון בצור ישראל', שלמאמין מובן שהוא רבונו של עולם 'צור ישראל וגואלו' והכופר רואה ב'צור ישראל' את רוחו האיתנה של העם. וכך 'ספר הספרים הנצחי' – החילוני יראה אותו כיצירה אנושית גדולה ולמאמין ברור שספר הספרים הנצחי הוא יצירה אלקית שפירושה המוסמך הוא התורה שבעל פה שניתנה כרוכה עם התורה שבכתב..

      מדינת ישראל, כמגילת היסוד שלה, יכולה להתפרש לכאן ולכאן. בנו תלוי האם תצמח כאן מדינה חילונית גמורה, או מדינה שתורת ישראל קובעת את דרכה. כאן חלוקות הדעות בין המאמינים. – האם לומר 'הכל או לא כלום' וכל עוד אין מוסדות המדינה מקבלים עליהם עול תורה אין לנו עסק איתם, או שיש משמעות גם להישגים חלקיים, מתוך הבנה שחזרתה של האומה לצור מחצבתה הוא תהליך שייעשה 'קימעא קימעא'. חינוכוו של אדם נעשה בתהליך ממושך, עם הרבה משברים ונפילות בדרך, וצדיך הרבה אמונה וסבלנות עד שרואים ברכה, כך הוא גם בחינוכו של הדור…

      • עין הקורא

        וכך כותב הראי"ה קוק לרב שכאב על בניו שהתרחקו:

        'על דבר בניו, דעתי כמאז לאחוז בדרך הניחותא וההתקרבות היותר חביבה, כי רק בחבלי אהבה ועשות חסד אנחנו יכולים להמשיך אלינו לב צעירינו, רק בנחת ושלום. ואין ספק בדבר, שאפילו אם הפעולה עדיין קטנה כעת, ברבות הימים תמצא בעזר ה' יתברך להצמיח פרי תהילה לקדושה ולאמונה ולכל ארחות צדק…

        עלינו להיות בטוחים בחסדי ה' יתברך, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים למראית עין, יהיו לימודי ד'… כי הרע שבהם איננו כי אם חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, על כן הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר…

        עלכל פנים, אני על משמרתי אעמודה, לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים בזרוע. וזאת תהיה כל מגמת תפילת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם. ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדוות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא…'

        (אגרות ראי"ה שלב. וראו גם באיגרות נ, קיג, קלח, שעה, תקט, תקנה)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: