כמו בנהיגה, מנהיג צריך לדעת מתי לבלום ומתי להאיץ. לידיעת השופטים: התשובה לא כתובה בספר החוקים

לכבוד יום העצמאות הבה נעיין בקטע מיוחד בשיר השירים, המגילה המופלאה המתארת את היחסים הדרמטיים בין האהוב (הדוד) והאהובה (הרעיה). הם מחפשים זה את זה, אך החיפושים מסתיימים רק ב"כמעט" מפגש.

אחת התמונות החזקות ביותר ביחסים אלה מוסרת לנו את דברי הרעיה המספרת כיצד נשמעו דפיקות בדלת ואיתן קריאת האוהב (שיר השירים ה, ב־ו): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי". האהובה מהססת ומשתהה. לבסוף היא קמה אך כבר מאוחר מדי, "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר… בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי". נאמן לאחת ממסורות הדורות, תפס ר' יהודה הלוי (הכוזרי, מאמר שני, כד) את הדרמה הזאת כאלגוריה היסטורית. הדפיקות בדלת הן דפיקות ההשגחה הא־לוהית, אך הרעיה, עם ישראל, לא ידעה להיענות לקריאה.

הנבואות על הגאולה בבית השני יכלו להתממש בשלמותן אילו "נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה; אבל רק מקצתם נענו ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. וייתכן כי על זה רמז שלמה באמרו 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'… ובאמרו 'קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק' כיוון לקריאה אשר יקראם הא־לוה לשוב לארץ… [אך העם התעצל] להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל… רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן… [נתקיימו] בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם".

במסתו הקלאסית "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" פיתח הרי"ד סולובייצ'יק את גישתו של ריה"ל, תוך שהוא מעביר את הסיטואציה לימינו. חייבים אנו "להיענות לקולו של הא־לוהים הקורא לאדם 'אַיֶּכָּה'. היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה… שהייה כלשהי נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד – וַיִּתְמַהְמָהּ". ההיסטוריה אינה כתובה מראש. הדפיקות בדלת הן הזדמנויות החסד שההשגחה מעניקה לאדם. האם מסוגל הוא לעמוד על גדולת הרגע? תולדות האנושות אינן אלא היסטוריה של החמצות. הקמתה של מדינת ישראל באה בעקבות ההיענות לנקישה היסטורית חד־פעמית, היענות הרעיה לקול הדוד. בתש"ח עם ישראל לא החמיץ את השעה, למרות המרגלים המודרניים.

אכלה פגה

הבעיה היא שאחרי המרגלים באו המעפילים שהקדימו את השעה. החמצת השעה הוא סמל מופלא, אך חז"ל השתמשו בסמל אחר כדי לבטא את הצורך להישמר מהסכנה ההפוכה. בשיר השירים (ב, יג) קוראים אנו: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ". הפגים, או הפגות, הם תאני הבוסר שלא הבשילו די צורכן. יש ואדם לוקט, בעברית מדויקת אוֹרֶה, תאנה כשהיא פגה ועדיין בוסר, ולפעמים אף אוכל אותה. זאת פעולה אווילית, סכנה המתוארת בביטוי הציורי: "אכלה פגה". האדם ייכשל אם הוא משלה את עצמו וחושב שהשעה ההיסטורית כבר הגיעה.

על התאנה נאמר (משלי כז, יח) "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיה", פסוק שהמדרש מפרש: "נוצר תאנה יאכל פריה… שרוב האילנות – הזית הגפן והתמרה – נלקטין כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט". לא כל התאנים מבשילות בעת ובעונה אחת. המלקט, המנהיג, כל אדם, צריך להבין מתי עליו ללקוט את התאנה.

אנקדוטה מופלאה שהייתה בסיס לדיון תיאולוגי על גורל האדם (ירושלמי ברכות כ ע"א, שיר השירים רבה ו, ט) מספרת לנו על קבוצת חכמים שהייתה יושבת ולומדת מתחת לתאנה "ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו. [אמרו החכמים] נשנה את מקומנו שמא חושדנו [בעל התאנה שאנו אוכלים את פריה, ולפיכך הוא משכים ללקטם]. מה עשו? הלכו וישבו להם במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאן. הלך וחזר אחריהם עד שמצאן. אמר להם: רבותי, מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשין למנעה ממני? אמרו ליה חס ושלום. ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר? [אמרו לו:] שמא אתה חושדנו. [אמר להם:] חס ושלום, אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי, שכיוון שהחמה זורחת על התאנים הן מתליעות". בעקבות כך אמרו החכמים ש"בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו והוא לוקטה".

מדיניות לכודה

אכן, לפנינו הדילמה היוצרת מלכודת איומה, דילמה בין ההחמצה לבין אכילת פגה. סוד המדינאות נעוץ בכושר להבין, כבעל התאנה, לא רק איך אלא גם מתי להגיב, כשם שסוד הנהיגה הנכונה תלויה בכושרו של נהג להבין מתי עליו להאיץ ומתי עליו לבלום. התשובה אינה כתובה בשום מדריך, קל וחומר לא בספר החוקים. וזאת גם על השופטים לדעת. אולם זאת דילמה פוליטית, אך גם קיומית וחברתית. היא הדילמה של הפוליטיקאי שצריך לדעת מתי לפרוש, ושל הצעיר – מתי עליו לעלות לבמה.

אסור לנו להחמיץ את השעה, אך אסור לנו לאכול אותה פגה, לדחוק את הקץ, בין ביציאה למלחמה ובין בעשיית שלום. לפי הקבלה והחסידות אכילת התאנים הפגות הייתה חטאם של אדם וחווה, ושל דמויות אחרות במקרא. בחטא זה חטאה האנושות כשהיא משלה את עצמה שהיא כבר חיה בשלום של ימות המשיח. ואולי חטא אכילת פגה הוא גם החטא של המנהיג והשופט, הרוצים אכיפת חוקים כאן ועכשיו, בבחינת ייקוב הדין את ההר. לא כך התנהג בעל התאנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' אייר תשע"ד, 2.5.2014