מדינה עברית משפטית | נריה גוטל

חלק מהתפיסה הציונית־דתית של תחיית האומה בארצה הוא הצבת חלופת משפט עברי במקביל למשפט הישראלי. ספר חדש על דיני שליחות תורם למימושה 

שליחות

מיכאל ויגודה

ספרית המשפט העברי, תשע"ד, 973 + כח עמ'

האתגר שבהעמדת חלופת משפט עברי למשפט הישראלי מלווה רבנים וחוקרים עוד לפני קום המדינה וביתר שאת מאז הקמתה. גם אם יש המבקרים את המונח "משפט עברי" וגם אם יש המבכרים על פניו את המונח הלכה ואת השאיפה למדינת הלכה, הרי שלא המונח הוא החשוב אלא המהות. והמהות היא הצבת חלופה: במקביל לחוקים הנוהגים במדינת ישראל, ניסיון להעמיד חוקים שתשתיתם הלכתית, מן המסד הלמדני המופשט ועד לטפחות ההכרעה המעשית.

ואל תהא מלאכה זו קלה בעיניכם. נכון הוא שכלל קבוע בידינו – בסגנונו של רס"ג – כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת", ועם זאת ברי שמציאות החיים השתנתה הרבה, ואף הרבה מאוד, מימי הקדמונים ועד ימינו. מה יהיה מעמדם ההלכתי של תאגיד, של חברה בע"מ, גוף שלא היה מוכר לקדמונים; מה דינה של קנייה בכרטיס אשראי – מתי חל תוקפה והיא מחייבת; ובנוגע לדיני שליחות, למשל, האם ניתן למנות שליח בטלפון או בשיחת וידיאו; מה מעמדו של חירש בימינו והאם יוכל לשמש שליח למרות הגדרתו המקורית כ"שוטה"; מה משמעו ההלכתי של "ייפוי כוח בלתי חוזר", כלומר ייפוי כוח שניתן להבטחת זכותו של צד שלישי או של השליח עצמו, כלי שהוא נחוץ ביותר בחיי הכלכלה המודרניים, וכהנה הרבה.

ייזכר לטוב פרופ' נחום רקובר, אשר הקדיש עשרות שנים ועשרות חיבורים – קטנים כגדולים – להצבת חלופת משפט עברי במקביל לחלופת המשפט הישראלי. לפני כשלושים שנה (עם חקיקת חוק יסודות המשפט, התש"ם־1980) יזם רקובר את הוצאתה לאור של סדרת ספרי חוק לישראל, אשר זו בדיוק מטרתה: בחינת חוקי מדינת ישראל אליבא דהלכתא, תוך התבססות על מחקר יסודי ומקיף ותוך הצגת התוצר בשפה ששווה לכל נפש ולא רק ליושבי בית המדרש. מחליפו כראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים זה למעלה מעשר שנים, ד"ר מיכאל ויגודה, עוסק – מטבע הדברים – בנושא מדי יום ביומו וגם נוטל חלק במפעל חשוב זה. לפנינו עתה חיבורו המקיף על חוק השליחות.

נוסח הלכתי לחוק

אתגרים רבים עמדו לפני ויגודה, ומן המרכזיים שבהם הוא איתור ה"דימוי מילתא למילתא" הרלוונטי. גם אם מוסד השליחות עצמו קדום ביותר, כמובן (ועם ישראל הקדים – ככל הנראה – את יתר העמים בנדון), שפת המשפט המודרני ושפת ההלכה – שתי שפות הן. זאת ועוד, נדרש מחקר יסודי של כל הקורפוס הטקסטואלי העצום של המרחב ההלכתי, כדי לוודא שלא "מסתתר" בו בפינה "שכוחה" כזו ואחרת מענה לתת־סעיף מסוים של החוק המודרני. שכן שלא ככתיבה המודרנית, המאורגנת והמסודרת סביב נושאים, הספרות ההלכתית בלולה ממגוון עצום של נושאים ומפוזרת בשפע אדיר של ספרים – קדומים ביותר ומאוחרים ביותר ואלה שבתווך, כך שנדרש מאמץ גדול "לעשות סדר".

דבר זה, שהוא נכון ככלל, נכון שבעתיים בכל הנוגע למוסד השליחות, לפי ששליחות אינה עצמאית אלא כלי משפטי המשמש לביצוע פעולה אחרת: שליחות להלוואה, שליחות לקידושין, שליחות למכירה וכיו"ב. לכן דיני השליחות מצויים – ממש כך – בכל אתר ואתר. הודעתו של ויגודה כי הקדיש לספרו זה קרוב לעשרים שנה וכי הוא גם נזקק לשותף טוב כרב חיים צפרי שסייע לו רבות בעבודתו לא צריכה אפוא להפתיע כלל ועיקר.

בקורטוב של אירוניה ניתן היה לומר שבסופו של דבר, תכלית הספר מסתכמת בסך הכול בשני עמודים: הצעת נוסח לפי המשפט העברי לחוק השליחות, וזאת במקביל לחוק השליחות, התשכ"ה־1965, שגם הוא משתרע על 2 עמודים. ואולם כשם שפרופ' אהרן ברק הקדיש בשעתו חיבור מקיף ביותר לחוק השליחות, כך גם ויגודה מקדיש לכך ספר מקיף ביותר. קרוב ל־1,000 עמודים בספר שלפנינו (מתוכם למעלה מ־100 עמודי מפתחות שונים), ועדיין אין זה אלא מועט המחזיק את המרובה. הערות השוליים התופסות יותר ממחציתו ומפתח העניינים המפורט ביותר מלמדים שבמישרין ובעקיפין הוא נוגע – לפחות כהפניה – בהרבה מאוד הסתעפויות.

דעה גלעדי, נס, גיר לבן על נייר חום, תשס"ד

דעה גלעדי, נס, גיר לבן על נייר חום, תשס"ד

שליח נעשה שוטה

ויגודה נזקק בעבודתו לספרות למדנית לא פחות מאשר לספרות פסיקתית. כך למשל כאשר הוא דן בתיאוריית השליחות. בתמצית: מבחינה משפטית, מי נחשב לעושה הפעולה? האם השליח הוא הוא עושה הפעולה ("בעל הדבר") ורק תוצאות פעולתו הן שמיוחסות לשולח (= ייחוס התוצאה), או שמא השולח עצמו הוא הוא הפועל אלא שהוא עושה זאת באמצעות שלוחו (= ייחוס הפעולה). שמא תאמרו שאין העניין משמעותי אלא ללמדנות פלפלנית ול"שיעור כללי" של ראשי ישיבה, ובכן מתברר שגם אם נכון שהדבר נדון לא מעט בספרות למדנית של ראשי ישיבות נודעים (ר' שמעון שקאפ, ר' אלחנן וסרמן, ר' שמואל רוזובסקי, ר' א"ד שפירא ועוד) – מבירור זה עשויות לנבוע גם נפקויות הלכתיות־מעשיות לא מבוטלות.

כך לדוגמה: שולח שנשתטה. הרמב“ם והטור נחלקו בשאלה מה דינו של גט שניתן על ידי שליח לאישה בשעה שהשולח נשתטה. בעוד שלטור הגט פסול מדאורייתא ואינו כלום, הרי שלרמב“ם מדאורייתא הגט כשר ואין לו אלא פסול מדרבנן. את שיטת הרמב“ם נימק הפרי חדש בדגם הראשון הנ“ל: “דכיון דהשליח נכנס במקום הבעל, מה אכפת לן שיהיה הבעל שפוי או שוטה בשעת כתיבה ונתינה“. ואם כך הדבר לרמב“ם, הרי (טוענים אחרונים – אור שמח, אמרי בינה, חלקת יואב) שהיפוכו של דבר לטור, שאימץ את הדגם השני. ועוד דוגמה: מצב שבו השולח אמנם לא ביטל את מינוי השליח אך הוא חזר בו ממטרת השליחות וכבר לא מעוניין בקיומה. ר‘ אלחנן וסרמן, שראה בשליחות דגם של ייחוס פעולה, סבר שדי בשינוי רצון המשלח כדי להביא לסיומה. לעומתו, “הגדול ממינסק“, שראה בשליחות דגם של ייחוס תוצאה, סבר שמשעה שהשולח ייפה את כוחו של השליח הרי שכל עוד הוא לא ביטל פורמלית את השליחות הרי שרצונו ושינוי רצונו אינם משפיעים, לא מעלים ולא מורידים.

כך גם מחלוקת הפוסקים בשאלה אם ניתן למנות שליח שלא בפניו באופן שהמינוי ייכנס לתוקפו עוד לפני שנודע לשליח דבר מינויו. אף כאן ניתן לומר שמינוי כזה תקף רק בהנחה שמהות השליחות היא בייחוס התוצאה לשולח, מהלך שיכול להיעשות גם בלא ידיעת השליח. לא כן אם מהות השליחות היא ייחוס הפעולה לשולח, שכן אז השליח אמור להקנות כביכול את “ידו“ לשולח וזאת לא ניתן לעשות ללא ידיעה. וכך גם מינוי מוקדם, חזרת שליח מביטול שליחות ועוד. ומכאן שספרות למדנית חשובה ומשמעותית לחקר תורת השליחות והלכות השליחות לא פחות מספרות פסיקתית.

ממרחק תביא לחמה

כאמור, רבים מפרטי נושא השליחות נוגעים במגוון רחב של סוגיות, שונות ומגוונות. למשל, שאלת ההרשאה המשלימה. לא פעם שליח הולך צעד קדימה, מעבר למה שאמר לו שולחו, והשאלה היא באיזו מידה יש תוקף להרחבה זו. כדי לבסס את טענתו שהמשפט העברי מכיר בהרחבת המשתמע מההרשאה – ולו גם במגבלות, כמובן – ויגודה נזקק לסוגיות שלכאורה אין זה עניינן: מועדים, קידושין והנהגת קהל.

למשל, בעל מגן האלף כתב שמאחר שנפסק שביטול חמץ יכול להיעשות גם על ידי שליח, הרי שאם בעל החמץ מינה שליח לבדוק את החמץ, השליח רשאי גם לבטל את החמץ, שהרי "מסתמא עשאו שליח לבטל, כנהוג"; הנה לנו הרחבה. או פסיקת הרא"ש בנושא קידושין, שאם נשלח שליח לשדך לשולחו אישה פלונית והשליח לא רק שידך אותה אלא אף קידש אותה לשולחו, הקידושין תופסים, וזאת – כך הסבירו אחרונים – משום שכך הוא אומדן דעת המשלח; שוב לפנינו הרחבה. וכך החתם סופר סבר ש"ראש הקהל" מיופה כוח להוציא הוצאות בהתאם לנוהג הרווח, גם אם הוצאה מסוימת לא נאמרה מפורשות, ובלבד שאכן כך הוא הנוהג. מסיבה זו גם הכריע מהר"ש ענגיל שרשאים טובי העיר למכור בית כנסת, כיוון שנהוג לתת להם מעמד של בית דין הגדול – הרחבה כאמור. הוא שאמרנו: ממרחק תביא לחמה.

אין ספק שספר זה, כמו גם סדרה זו, מהווים ציון דרך לקראת "השיבה שופטינו כבראשונה", נדבך בתפיסה ציונית־דתית של תחיית האומה בארצה. שערי הערות והארות לא ננעלו גם על חיבור זה, ואולם בהירותו של הספר וביסוסו על סוגיות ישיבתיות עושים אותו נגיש ומאתגר לבני ישיבות ול"בעלי־בתים" כאחד.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא נשיא מכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון אמור תשע"ד - 873, יהדות, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: