"קיצונים בשני הצדדים" | אבי בקר

השאיפה המלאכותית והאובססיבית של ההיסטוריון לסימטריה ולראיית הערבים כקרבן הציונות מביאה אותו לטענה כי הערבים והיהודים עסקו באותה מידה בטבח של חפים מפשע

תרפ"ט

שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי

הלל כהן

עברית וכתר, 2013, 436 עמ'

פרופסור בני מוריס מאוניברסיטת בן גוריון נחשב פעם לאבי ההיסטוריונים החדשים. מחקריו על הפליטים הערבים של 1948 סיפקו הרבה "תחמושת" לזרם הפוסט־ציוני שטען כי מדינת ישראל נולדה בחטא מחושב שנועד להביא לטיהור אתני של הפלשתינים. מחדלו של מוריס כהיסטוריון נבע מהתעלמות מהשנאה הערבית חסרת הפשרות, ומהדינמיקה של מלחמה שנמשכה שמונה עשר חודשים בתוך ריכוזי אזרחים, במצור על ערים ויישובים יהודיים ועל רקע איומי השמדה חוזרים ונשנים.

והנה לפתע, לאחר עשרים שנה, לפני כעשור, שינה מוריס כיוון ו"חשף" כי כבר ב־1948 הכריזו הערבים ג'יהאד על הציונות. בספרים ובמאמרים שפרסם מאז הסביר כי בזכות חומר חדש שגילה בארכיונים הוא הצליח למקם "את בעיית הפליטים במהלך העניינים הכולל של מלחמת העצמאות", וכך הגיע ל"תיאור חדש ומקיף של המלחמה, ובעיקר של הקשרים בין המהלכים הצבאיים למהלכים המדיניים". מאז מואשם מוריס על ידי אנשי שמאל והיסטוריונים פוסט ציונים בהשתעבדות לגרסה הרשמית של הציונות ובהיותו שופר הסברה של המדיניות הישראלית בכלי התקשורת בחו"ל. מוריס מאשים מצידו את האקדמאים האנטי ישראלים בחוסר הבנת "חשיבותה של הרטוריקה הדתית במלחמה", ומקומה המרכזי של "המוטיבציה הדתית".

באותה נימה יצא לאחרונה מוריס כנגד הלל כהן, ההיסטוריון והמזרחן ומחבר הספר תרפ"ט, על שעיוות את הנתונים במחקר ההיסטורי על הפרעות וטבח היהודים בתרפ"ט. כהן לוקה בעיני מוריס באובססיביות של "איזון קדוש" מלאכותי וחסר ביסוס שנועד להוכיח כי לשני הצדדים, הערבי והיהודי, היו "קיצונים" פעילים שהתסיסו ועסקו באותה מידה בטבח של חפים מפשע. מוריס מאשים את כהן במניפולציה העושה שימוש בחריגים בצד היהודי כדי להוכיח שאין הבדל בין הצדדים בהסתה דתית ובפעילות אלימה ורצחנית.

כהן אכן מספק ראיות נחרצות להאשמותיו של מוריס. אילולא תאוותו להציג היסטוריה אלטרנטיבית היה מוציא תחת ידיו ספר מחקר מרשים ביותר בפרטים ובמסמכים, שגם התברך בסגנון ובתיאורים נגישים ביותר לקוראים משכילים. אך מטרתו המרכזית היא להוכיח כי הכול בעיני המתבונן: "שתי גרסאות היסטוריות מנוגדות, שבשתיהן מידה של אמת".

מניפולציה העושה שימוש בחריגים בצד היהודי. הלוויות הנופלים, מאורעות תרפ"ט

מניפולציה העושה שימוש בחריגים בצד היהודי. הלוויות הנופלים, מאורעות תרפ"ט

מכבסת מילים

בסכסוך בין הערבים ליהודים כל צד מרגיש עצמו כקרבן ורואה ביריבו את התוקפן. מול האשמת הערבים ב"רציחות ברבריות" בוחר כהן לצטט את הודעת איגוד עורכי הדין הערבים על פרעות תרפ"ט: "האם יש הבדל במידת הברבריות בין הצדדים? והאם היהודים רצחו את קרבנותיהם על פי מיטב המסורת של תרבות המערב?".

אפילו הגרסה הבריטית לתרפ"ט היא כצנינים בעיני כהן, למרות שהרבה לפני כן נסוגו הבריטים מהתחייבויותיהם ליהודים בהצהרת בלפור ובמנדט של חבר הלאומים. הנציב העליון ג'ון צ'נסלור קבע באופן חד משמעי בהודעה לאחר מעשי הטבח: "שמעתי בזוועה את מעשי האכזריות שנעשו על ידי כנופיות של פושעים אכזריים ושואפי דם, על מעשי פרעות שנעשו באנשים מהיישוב היהודי מחוסרי הגנה, מבלי להתחשב עם גילם ומינם… התעללויות אכזריות שאין הפה יכול לבטאן… פשעים אלה יביאו על ראשי עושיהם את מארתם וזעמם של כל אנשי התרבות בכל רחבי תבל".

לדברי כהן זו הייתה התבטאות "נעדרת תודעה היסטורית" ובמהלך הספר הוא מערער על הגישה המוסרית־תרבותית המתנשאת מעל הערבים. אז איך אפשר בכל זאת לטייח רצח המוני של 133 יהודים ו־341 יהודים פצועים במסע מאורגן בלמעלה מעשר נקודות יישוב מצפת ועד חברון? כיצד ניתן לבצע סימטריה בין הצד היהודי לערבי, בעוד ברור כי הרוב המוחלט של היהודים נרצחו בבתיהם, לא חמושים, בעוד רוב הערבים נהרגו בזמן שתקפו יהודים וברובם מאש כוחות הביטחון הבריטיים? לשם כך יש לגייס באופן סלקטיבי ומעוות את העובדות עד למסקנה של כהן כי "אין לראות את המאורעות בחברון כהתנפלות של פראים חסרי היגיון על קהילה שלווה שאינה מאיימת על איש". הערבים, על פי "תודעתו ההיסטורית" של כהן, פשוט הגיבו כנגד תחושת האיום של התרחבות הקהילה היהודית בארץ ישראל.

כדי להוכיח זאת מערים כהן פרטי פרטים, לאורך ולרוחב של ההיסטוריה, של אירועים חריגים בתגובה היהודית לתוקפנות הערבית, למרות שברור כי לא נבעו מהסתה של מנהיגים, ולא זכו לגיבוי של דעת הקהל היהודית. יש גם אי דיוקים בפרטים, כמו בתיאור המזלזל של גרסתו של וולפגנג פון וייזל, העיתונאי הציוני שנפצע קשה בפגיונו של ערבי ברחוב יפו בירושלים, אשר עדותו מופיעה בדו"ח ועדת החקירה הבריטית. את המאמר עליו כתבה נכדתו, ניבה פון וייזל, ולא בתו, ולדבריה סבה (ולא אביה) ידע היטב ערבית וכך שוחח עם מנהיגים ערבים כמו המלך אבן סעוד והאמיר עבדאללה.

שבוי במכבסת המילים הפוסט מודרנית דוחה כהן, למשל, מכול וכול את הדיווח בספר ההגנה כי באירועי תרפ"ט ביפו יצא "המון ערבי מוסת" ממסגד חסן־בק. האמנם המון מוסת, שואל כהן, ומאשים את הכותבים בזלזול בייחוס מניע בזוי לתוקפים. בנימה שמזכירה את הוויכוחים על המוסריות של צה"ל כיום דוחה כהן את הטענה המייחסת "נחיתות מוסרית של ההמון ביחס לכוחות מאורגנים". המון מוסת? – מתריס כהן – ומשיב כי היהודים אינם זקוקים ל"תזכורת לרצחנות אירופית, לא כיום וגם לא בתרפ"ט", ולכן הוא מבטיח: "נותר רק לבדוק את חלקם של היהודים בתחום מעשי ההרג ההמוניים".

נרטיבים סותרים

אולי בגלל התחושה כי אירועי תרפ"ט לא ממש מוכיחים את הברבריות של היהודים, נאלץ כהן לדלג כמה עשרות שנים קדימה כדי לשלוף את הנשק הסודי של "מקרי ההרג והטבח" שביצעו לוחמים יהודים בדיר יאסין ב־1948 ובכפר קאסם ב־1956, ומיד לעבור להוכחה "המנצחת" עם ציטוטים של מאיר כהנא מייסד תנועת כ"ך.

בדרכים העקלקלות של האיזון ההיסטורי מסביר כהן את פועלו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני על פי הנרטיב של הקרבן הנרמס תחת רגלו הדורסנית של הכיבוש הקולוניאלי הציוני. אי אפשר היה להסתיר מעיניו של המופתי, מסביר כהן, שמהות הציונות היא השגת השליטה על הר הבית, ולכן יש להיאבק כנגדה בכל האמצעים. המופתי לא היה פונה למאבק דתי אילולא היהודים שנשענו על התנ"ך כ"בסיס לתביעתם הלאומית על הארץ," ולכן "נאלץ גם הוא להציב טיעונים דתיים כנגד אלה של היהודים". האמנם? הרי כבר מתחילת דרכו ביסס המופתי את מנהיגותו על גלי ההסתה הדתית ובלט מכל מנהיג אחר בשילוב פסוקי הקוראן לצורכי המלחמה ביהודים.

כהן, המרבה להציג את ההטרדות היהודיות שהביאו לפרעות עוד ב־1920, מתעלם לחלוטין מתפקידו ההרסני של חאג' אמין כבר אז, עוד בטרם מונה למופתי בידי הבריטים, כשהוביל את ההסתה האנטי יהודית בתהלוכת נבי מוסא שלוותה בקריאות וכרוזים "טבחו ביהודים".

הערבים לא רואים את פרעות 1929 או את פרעות 1920 כ"נכבה" (אסון) אלא כאינתיפאדה (התקוממות). כבר בינואר 1922 קיבל המופתי את המינוי של נשיא המועצה המוסלמית העליונה, מתוך מטרה ברורה להפוך את היריבות עם הציונות לסכסוך פאן־אסלאמי של היהודים עם כל העולם המוסלמי. כבר אז פנה להסיר כל קשר יהודי עם הר הבית והוא היה המוביל בתרפ"ט בהכחשת העובדה שבהר הבית היה אי פעם בית מקדש של המלך שלמה. הטענה השקרית של המופתי תשרת את יאסר ערפאת ועוזריו שבעים שנה אחרי כן ותביא לפיצוץ תהליך השלום בקמפ־דיוויד בשנת 2000.

כמובן שבניגוד גמור למתיחתה של ההיסטוריוגרפיה היהודית מהפרעות ועד הרב כהנא, לא יזכיר כהן לקוראיו את מה שיעבור על המופתי בטווח זמן הרבה יותר קצר, כשהחל בשיתוף פעולה הדוק עם היטלר וגרמניה הנאצית והאיץ בו ליישם את "הפתרון הסופי" כלפי היהודים במזרח התיכון. שידורי הרדיו שלו מברלין הנאצית עשו שימוש נרחב בפסוקי הקוראן כדי לדחות את אמונת היהודים בכך שהם "נבחריו של האל" וקראו לערבים "הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאו אותם". חוסייני איים בשידוריו כי ניצחונה של אנגליה יביא להשתלטות היהודים על העולם ורק ניצחון של הנאצים יביא את הפתרון הסופי לשאלת היהודים. את כל זה לא ימצא הקורא בהיסטוריה האלטרנטיבית של הלל כהן. למה לקלקל את הנרטיב?

ברגע שמפריטים את ההיסטוריה לניתוח פסיכולוגי של כל צד קל מאוד לאתר תסכולים, משקעים ורבדים של שנאה הנשענים על זיכרונות, תסביכים ומקורות מקודשים־דתיים של מיתוסים ואמונות. את זה לומד כל סטודנט מתחיל לקרימינולוגיה. אך האם כך כותבים וכך מבינים היסטוריה? לשיטתו של הלל כהן פרעות תרפ"ט, כמו הפרעות של 1921 (שכללו רצח בדם קר של משפחת יצקר ושל הסופרים היהודים וביניהם חיים ברנר), הן על פי הגדרת הכותרת בתוך פרקי הספר בסך הכול "נרטיבים סותרים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון צו תשע"ד - 866, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: