בשורה לעולם | יהודה מלמד

 בעבר גילינו לעולם דברים רבים, אולם מה אנו מגלים לו כעת? על סיפור התקומה של המדינה והשותפות העכשווית שלנו בתוכו 

כשהייתי ילד השתתפתי באחת ממסיבות יום העצמאות שהתקיימו בשכונתנו. הקריין הקריא מדבריו של הוגה דעות מאומות העולם שאמר בערך כך: אתם היהודים בכל הדורות הייתם מצטיינים בכל התחומים. ידיעת הקריאה והכתיבה הייתה הרבה מעבר לממוצע, רמת הלימוד הייתה גבוהה, כישרון הארגון, כישרון המסחר, יכולת ההסתגלות למקומות חדשים ומצבים חדשים – כולם היו לדוגמה ומופת, אולם רק בשני דברים הייתם חלשים – חקלאות וצבא. ועכשיו כשיש לכם מדינה, רמת הלימוד לא מהגבוהות, המערכת הכלכלית מקובעת ומאובנת, הבירוקרטיה תוקעת כל יוזמה, בקיצור: הכול על הפנים. רק בשני דברים אתם מצליחים באופן שמעורר השתאות – חקלאות וצבא.

אבל כשעברו השנים חשבתי שהחקלאות קצת איבדה את מקומה וגם צה"ל. ודווקא הכישרון הכלכלי, היוזמה והיצירתיות חזרו והתגלו מחדש.

אין גבול לחלומות שאפשר להגשים. יום העצמאות בגן ילדים, תקוע 2013 צילום: מרים צחי

אין גבול לחלומות שאפשר להגשים. יום העצמאות בגן ילדים, תקוע 2013
צילום: מרים צחי

תחושת שליחות

פתחתי בסיפור הזה כי נאה הוא. גם נדמה לי שהוא קשור לשאלה העיקרית שבה רציתי לעסוק. השאלה היא מהי תרומתו הרוחנית של עם ישראל לעולם בתקופה הזו. בדרך כלל רגילים לציין שאנו הבאנו לעולם את התנ"ך, את האמונה בא־ל אחד, את המוסר ואת רעיון החרות. אבל מה הבשורה שלנו כעת? פעמים הרבה נראה שאנו לומדים הרבה מבחוץ; רעיונות החופש, היצירתיות ואפילו הלאומיות באו אלינו במידה רבה מבחוץ. גם עקרונות מוסריים של שוויון, מקומם של הנשים ועוד באו אלינו בהשפעה חיצונית.

גם בתחום הפסיכולוגיה – תחום שבית המדרש שאני נמצא בו עוסק בו ומברר אותו – אפילו כאן אנו יותר תלמידים ממלמדים. רעיונות כמו ה"גשטאלט", "ביירון קייטי", "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו", "שנים עשר צעדים" ו"המסע" – כולם באו מעבר לים. גם אם נמצא שבין מייסדי שיטות אלו או השיטות הפסיכולוגיות בכלל היו יהודים, אין זה מחמת היותם יהודים דווקא וודאי לא מפני שהם ישראלים. הרבה פעמים אני חולם שתקום איזו שיטה פסיכולוגית אמונית יהודית ישראלית שתהווה בשורה לעולם, אבל נראה שיש יותר סכנה של יומרה ושל ערבוב תחומים בניסיון זה מאשר סיכוי שנצמיח איזו בשורה.

השאלה האם יש לנו בשורה לעולם אינה שאלה של מותרות אלא נוגעת לקיומנו הממשי. ללא תחושת שליחות הכול יכול להפוך לסתמי. המאמץ והסבל והסיכון יכולים להיות קשים מדי. אפשר להתמלא מהמחשבה על העובדה שזכינו שיש לעם ישראל מקום תחת השמש, מקום שאפשר ללכת בו בזקיפות קומה. זה הרבה, אבל לא מספיק לעם כמו עם ישראל, עם שיודע שהוא אמור להיות אור לגויים.

כאשר כל שנה אנחנו חוגגים את יום העצמאות אנו מתפעלים מהסיפור המופלא של התקומה, ממסירות הנפש, מההתעוררות הלאומית, מחידוש הגבורה היהודית, מההזדמנויות ההיסטוריות – ההשגחה – שאפשרו לפלא הזה להתרחש, אבל לשם מה כל זה, מה המשמעות של כל זה, מה הבשורה האוניברסלית של כל זה.

תחיית המתים הלאומית

האמת היא שכאן נמצאת התשובה. הבשורה שלנו לעולם היא סיפור התקומה בעצמו. סיפור זה יותר חזק מכל שיטה מוסרית, חינוכית או פסיכולוגית שנוכל להביא לעולם. בסיפור הזה מונחת האמונה ב"תחיית המתים" לאומית, האמונה שאף פעם אין ייאוש, שאין גבול לחלומות שאפשר לחלום וגם להגשים.

גם את הרעיון הגדול שהבאנו לעולם בתקופה הקדומה הבענו בצורת סיפור. בתוך הסיפור של יציאת מצרים מונח רעיון החירות, הצדק, האמונה בא־ל אחד שפועל בהסתוריה. כבר הכוזרי לימד אותנו שהסיפור הוא הביטוי הכי טוב לאמונה, יותר מכל רעיון מופשט. ואף ר' נחמן כששרתה עליו רוח־הקודש מיוחדת לימד שהרעיונות הכי גדולים מובעים בצורה של סיפור.

הסיפור העתיק היה מעשה א־לוהים עם מעט שותפות שלנו. הסיפור החדש שבדורנו הוא פלא א־לוהי לא פחות גדול, אבל חלק מהפלא הוא הזכות שלנו להיות הרבה יותר שותפים בו. והסיפור הוא לא רק הפלא של קיבוץ הגלויות שאנחנו דור שלישי או רביעי לו, ולא רק הפלא של ההתחדשות הדתית שנהייתה כאן בארץ. הסיפור מתבטא גם בעשור האחרון וממשיך בכל שנה ושנה.

המשך הסיפור הוא איך עוברים משבר כמו עקירת גוש קטיף ועם כל החריפות של הוויכוח שומרים על האחווה ומשתקמים וממשיכים הלאה; כיצד עם שלם מרגיש ערבות עמוקה כלפי שבוי אחד; כיצד מאמצים את המוח האנושי ומשתמשים בשכלולים המדעיים המפותחים ביותר כדי לייצר מערכות נשק מצילות חיים ולא נוטלות חיים; כיצד מתקיימים כחברה עם רמה טכנולוגית גבוהה וגם ילודה גבוהה, בניגוד למקובל בעולם ששני דברים אלו סותרים זה את זה; כיצד מקיימים חברה עם זיקה חזקה למסורת יחד עם חופש מחשבה ורמה מדעית גבוהה מאוד.

ואולי זה חוזר לסיפור שפתחנו בו. כאשר עם ישראל נדרש לחשוף מתוכו יכולות חקלאיות וצבאיות הוא עשה זאת באופן מרשים, וכאשר נדרש לצמיחה ולשגשוג כלכלי (שבסופו של דבר מחזקים גם את החקלאות – זנים מבוקשים בכל העולם; ואת הצבא – המצאות על גבול הדמיון) הוא יודע לעשות את זה. הצד השווה הוא היכולת להכיל כוחות שונים, ואפילו סותרים, ויכולת להסתגל למצבים חדשים, להתחדש, לפרוץ קדימה ולהמשיך לצמוח.

כשרואים את כל מה שמתרחש כאן, אפשר להאמין שאין כאב שאי אפשר לרפא, שאין משבר שאי אפשר לקום ממנו, שתחיית המתים באמת אפשרית.

הרב יהודה מלמד הוא ר"מ בישיבת ההסדר ברמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014 

פורסמה ב-2 במאי 2014, ב-גיליון אמור תשע"ד - 873 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: