דלק למכלי הזיכרון | ישראל רוזנסון

ההגדה ליום העצמאות לא שרדה, הניסיון לספר סיפור חילוני בשפה מקראית לא צלח – אבל כמו המשוריינים בצד הדרך גם הניסוחים מהווים צוהר לזיכרון הקיבוצי ולדרכי עיצובו 

ההתמודדות עם צו הזיכרון מצריכה כלים. מהם כלי עיצוב, מהם כלי משא, כלים מכלים שונים. את ה"הגדה ליום העצמאות" כבר אין אומרים מזה זמן. אותה יצירת המשך להגדה של פסח הייתה כביכול אחותה הצעירה והספק חילונית הבאה להשלימה, אך לא נקלטה בציבור החילוני ובוודאי שלא בזה הדתי. אכן, היה ביניהן דמיון; גם ב"סדר יום העצמאות" נהגו לשבת "מסובים", ואין זה מסובך במיוחד. לא כן בתוכן. לא פשוט היה להמיר את "והיא שעמדה" או "אחד מי יודע" ב"שיר הפלמ"ח". אשר לי, אינני מגיד הגדה זו, אך מדי יום עצמאות אני מעיף בה מבט ומשתאה מעוצמת הניסיון להעניק לחג החדש הוד קדומים. כלי מוצלח הייתה הגדת יום העצמאות לעיצוב הזיכרון ולנשיאתו. לרוע המזל לא התמידה, נשכחה, העם זנח אותה; ובעצם, אפשר שהחיקוי הזה של חדש את הישן הוא בלתי אפשרי. אפשר שמשפט העם נכון היה.

תפקיד המשוריינים הוא "לספר מלחמות ה'". שער הגיא צילום: Adiel lo

תפקיד המשוריינים הוא "לספר מלחמות ה'". שער הגיא
צילום: Adiel lo

הוי שלדים אפורים

כשמעיפים מבט בהגדת יום העצמאות מגלים על נקלה את מיוחדות הלשון. את זיכרונות תש"ח מגישה ההגדה כשהם עטופים בשגב, מוגבהים לשפה שאין בה חולין. אחד מהשיאים בסיפור ההגדה הוא, כצפוי, המאבק על הדרך לירושלים. בהגדה שבידי (שנת תשי"ז) מסופר: "בימים ההם כבדה יד האויב על ירושלים העיר. דרכי ציון ניתנו לאורב ולחוסם. שבת רכב ישראל מעבור בהן". ובכן, אין זו רק שפה נמלצת. מדובר בניסיון, גם אם די מגושם, לשימוש מחודש בשפה מקראית, ובשפה זו, גם אם היא ארכאית קמעה, נרקמת זיקה למגילת איכה: "דרכי ציון אבלות" אומרת המגילה (איכה א, ד), וההגדה – "דרכי ציון ניתנו לאויב"; "שבת משוש לבנו" – המגילה (איכה ה, טו), ו"שבת רכב ישראל" – הגדתנו.

אכן, בתש"ח ירושלים כמעט ולאיכה הייתה. ואולם, ממשיך המספר בהגדה, חלה תפנית. בהשתמשו בתיאור זמן מקראי רב רושם – "אז", הוא ממקד את מסגרת המאורעות ברגע גדול אחד: "אז נחלצו אחינו בשפלה להבקיע העיר. במבצע 'נחשון' עלו בהריה. הלמו בכפרי המרצחים ומרום משלטיהם הורידו עפר". הלשון המקראית ממשיכה להדהד: "נחלצו אחינו" (בעקבות "ואנחנו נחלץ" [במדבר לב, יז], המתייחס לבני גד וראובן ואחיהם); "מרום משלטיהם" מזכיר את גאוות אשור (ישעיהו לז, כד) ואדום (עובדיה א, ג); ובמיוחד ממשיכה לבלוט מליצת איכה: "בנפשם הביאו לחם העיר" (בעקבות "בנפשנו נביא לחמנו", איכה ה, ט), ברמיזה ברורה לכובד המחיר שגבתה המלחמה על הדרכים.

למאבק על הדרך, מזכירה ההגדה, נותר זיכרון מיוחד במינו: "ושלדי מכונות שריונם הפזורים בשער הגיא יעידו כי כן", ובשלב זה, משהוזכרו המשוריינים שנפלו, מטיל עורך סדר יום העצמאות על אחד המסובים לקרוא שיר מעניינו של אירוע: "הוי שלדים אפורים, מוחלדים, בעצבת הדרך שלדים / למן שער הגיא בהרים העולים אל הקרת שלדים […] כמצבות גיבורים התייצבו בדרכי העולים לציון / לספר מלחמות ה' בכל כובד ידו בגבול שער הגיא".

השיר הוא שירו של יצחק שלו, מסדר ההגדה. לשונו הכמו־מקראית מוסיפה לא רק נופך של מליצה ותוספת של השגבה; היא יוצרת קשר חי לעבר המקראי, ממש כפי שאיוותה לראות תפיסת הזמן הציונית; גשר לעבר המיתולוגי של העם שבו היה עם חופשי בארצו. אולם הניסוחים הקדמוניים האלו, המנסים, לדעתי בתום לב, למתוח גשר לשוני לימי תפארתו של העם, מתחמקים מנקודה מקראית מרכזית – חסר בהם שם האל. הלשון המקראית שרירה וקיימת, אך חסרה בה מילתה העיקרית. לא כן שירו זה של יצחק שלו. יצחק שלו היה קצת אחר, בצד הפלמ"חניק הלוחם, והוא לא נרתע משיבוצו של האל הלוחם, בכותבו "לסַפר מלחמות ה'", תפקידם של המשוריינים ההפוכים הפזורים בדרך.

השיר הקלסי על אודות המשוריינים ותפקידם בזיכרון הוא "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותינו". חיים גורי כתב אותו מיד אחרי המלחמה, ובצורה שאין למעלה הימנה הביע בו את הכאב והאובדן הזועקים לזיכרון. לא בכדי נכנס השיר לפנתיאון הספרותי הלאומי, למאגר טקסטים ייחודיים שאוצר ישראליות ציונית אמיתית המתובלת באסתטיקה. הנוכחות שלו בשיח הזיכרון היא רבת עוצמה, למרות המלחמות הנוספות שלרוע מזלנו חווינו. "באב אל ואד" זכה לקולה של שושנה דמארי ולהלחנתו של שמואל פרשקו. הכאב שהיתרגם לזיכרון נקלט. שירו הנ"ל של יצחק שלו לא זכה לכל אלה; הוא נקלט רק בהגדה. "באב אל ואד" פונה לאמצעי הזיכרון המרכזי – השטח בעצמו; יצחק שלו נותר בהגדה.

"זכור נא את שמותינו" של "באב אל ואד" שונה מכל פנייה דתית מקובלת; הוא מדבר על הנצח, אבל מחמיץ פנייה למי שמופקד על הנצח. הוא כל כך מזכיר את המתח שבין ה"יזכור" הציוני – "יזכור עם ישראל" – לבין "יזכור א־לוהים" המסורתי. הנה, ההגדה שאנו עוסקים בה נפתחה כמקובל בחובת הזיכרון. כמקובל, משום שהזיכרון היה וממשיך להיות רעיון מרכזי וחשוב שאנו מכירים היטב מסמיכות יום הזיכרון ליום העצמאות. ההגדה מנסחת חובה זאת כך: "יזכור ישראל וידע כי מהם חייו ובזכותם הוקם על. ישימם מופת לדורותיו עד קץ הימים". בכך פסעה ההגדה בנתיב הדי־סלול של תורת הזיכרון הציוני.

אבל השיר הנשכח של יצחק שלו אומר משהו קצת שונה. הוא בכל זאת מראה שיש לזיכרון גם נימים דתיים. יצחק שלו מספר משהו על המשוריינים, שלא יכול היה לעלות בשירו של חיים גורי: "הוי שלדי מכונות המשא ושלדי מכונות השריון!/ בבתי כנסיות מופגזים התפלל עם נצור לשלומכם/ ורק זאת שאל איש בלבבו: מה מליל, אלוהים על הכביש?". אכן, המשוריינים לא היו רק כלי הרכב של הגדוד החמישי של חטיבת הפלמ"ח הראל, שבבוא העת לזיכרון מלוויהם דיברו בשפה של חיים גורי, בעברית שהרכיב האלוהי שבה היה זניח. הם ידעו לדבר בעברית מקראית, הם הבינו שטקסיהם וחגיהם נזקקים לה, אך את העיקר שבה החמיצו.

 שער הגיא בבול דואר אוויר, 1954 קטלוג הבולים הישראלי, מעצב: ג. המורי


שער הגיא בבול דואר אוויר, 1954
קטלוג הבולים הישראלי, מעצב: ג. המורי

זמן הופך מקום

"בדרך אל העיר", היטיב חיים גורי לאפיין את המאורעות הרי הגורל, וכל אדם בעולם שיתרכז במשך שנייה ידע מי היא "העיר". אבל מה היה שם בדיוק בדרך אל העיר? תשובתו של גורי ברורה – באב אל ואד, ואליבא דיצחק שלו – שער הגיא. ואין היחס ביניהם מתבטא לעומקו אלא בתרגום מערבית לעברית. מעוז עזריהו, חוקר זיכרון מפורסם, כתב:

אף שוועדת השמות במשרד ראש הממשלה קבעה את השם שער הגיא כשמו העברי של באב אל ואד (השם העברי הוא תרגום השם הערבי), הציון הגיאוגרפי באב אל ואד הוא שהגדיר את הזירה שבה התחוללה הדרמה ההרואית. ההתייחסות אל באב אל ואד בשירו של גורי סייעה לשמר את הקשר בין השם הערבי למיתוס הגבורה ("'שלד הברזל שותק כמו רעי', סיפורם של שרידי המשוריינים בשער הגיא", קתדרה, 106 [תשס"ג], עמ' 122).

הדברים נראים. ובכל זאת, דומני שיש כאן משהו שמעבר. ההידבקות בבאב אל ואד משמרת סגנון מסוים, פן מסוים של העברית המדוברת שנשזר בה מאז העלייה הראשונה וימי "השומר", והוא קליטת הערבית, עם חיבור לאיזושהי אותנטיות אמיתית או מדומיינת. "שער הגיא" איננו תרגום גרידא, זהו שם של אחד משערי ירושלים המקראית, שער ששימש נקודת מוצא במסעו החשוב של נחמיה (נחמיה ב, יג־טו). מי שגורס "שער הגיא", ואת המונח הזה אימץ יצחק שלו בשירו, רואה במקום את שערה של ירושלים המקראית, ואת כל מה שקרה בו כשלב בדרך חזרה אליה.

די קרוב לכביש שער הגיא, או אולי באב אל ואד, ניצב פעם שלט הסבר משנות השבעים של המאה הקודמת. אהבתי את השלט הזה. כותרתו הייתה "ויהי בימי מלחמת הקוממיות / כאשר ירושלים הייתה במצור", ובהמשך הובא השיר: "שיירות פרצו בדרך אל העיר". היה בו ניסיון – קצת נואש, קצת נפלא – ללכוד את תשומת הלב של העולים ירושלימה ולכוונם לעומק המשמעות המקראית של המקום שבו הם נוהגים למלא דלק, לספק דלק למכלי הזיכרון.

הזמן חלף, ועדיין נותר המקום, ייקרא איך שייקרא, רב משמעות, מקום זכור ואהוב; עדיין מתקיים בו, אם נשאל מניסוחיו היפים של יהודה עמיחי: "באהבתנו… ובזיכרוננו… זמן הופך מקום". ההגדה ליום העצמאות לא שרדה, הניסיון לספר סיפור חילוני בשפה מקראית לא צלח; אבל "אהבתנו" נותרה, וגם "זיכרוננו". בשער הגיא, סמוך לתחנת הדלק ההומה, בכביש המתרחב, לא זו בלבד שהזמן קפא, זמן הפך מקום.

פרופ‘ ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-גיליון אמור תשע"ד - 873 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: