ובא לציון גואל | רחמים מלמד־כהן

[סיפור]

אבא, הרב יעקב קוצ'יק, היה מאזין לרדיו בוקר וערב בכל יום תמיד. בולען לחדשות מן הארץ ומרחבי העולם ופולטן לרחל ולחבריו. שם מעקבו אחר המתרחש בגרמניה הנאצית וחרד לשלומם של יהודים. טלפון היה לנו בביתנו, ולו חוּגה גדולה, ומספרו היה 5649. אנשי השכונה היו באים השכם והערב לשמוע ולהשמיע בשורות טובות, ולא עלינו בשורות שאינן טובות. התקופות תקופות של תורים למים ולקרח היו, שיירות ממוגנות לא התמהמהו והעלו מזון לנצורים בירושלים. צרורות פגזים כאבני בליסטראות נורו אל העיר מבלי הבחן ואנו נחבאנו אל כלי המטבח, אל מתחת לשולחן. אחותי רוחמה נפצעה מרסיסי פגז בשוק מחנה יהודה בפינת רחוב יפו. אוכל ניתן בנקודות, במידה, במשקל ובמשורה. ככה אכלנו: לחם קודם לקוֹקוֹזִין, וקוקוזין קודם לממרח שוקולד, וממרח שוקולד קודם לביצים, וביצים קודמין לדגים. בשר היה בבל ייראה ובל יימצא אלא בשבתות, במועדים ובשמחות.

שמונה לילות לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, בליל י"ז בכסלו התש"ח 29 בנובמבר 1947, יום שכינויו "כ"ט בנובמבר", ראשו ורובו של אבא צמודים היו לרדיו. עקב אחר ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות למען תוקם מדינה יהודית. מבעד לחלונות ובפתח הדלת צבאו עשרות אנשים מן השכונה והאזינו בדממה.

בשומעו כי רוב העמים הרימו ידיהם בעד מדינה יהודית, מחא כף אל כף, צעקה של שמחה פרצה מפיו ועמה הפסוק: "כל העמים תקעו כף הריעו לאלוהים בקול רינה". יצא לרחובה של עיר. חזה במשאיות עמוסות נושאות צעירות וצעירים שרים וצוהלים. נשים קיבלו פניהם בצהלולי "קוּלוּלוּ" וזרקו עליהם סוכריות. נטלָנוּ אבינו בידיו, והצעידנו לכיכר ציון. המון עם רב נתרכז שם. מעגלים מעגלים רקדו הורה וזימרו. היו שצווחו "מדינה עברית, עלייה חופשית" כבשיאם של ימי המנדט. משם נדדו רגלינו לבנייני המוסדות הלאומיים. כמעשה כיכר ציון כן נעשה המעשה בכאן.

כל אותו הלילה לא ניתנה שינה לעפעפינו, ובהאיר השחר הלכנו להתפלל בבית הכנסת "אהל רחל". כיבדוהו לאבא בתפילת הודיה. משהגיע ל"למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה", קרא בקול גדול מילה במילה "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוהינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". ולא יכול אבא להתאפק. פרץ של דמעות עלה מעיניו, הקהל עודדו בהמשך התפילה "ובא לציון גואל".

*

לא היה נרגש כאבא. טרם כניסת השבת, ביום שישי, ה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948, נתבשרה האומה על עצמאותה. דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל וגולל בפני האסיפה בבית דיזנגוף את מגילת העצמאות. למחרת, במוצאי שבת, נסתיימה תקופת המנדט הבריטי. אחר הבדלה חיבק אבא יעקב את אמא רחל ויצאו למרפסת. הראה לה ירח שצורתו כציפורן. אמר לה: "יהי רצון שכשם שלבנה זו הולכת ומתמלאת, כך תהא מדינתנו החדשה הולכת ומתמלאת בעולים חדשים, בכלכלה טובה, במדע ובהשכל, בבניינים ובגנים, בבשורות טובות, בישועות ובנחמות, בילדינו, בנכדינו ובבנינו. תשועת ה' כהרף עין".

למחרת השבת יצאו צבאות ערב ויילחמו בישראל מלחמת חורמה ולא יכלו לו. וינוסו ביגון ובאנחה. אז ישיר ישראל את השירה הזאת: "כל עוד בלבב וגו'".

אבא לא החמיר במצוות אלא הידר בהן.

בסעודות של שבת היה יושב בראש השולחן כמלך, רחל אמנו מולו ואנו ואורחים מזה ומזה. עונג שבת ניכר בפניו ובקולו, שהיה מזמר זמירות של שבת בשמחה במנגינות של יהודי פרס. "אתקינו סעודתא", "אשת חיל", "צור משלו אכלנו" ו"כי אשמרה שבת" ציפו בקוצר רוח לשמוע קולו הערב של אבא. אנו השלמנו שירי שבת בנעימות נוסח אשכנז שלמדנו ב"בני עקיבא". דברי תורה מפרשת השבוע וחיכוך בהלכות היו תענוגותיו. ובהגיע תור סעודה שלישית היה מכריז ואומר: “ויאמר משה!“, רמז לפסוק “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה‘ הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה“. סועד ואחר מעיין ב“עין יעקב“, שאגדתא חביבה עליו. פדגוג היה אבא, מלמד, מספר סיפורים, חד חידות וכולם משתתפין עמו.

לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת היה אבא מחלק למתפללים בבית הכנסת עשבי בשמים שיברכו עליהם. ענה הוא אחריהם “אמן“ והיה מאריך ב“אמן“, שכל המאריך ב“אמן“ מאריכין ימיו ושנותיו. ועוד שגדול העונה “אמן“ יותר מן המברך.

חזר לביתו ובדרכו היה קוטף מגינתו משיח רוזמרין מקצת עליו, שריחן נאה ויפים לשעת ההבדלה. הבדלה של אבא אין כמוה! קרא פסוקים בסידורו “אביר יעקב“ והיה אומרן בקול ומדגישן. נתכנסו סביבו כל המצויים בבית. הגישה אמא טס כסף ועליו גביע כסף, בקבוק של יין, עלין של רוזמרין שקטפן אבא ונר עשוי צמות צמות. פתח בזמרת “ראשון לציון הנה הינם ולירושלים מבשר אתן“ ומילא פיו צחוק של שמחה באומרו: “ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר“. מזג כוס של יין והגליש היין אל צלוחית שבתחתית הגביע, שכך מורין ורומזין על ברכת ה‘. הביט בבבואתו שצפה על פני היין, ראה דיוקנו, חייך וכולם מחייכים אחריו ובירך בורא פרי הגפן. עלזו עלי רוזמרין כאשר בירך עליהן “בורא מיני בשמים“. אנחה של רווחה פרצה מפיהו, ריח הניחוח עבר מיד אל יד ומחוטם אל חוטם. בא אל הנר ובירך עליו “בורא מאורי האש“.

הציץ בציפורניו. ולמה? שיהא רואה בוהק של ציפורן ומבדיל בין ציפורן לבשר, ומשמעו: אור של נר דיו להאיר על פי ההלכה, ויש אומרים כדי שיזכרו את אדם הראשון שגופו היה מכוסה בציפורן לפני שחטא. ואבא אומר: “סוד הוא על פי תורת הקבלה“. ואינו מגלה הסוד.

חזר והסתכל סביביו וצחק. נתגלגל צחוקו ודבק באחרים והיה הצחוק הולך ומתגלגל בחוצות ירושלים. טבל אצבעותיו ביין שנותר בצלוחית של גביע, תחבן לכיסיו, מרח בהן מצחו ואמר: “ברכת ה‘ היא תעשיר“. חתם בתפילה שאחרי הבדלה ובא לשערים “שערי אורה, שערי ברכה…" לפי אלפא ביתא. הגיע לאות צ‘, קרא “שערי צהלה“ והוסיף משלו בקול גדול “שערי צה“ל והצלחתו“. ומרעיף איחולים בשערים לכל אחד לפי מצבו ותוחלתו.

השומעים החלו לפזם הפזמון “לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא“. אחז אבא בידי אמא ומבט של אהבה ביניהם. עתים כאשר רוחו הייתה טובה עליו היה יוצא עמה במחול. שמחה זו שבהבדלה נשרכה כל ימות השבוע אחרינו.

"משאיות עמוסות נושאות צעירים וצעירות צוהלים" חגיגות בירושלים לאחר הכרזת האו"ם, כ"ט בנובמבר

"משאיות עמוסות נושאות צעירים וצעירות צוהלים" חגיגות בירושלים לאחר הכרזת האו"ם, כ"ט בנובמבר

*

נתקרבו ימים נוראים, אחזה את ביתנו אווירה של חרדה וחלחלה, כיוון שאבא היה אחוז מתח של הכנת הלב. טרם האיר השחר ניעורנו והלכנו עמו ל"סליחות". חיכינו לשיר "אדון הסליחות" וחיכנו חיכה לכוס תה וביסקוויט שדוד יוסף היה מחלק.

בשובנו למגורינו חצינו את שוק מחנה יהודה בשעה שבעלי החנויות מתקינין דוכניהם וריחות ירקות ופירות טריים ממלאים אוויר של טל שחר. בליל ראש השנה היה שולחן הבית עמוס ב“יהי רצון“. תקיעות השופר של אבא היו חוצבות להבות אש, מרעידות לבבות. והאריך בתרועה שלפני “עלינו לשבח“. מיד אחר התפילה קפצו ילדים וניסו כוחם בתקיעת שופר.

סיימנו להתפלל תפילת מנחה, הלכנו והיינו מרוקנים את כיסינו אל בור המים בחצר ביתו של התימני ברחוב שבאזי. השלכנו ב“תשליך“ את כל עוונותינו.

בבוקרו שלפני יום הכיפורים התכופף אבא בפינת בית הכנסת, גבו חשוף, וביקשו לגבאי שיכהו במגלב של עור ארבעים מלקות חסר אחת, כנגד שלושים ותשע תיבות שבשלוש חזרות על הפסוק “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו“. הלך וטבל במקווה ולבש בגדי לבן. טרם סעודה מפסקת אחז בתרנגול כפרות וסובבו מעל ראשינו שלוש פעמים ואמר: “זה כפרתך, זה חליפתך, זה תמורתך“. אנו היינו מניחין ידנו על ראש השכווי ועונים: “מצאתי כֹּפֶר“ אבא היה בוכה מרות בפתיחת שעת הנעילה, פורש כפיים אֶל אֵ־ל בשמים נורא עלילה, וביקש מחילה.

סוכה היה בונה מלוחות עץ ששמרן משנה לשנה. ציורים תלה בה: משפט שלמה ושתי הנשים וקוויו אינם אלא אותיות של נמלים, זעירות, ויחדיו נשזרות ל“שיר השירים“. הדביק על אחת הדפנות עותק מעוטר של מגילת העצמאות ולידה ציור ירושלים מעשה ידי האמן בק.

הקדים לקנות ארבעת המינים. חידד עיניו אל חודו של לולב, ראה שדרתו ישרה, מצאו מהודר ולבלב לבו משמחה. אתגר שם לו למצוא אתרוג צהבהב דמוי לב, עם פיטם, ומצא. הידס פה ושם, גילה הדס, עליו כעיני בן אנוש, סדורים על ענף, מלבלבין שלושה־שלושה. ראה פֹּארוֹת ערבה ועליה כמראה שפתיים. ערְבה עליו. קשרן לארבעת המינים, כרכן באגודה יחדיו והיו לאחד. נענען ב“הלל“ ונשתבח בהם. בלילות של חג למד בסוכה וילן שם.

מבעוד מועד הכין פתיליות לשֹימן בכוסיות של שמן לקראת חג חנוכה. נר דקיק צבעו חום אורכו חצי אמה היה מצפה לכף ידו של אבא שייטלהו ויאיר פני בני הבית. אף אדן החלון העשוי אבן שיש קרה נתחמם ושיר “מעוז צור“ התעורר לתחייה.

לא היה דומה ראש השנה לאילנות בביתנו לשאר חגים ומועדים, שביום זה, ט“ו בשבט, מתכנסין כל פרות שבעולם ונערכין כסדרם על מזבח האוכל ואינם פחותין מחמישים ואחד מינים. מימין פרות שנאכלין על קרבן – כנגד עולם הבריאה שהוא יש מאין; באמצע פרות שאוכלין תוכם וזורקין קליפתם – כנגד עולם העשייה; משמאל פירות שגלעין בתוכן ואוכלין מה שסביבו – כנגד עולם היצירה. בין העולמות מזג אבא ארבע כוסות מכוס של יין אדום כנגד עונת אביב עד כוס של יין לבן כנגד החורף וכנגד שאר עונות היה מוהלן ליין אדום ולבן.

שוק מחנה יהודה אהב את אבא, שהיה מעשירו ומשמח רוכליו וקוניו. אבטיח גדול הביאו אדון ראובן ג‘ניאן, חייטו של דוד בן גוריון. שמרו לאבטיח מימות החום תחת מיטתו לכבוד הרב מלמד, וכך נהג מדי שנה בשנה.

*

ימי הפורים חביבין עלינו ועל אבא, עלינו משום תחפושות ומעות פורים שקיבלנו, שהם מתנות לאביונים, וגם אקדחים קפצונים וּפַלינים מרעישי המן היו בידינו. אבא אהב חג זה כי מוצא משפחתו מפרס. בקוראו את המגילה המחיז בקולו את אשר אירע. בתמיהה ובכעס שאל: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" וכל העם רואים את הקולות וחווים את המעשה. שמחה וששון היו ממלאים את קולו בקוראו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". תיכף אחרי הפורים הרצינו פניו שהפסח קרב ובא.

התאבק באבק ספריו ונאבק בניקיון הבית עם אמא. דקדק בדינין של פסח, הגעיל כליו ברותחין. נטל נר שנותר מחנוכה, שמצווה גוררת מצווה, חיפש בחשכה ובדומייה עשר פיסות פרוסות, שאמא פרסתן והחביאתן בחדרים, וקיים מצוות בדיקת חמץ. למחרת שרפן לפיסות במדורה עד שפגו ונתבטל החמץ. התמוגג אבא משמחה. לא התבטל ופסע אל המאפייה ברחוב אוסישקין, ליטול מצות שמורות שהזמין. טריות היו ומראיהן כמראה פיתה גדולה. ליל הסדר כהלכתו, מעשה אבות סימן לבנים, ציפינו להצגה, לסעודה, לגנבת האפיקומן, למקח על המתנות ולחד גדיא.

יום העצמאות יום קדוש היה בעיני אבא, תפילתו חגיגית. בירך "הלל" בשם ומלכות, שופרו הריע ועלץ לבו בברכת שהחיינו. בלילה העלנו הגגה וחזינו בזיקוקין של אש כעין החשמל. לולבין ששמרם מסוכות נתביישו ונתייבשו. השליכם למדורת האש של ל"ג בעומר. כך היה מצרפן למצוות ולמנהגין מחג לחג וממועד למועד.

במועד יום ירושלים הסיענו לקבר שמעון הצדיק, פרס לפנינו מראה העיר מקבר שמואל הנביא, הוא שישמעאלים קוראין לו נבִּי סמואל. משם הביאנו לקבר דוד אשר בהר ציון ולהר הזיתים שם קבור סבא רחמים מולא קוצ'יק. אלא שלא היינו מוצאין ציון קברו, שעקרו שודדי מצבות את מצבתו. אי־אפשר היה ללא קריאת תהילים בקבר רחל וללא סעודת הודיה, בכך קיים אבא עמנו "סובו ציון והקיפוה".

יצאה חמה מנרתיקה והביאה לעולם אור וחום. אתא חג השבועות, חג מתן תורה. מי ששמע את אבא קורא בתורה את עשרת הדיברות – זכה! שקראן כמי שמונה מרגליות. משהגיע ל"כבד את אביך ואת אמך", כחכח בגרונו והבנוּ רִמזו. אבא נתן לנו רשות שנהיה מתיזין מים זה על זה, כי ידע שאין משחק זה בא אלא לצנן את הגוף, אך גער בנו כאשר השלכנו "בּוֹבְּקָאלָאךְ", כדורונים מעצי ברושים, על אשכנזים בעלי פאות. אמא אהבה חג זה שהראתה כוחה במאכלי חלב שלמדה בחָלָבּ.

לעולם יהא אדם שמח בשעת שמחה ועצב בשעת עצב. ותשעה באב יום של עצב. איכה היה אבא מורח אפר על מצחו; איכה קונן לפני קונו בשעת קריאת מגילת איכה ואיכה בכה על חורבן בית המקדש. מענית ותענית קשים ויהי בלילה וישם אבינו יעקב אבן מראשותיו וישכב במקום ההוא, למרגלות רגלי המיטה. ויחלום, והנה רגלו של משיח קרבה. התקרבו ימי הסליחות וגלגל חוזר בעולם.

*

מזוודה קטנה שחורה הייתה לו לאבא טמונה וחבויה בארון. היו לילות שהוציאה מסִתרה והיה הולך למקום סתר. לא ידענו סודה אם מלבושים בתוכה, שמא כלי נשק או מסמכין שיש בהם סוד כמוס. עטוף ואפוף מסתורין היה אבא כשהיה נוטל את המזוודה ופניו חמורות. היינו סקרנים. יום אחד נתגלה הסוד, אבא נתמנה לנשיא אחת הלשכות של מסדר "בני ברית" בירושלים. במזוודה היו סמלים של טקסים שהיה עושה בהם "מעשה קידושין" לחברים ולחברות שנצטרפו למִסְדָּר. אחים ואחיות, קרא להם. היו עוסקין בדברים של צדקה וחסד, אהבה ואחווה, שלום ורעות. נתנו לו הוקרה על פועלו ושיבחוהו מהלשכה הגדולה שבאמריקה. אנו, בניו ובנותיו, שמחנו על כי נוספו לנו מאות אחים ואחיות.

אבא במעשיו ודגול ברבבות אוהביו, בין המתנדבים בעם לצה"ל, נעשה שליח לפרס לקבץ נידחי ישראל ולהעלותם למדינת ישראל. בית הספר "אור החיים" עבר לנחלת אחים לבניין רם ונישא, הקים בו מקדש מעט.

משנגמל מניהולו עבר לדור בשכונת רחביה, מימינו רחוב על שם המשורר שלמה אבן גבירול, משמאלו רחוב רמב"ן על שמו של פרשן התורה, לפניו רחוב ארלוזורוב הציוני שנרצח, מאחוריו בית הנשיא יצחק בן צבי.

ומעל ראשינו שכינת א־ל.

זכתה ירושלים שבנה יעקב דר בה ומוקירה. מה עשתה? הוקירתהו בתואר "יקיר ירושלים". זכה יעקב שירושלים ביתו ובירתו והיה מהלך בה כחולם, מולל ציציותיו באצבעותיו והיה ממלמל: "היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה אז יאמרו בגויים הגדיל ה'…", מתפלל ומלאכים עולים ויורדים נושאים תפילתו לשמי מרומים.

שב אל הכותל המערבי אחר ניצחון ישראל על אויביה במלחמת ששת הימים, ואנוכי נתלוויתי אליו. בנו אלי נעשה מח"ט שריון אל"מ, ומשפחותינו הלכו ונתרחבו. מכאן ואילך דבר יום ביומו היה אבינו פוקד את הכותל, אספם למניין תלמידי חכמים, הושיבם בחדר ספרי התורה של הכותל והיו קוראים תהילים ולומדים מקרא ותלמוד.

בין כסה לעשור ביום ה' בתשרי שנת ה'תשנ"ב בתאריך יום הולדתי השיב נשמתו לבורא עולם. בכינו ועִמנו בכו אבני הכותל ופינו מקום לנשמתו, אבן בכותל.

 הרב יעקב חיים מלמד־כהן צילום: רחמים מלמד כהן


הרב יעקב חיים מלמד־כהן
צילום: רחמים מלמד כהן

התייחסויות אישיות למאורעות

אבינו, הרב יעקב חיים מלמד־כהן זצ"ל, הלך לעולמו ויצא בשם טוב מן העולם הזה בשנת תשנ"ב (1991). בין יתר החפצים שהותיר אחריו הופתענו לגלות שני כרכים עבי כרס ובהם כמעט 600 עמודים כתובים בכתב יד רהוט. עתים כתבן באותיות ענקיות ושתל בהן סימני קריאה וסימני שאלה כדי לשקף את סערת רוחו ולעתים הסתפק בשלוש נקודות, הקורצות לדמיון הקורא. היו אלה כרכי היומן שכתב אבא בשנים 1940־1930. קראנום בשקיקה ודברים שלא ידענום התחוורו לנו. מיום שנולדנו, היה אבא שלנו מנהל בית ספר, רב קהילה ואיש ציבור פעיל. במשפחה, בחברה, בכל אירוע ובכל מקום, אהבוהו כולם וכיבדוהו.

אנו, שני בניו ושלוש בנותיו, התלבטנו רבות אם לפרסם על אישיותו דברים מיומנו. השאלות שעמדו לפנינו היו: האם היה אבא מסכים שנוציא לאור ספר זה? ואם כן, אילו עניינים לא היה רוצה שנזכיר ואילו נושאים היה מעוניין להדגיש? על חלק מהעמודים ביומנו כתב: "לא לפרסם", ולפעמים כתב: "הקורא יבין", "ישפוט הקורא" וכדומה. מדבריו אלה משמע כי ציפה שיקראו ביומנו, אם כי לא ברור אם התכוון לשעתו או לדורות.

לאחר קבלת הסכמה מבני המשפחה, החלטתי אני, רחמים, בנו, לכתוב מעין רומן על עשר שנים בחייו, מגיל 21 עד גיל 31. בספר מוצג אדם צעיר, נמרץ, שפרץ את חומות המשפחה הפטריארכלית, נשאב אל העולם הגדול, התערה בחברה המערבית ועבר תמורות רבות וטלטלות נפשיות. הוא היה בודד במאבקיו, נחוש, רגיש ומלא אהבה. בספר זה חמש אהבות: אהבת חברים, אהבת תל אביב, אהבת רחל, אהבת חינוך ואהבת ארץ ישראל.

ביומנו שזר אבא התייחסויות אישיות למאורעות בארץ ובעולם. כאשר קראתי לראשונה ביומן לפעמים בכיתי, לפעמים שמחתי, לפעמים צחקתי, לפעמים כעסתי, לפעמים התפלאתי, לפעמים השתוממתי ולפעמים התאכזבתי, אך תמיד הערצתי את אבא יותר מאשר כשהכרתיו: נשמה טובה שבאה לעולם, תרמה את חלקה והוסיפה נדבך לעם ולמולדת.

אנוכי רואה בפרסום יומנו של אבא מסר חינוכי.

כתבתי את הספר קוצ'יק – שפרק ממנו מתפרסם כאן – בלשון המשנה, התלמודים והמדרש, לשון הקרויה בפי העם "לשון עגנון". בחרתי בסגנון זה משלושה טעמים: א. זו הייתה שפתו של אבא והיא מאפיינת את דמותו; ב. חביבה עליי לשון חכמים העשירה; ג. בימים אלה, כאשר השפה העברית השורשית הולכת ומידלדלת בקרב הנוער, והיא נדחקת מפני תקשורת המחשב (פייסבוק), הטלפונים החכמים, הטלוויזיה ושפת הרחוב, חשבתי כי מן הראוי להחיות מטבעות לשון עבריים, הטומנים בחובם אוצרות ניבים, פתגמים, דימויים ושאר ענייני לשון הצובעים את הסיפור. כדרכו של תיאור המבוסס על יומן, מציאות ודמיון – היבט אובייקטיבי והיבט סובייקטיבי כרוכים בו זה בזה ואין בהכרח אמת מדעית בסיפור. פה ושם השלמתי, הוספתי, שיניתי במקצת ואף עיצבתי את המאורעות, למען ירוץ הקורא בהם וייהנה.

רמ"כ

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-גיליון אמור תשע"ד - 873, סיפורים ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: