מאבקה של המוסיקה בזוועה | חבצלת פרבר

אוטו שטיינר הוא שחפן המאושפז בסנטוריום בזלצבורג, התוהה על זהותו ומגייס את כוחותיו הנחלשים למאבק משלו ברודנות. יומן בדיוני המסופר להפליא במילים מועטות 

32-21667bלהציל את מוצרט

רפאל ירושלמי

מצרפתית: יהושע קנז

עם עובד, 2014, 145 עמ'

 

יש לי חיבה מיוחדת לספרים בפורמט קטן, דקי גזרה ומתאימים לכל כיס, תרתי משמע. הוצאת "זיקית" מפליאה לבחור ולפרסם ספרים במתכונת זו, והפעם הצטרפה אליה גם "עם עובד". ואכן, "להציל את מוצרט" מוכיח שאיכותו של ספר אינה נמדדת בכמות המילים ובמשקל הנייר.

ירושלמי כתב ספר מפתיע מכל הבחינות: מקום ההתרחשות, בחירת הגיבור, הנושא והעלילה. הסיפור מתרחש בסנטוריום לחולי ריאה באוסטריה שלאחר ה"אנשלוס" – הסיפוח הנאצי של אוסטריה בשנת 1938. הוא מוקדש לזכרו של ז'אק אייזנבאנד – ילד בן שמונה שנספה באושוויץ יחד עם הוריו, דודתו ודודו של המחבר, כעשור לפני הולדתו של המחבר עצמו.

"רצח הילדים בשואה מגלם עבורי את תמצית הזוועה ההיא", אומר המחבר כשהוא מנמק את הקדשת הספר לבן דודו המת. כותרת המשנה של הספר היא: יומנו של אוטו י' שטיינר (יולי 1939 – אוגוסט 1940). שטיינר, מחבר היומן, הוא בן למשפחת יהודים מומרים שמאושפז בסנטוריום, והיומן הבדיוני שלו משתרע על טווח זמן קצר למדי אך דרמטי – הן מבחינת האירועים החיצוניים והן, ובעיקר, בכל הנוגע לו עצמו.

עולם חולה

הספר בנוי פסקאות־פסקאות, רובן קצרות מאוד, אפילו בנות שורה אחת בלבד, ומיעוטן "ארוכות" – בנות חצי עמוד או יותר. הכתיבה תמציתית, יבשה, לעתים אף מרוחקת באופייה. שטיינר מתאר את הסנטוריום, את חיי היום־יום ואת היחסים בין החולים והמטפלים. הוא מפרט בהרחבה את מצבו, את הבדיקות והטיפולים, אבל בעיקר את ההזנחה, הטיפול המדומה וההידרדרות הבלתי נמנעת.

מרבית החולים הופכים מחולים קלים לקשים וקשים־יותר, עד שהם מתים. רק מעטים, אלה שיש להם משפחות שדואגות להם, ובעיקר אלה שאמידים די הצורך כדי לקנות לעצמם טיפול ראוי – יזכו לצאת משם על רגליהם. הסגל הרפואי ברובו אדיש ומושחת: "דוקטור מילר היה מעדיף לעבוד במכון מחקר, לעשות קריירה מבריקה, לגלות נסיוב. יותר ויותר אני משוכנע שהוא עושה בנו ניסויים. מה שמחזק אותי בחשדותיי הוא שהסטטיסטיקה כאן אינה חיובית ביותר…".

וכמובן, מחוץ לסנטוריום מתנהל העולם: ב־1 בספטמבר 1939 פולשת גרמניה לפולין. פורצת מלחמת העולם השנייה. ברייך השלישי היהודים נעלמים: "את היהודים העבירו למקום אחר. גם את הצוענים. הם תורמים למאמץ המלחמתי. כמו כולם", כותב שטיינר ביומן הסתר שלו ומוסיף תמיהה: "היהודים, הצוענים, מה הקשר? אין להם דבר משותף. אולי חוץ מן הנדודים…". אחותו של שטיינר, הנשואה ליהודי, איננה. היא לא נסעה לאמריקה, אבל גם כבר לא גרה בכתובתה הישנה בווינה. בנו של שטיינר, דיטר, עזב מזמן לפלשתינה. שטיינר מדווח על כל אלה ביובש, בלי רגשנות. המעמד האזרחי שלו – הוא אינו ממש נוצרי אבל כבר אינו יהודי – מעמיד אותו בסכנה ומחייב אותו להיות זהיר. הסנטוריום, ככל מקום אחר תחת שלטון צלב הקרס, הוא מקום מסוכן ליהודים בפרט וגם לאחרים.

הסכנה, וכמובן המחלה, גורמות לו להסתגר. מנותק מאנשים ונרתע מיצירת קשרי ידידות. הוא סולד מניסיונות של חולים אחרים להתקרב אליו: הם מגעילים אותו ברזונם, בפניהם הכחושים ועיניהם הפעורות. הוא מסרב להתבונן בראי, שהיה משיב לו את דמותו, שאף היא כמושה, חיוורת, בעלת עיניים גדולות בפניו שהפכו לעור ועצמות.

"למוסיקה יש כוח". האופרה "בטוליה המשוחררת" של מוצרט בפסטיבל זלצבורג צילום: AP

"למוסיקה יש כוח". האופרה "בטוליה המשוחררת" של מוצרט בפסטיבל זלצבורג
צילום: AP

להציל מהבורים

רק דברים מעטים מעוררים אצל שטיינר תגובות בעלות גוון רגשי. נושא אחד הוא כמובן מצבו הפיזי והתנודות המתמידות בין חולשה ודיכאון לבין הרצון לצאת, לראות את העולם ולפעול בו: "אני נאבק עמה בלי הרף, עם המחלה. אינני נכנע לה… היא אויב רב כוח, לא רודן של אופרטה…". גם הרגישות שלו לאסתטיקה וניקיון חזקה מאוד, והוא נאחז בה בניסיון לשמור על זהותו, על קיומו ועל צלם אנוש. נושא מרכזי אחר שחוזר באופנים שונים הוא יחסו אל מוצאו היהודי: "אני חושב יותר ויותר על אחותי… וזה מפני שהיום יום שישי, ערב שבת של היהודים… ארוחה משפחתית, הדלקת נרות… אבי היה מתהפך בקברו. הוא רצה כל כך לשחרר אותנו מעול הדת…"; "אני מעולם לא נקשרתי לשום תנועה. את זה הנחיל לי אבי, את אי ההשתייכות. אינני יהודי ואינני לא יהודי…". אך הכוח החשוב ביותר בחייו, הכוח המקיים אותו ומניע את סיפורו, הוא המוסיקה.

המחבר מיטיב לאורך הספר כולו לחדור לנפש גיבורו איש המוסיקה: שטיינר אינו זקוק לשמוע מוסיקה באוזני הבשר שלו, מבחוץ. הוא שומע את המוסיקה בתוכו גם כשהוא נאלץ להיפרד מן התקליטים, וכשהגרמופון מפורק בידי הבריונים מן הגסטאפו. "לי זה עניין פשוט של הישרדות, להיאחז במשהו ולא לגלוש אל המוות…". להיאחז במשהו משמעותו להאזין למוסיקה, להיות מעורב בפעילות מוסיקלית, ליצור מוסיקה, ובעיקר – להציל את הפסטיבל על שם מוצרט בזלצבורג מידי הנאצים, החיילים הגסים, הבורים. "אי אפשר להסכים להתערבות (הנאצית) בתוכנית הפסטיבל. להפוך את הפסטיבל לכלי תעמולה וולגארי, בידור לחיילים… לקחת את מוצרט כבן ערובה, להשפילו – האין מי שימנע ביזיון כזה?"

למזלו, יש לו שותף בעניין הזה. הַנְס, ידידו של שטיינר, הוא מוסיקאי פעיל שמעורב מאוד בחיים המוסיקליים באוסטריה ובעיקר בתכנון ובארגון של פסטיבל מוצרט בזלצבורג. הַנְס מגייס את שטיינר לעזרתו בביצוע המטלות הרבות המועמסות עליו. שטיינר מנצל אחת ממטלות אלה כדי לנסות ולשנות את ההיסטוריה – ניסיון נפל מגוחך שבו הוא משחק תפקיד לא לו. לעומת זאת, כשהוא משתמש בכוחותיו האמיתיים הנובעים ממעמקי אישיותו – שם יש לו סיכויים להצליח.

"למוסיקה יש כוח", אומר המחבר בשיחה איתי: "הנאצים ניסו להשתמש במוסיקה לצורכיהם וכמכשיר תעמולה. אבל מוסיקה חתרנית יכולה להיות כלי במאבק למען החופש". במחווה הסמלית והאמיצה של חייו מתייצב שטיינר מול העולם בגרסתו הזלצבורגית ומציל בדרכו, בדרך בלתי־צפויה, את רוחו החופשית והכלל־אנושית של מוצרט.

מחזיק את המרובה

הספר מעלה אסוציאציה מתבקשת עם "הר הקסמים", ספרו הקלאסי של תומאס מאן, וקורא להשוואה ביניהם, אף ש"להציל את מוצרט" שונה ממנו לחלוטין. מערכת ההֶקְשרים של שני הספרים שונה: "הר הקסמים" מופקע מסביבתו והמגע שלו עם החוץ מינימליסטי ובעיקרו טכני־אינסטרומנטלי. הסנטוריום ב"הר הקסמים" קיים כמהות בפני עצמה, מיקרו־קוסמוס בעל קיום אוטונומי. בזה הוא שונה באופן מהותי מן הסנטוריום שבו מאושפז שטיינר, שאסור בכבלים אל סביבתו, כשהרייך השלישי הנאצי והשואה הם בעת ובעונה אחת הרקע והכוחות המפעילים של ההתרחשויות. אוטו שטיינר מקיים לאורך כל הסיפור דיאלוג עם החוץ, והדיאלוג הזה מפעיל את מחשבותיו, את הלכי רוחו ואת פעולותיו, כשם שהוא מפעיל ומכתיב את המתרחש בסנטוריום בכללותו.

גם האווירה ב"הר הקסמים" שונה שוני קוטבי. הרב גוניות הפועמת והמלאה פעילות ועניין ב"הר הקסמים", כשמחלת השחפת היא כביכול עניין צדדי, אליבי בלבד, שונים שוני רב מאווירת הגסיסה, הזיהום והמוות שממלאת את הסנטוריום בזלצבורג שבו מאושפז שטיינר. יתר על כן, "הר הקסמים" הוא מסה ספרותית פילוסופית ופסיכולוגית של סופר התוהה על העולם ובני האדם, על אופיו של הזמן ועל כוחה של המוסיקה והיצירה, על התאווה לחיים והמשיכה אל המוות. ואילו ספרו של ירושלמי ספוג כולו אווירת רקוויאם: מזמור אשכבה למתים.

אי אפשר להשוות את היקפו הצנוע של "להציל את מוצרט" ואת האופי החסכוני, ואפילו הסגפני, של הכתיבה של ירושלמי, לכתיבה השופעת, העשירה והמפותלת של מאן. לעומת שני כרכיו (בעברית) של "הר הקסמים", הספרון הקטן "להציל את מוצרט" הוא מועט המחזיק את המרובה, הוכחה לכך שלא תמיד נחוצות מילים רבות כדי לבנות דמות של גיבור ספרותי, לצייר קווי מתאר של זמן ומקום וליצור עלילה שיש בה מגוון של אנשים, יחסים, רגשות, ערכי תרבות ומתח. תרגומו המעולה של יהושע קנז מיטיב לשמור על רוח המקור ועל האיזון הדק בין הנאמר והנרמז, והספר נקרא כאילו נכתב עברית במקור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-גיליון אמור תשע"ד - 873, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: