קדושה בידי אדם | בטחה הר שפי

מבט נוסף על מסכת מגילה חושף כיצד במהלך יצירתי נועז הפכו חז"ל את פורים לחג מקראי ופרצו את ההגדרות המקובלות של קדושת הזמן והמרחב 

החירות שבה נהגו חכמינו זכרם לברכה במדרש התורה ובקביעת הלכות התורה שבעל פה באה לביטוי פעמים רבות במקורות התנאיים והאמוראיים. בפעילותם הלמדנית הם חוללו מהפך תודעתי נועז אשר היה מלווה לא פעם בעיצוב מחודש של החיים על־פי התורה. באופן מפתיע, ודי סמוי מן העין, נראה שריכוז תמציתי ביותר של המהפך שחוללו חז"ל נמצא בארבעת פרקיה של משנת מגילה ובברייתות הנלוות לה – בתוספתא ובתלמודים.

מסכת מגילה היא לכאורה משנה סדורה וסולידית. המחפש במסכת – במשנה ובתוספתא – את הפן "הפורימי" ההילולי־היתולי של החג יתאכזב עד מהרה. נהפוך הוא. העניין הבלעדי כמעט הקשור בפורים ושנדון במסכת הוא הקריאה הפומבית של הספר אשר סביבו נסב החג.

אולם מתברר שדווקא פן זה הוא הוא ה"נהפוך הוא" במיטבו. את אסתר, הספר המהופך באופיו ובמהותו לשאר ספרי הקודש, הופכים חז"ל לספר מקודש; הן בצד הטכני של כללי כתיבתו, כגון בהלכה שהמגילה "צריכה שרטוט כאמיתה של תורה" (בבלי מגילה, טז ע"ב), והן בנתינת תוקף של מצווה מחייבת לקריאתו. זאת כמובן בנוסף להעזה של עצם הכנסת הספר לכתבי הקודש. קריאת המגילה היא הקריאה היחידה מכתבי הקודש אשר נקבעת כחובה גמורה, מלבד חובת הקריאה – על־פי התורה – פעם בשבע שנים של פרשת הקהל. קריאה זו של המגילה היא המוקד של המסכת, וסביב הלכות קריאת המגילה – ושמא אף ניתן לומר כעין נספח להם – נידונות גם הלכות בנושא קריאת התורה ובעניין בית הכנסת.

בכך הופך פורים, החג שנקבע באופן בלעדי בידי אדם, לחג "מקראי" לעילא ולעילא. לא זו בלבד אלא שחודש אדר נקבע כציר שעליו סובבות הקריאות של השנה כולה. קריאות אלו, תחילתן – על פי הסדר של המשנה – בפרשת שקלים, הנקראת לקראת ראש חודש אדר (או בראש החודש עצמו), וסיומן – לאחר שהמשנה מקיפה את השנה כולה, בפרטה את הקריאות השונות – בקריאה של פורים עצמו.

החג שנקבע באופן בלעדי בידי אדם הפך לחג "מקראי" לעילא ולעילא. פורים, 2013 צילום: אי.פי

החג שנקבע באופן בלעדי בידי אדם הפך לחג "מקראי" לעילא ולעילא. פורים, 2013
צילום: אי.פי

פריצת זמן ומקום

דומה שחז"ל נתלו בעץ המגילה ובמוטיב ה"נהפוך הוא" שבה כדי להעמידנו על מלוא תוקפה של התורה שבעל פה. הם צירפו את פורים אל החגים המקראיים תוך היפוך גמור של אפיוני החג עד כה, והוסיפו את מגילת אסתר לכתבי הקודש למרות אפיוניה יוצאי הדופן. אך מעבר לכך, הדבר בא לביטוי בהגדרות המחודשות שהם נותנים לזמן המצווה. באמצעות הגדרת הזמנים הכשרים למקרא המגילה מפרקים חכמינו לגורמים את הגדרת הזמן הקדוש באופן שבו הוא הוגדר בתורה וכן את הגדרת מוקד המצווה במקום.

פורים מציין נקודה ארכימדית חדשה לחיים הסובבים סביב הקודש, ובהגדרותיהם לחג מכוונים חז"ל מחדש את מצפן הקדושה. כך, בעוד החג המקראי נקבע למועד מוגדר, כזמן אחד לכול (מלבד פסח שני!), מועד חלותו של פורים יכול לחול על פי פתיחת המסכת "באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה".

בהמשך מפרטת המשנה את המועדים השונים על פי חלות ימי הפורים בכל אחד מימי השבוע. מפירוט זה יוצא שהיא סובבת בעת ובעונה אחת סביב כמה צירים אלטרנטיביים של זמן: הזמן האופקי של ימות השבוע, הקשורים לימי השוק מחד גיסא, ולקדושה הקבועה של יום השבת, אשר גם בה יש להתחשב, מאידך גיסא. הציר השני הוא כמובן הזמן ההיסטורי של המגילה שעל פיו חוגגים סביב אמצע חודש אדר. לכך נוסף ציר שלישי והוא הזמן ההיסטורי של כיבוש הארץ בימי יהושע. ואם בכל אלה לא די באה המשנה ומוסיפה את הגורם של עיבור השנה: "קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני" (פ"א מ"ד).

ובאשר למקום – בעוד המועדים, רובם ככולם, קשורים לעבודת הקודש בבית המקדש וממוקדים לפיכך במקום אחד, מסכת מגילה תולה את מועד הקריאה של האדם במקום מגוריו. לצורך כך היא מפרטת סוגי התיישבות שונים (לעניין זה ראו בספרו החדש והמאלף של הרב דב ברקוביץ "הדף הקיומי").

באופן זה מכוננת המשנה ביזור הן של הזמן הקדוש הן של המקום, ובכך היא יוצאת מכל המסגרות וההגדרות הקיימות של הקדושה ומפרקת את המבנים הסטנדרטיים של זמן ומקום קדושים. בהליכה עד הקצה לגבי המקום מגיעה המשנה אל השוק, אשר אפילו הוא הופך למוקד של קדושה והקריאה – לגבי אנשי הכפרים – נקבעת על פי ימי פעילותו. וביחס לזמן, ההליכה עד הקצה מתבטאת בהכנסת הגורם של עיבור השנה, כאמור, שמשמעותו שאף לאחר שחגגו את חג הפורים עדיין אין ביטחון שזהו הזמן הסופי והנכון של הקריאה. זאת כיוון שאף הזמן שכבר נקבע וכבר נחוג יכול להתהפך בידי בית דין. בכך מרחיקה מסכתנו לכת אף יותר ממסכת ראש השנה בעניין קביעתו של יום הכיפורים על פי המועד שכפה רבן גמליאל, והיא מביאה לביטוי קיצוני את הדרשה "'אשר תקראו אותם' – 'אתם', אפילו מזידין וכו'". נמצאנו מוסיפים כאן: ואפילו חגגתם כבר.

חריגה נוספת בנושא זמנו של פורים מתבטאת בהיפוכו של הכלל הרגיל שלפיו כאשר אי אפשר לציין או לחוג מועד בזמן המיועד אזי מאחרים אותו. בפורים – בניגוד להליך הרגיל – מקדימים. הלכה זו מדגישה את העובדה שלא קדושתו של היום כעניין אבסולוטי קובעת את תוקף החג, שהרי אז אין לאדם יכולת להקדימו אלא רק לקיים את חובתו מאוחר יותר, כשהדבר ניתן. אולם אם האדם הוא הקובע מלכתחילה את חלות היום הספציפי הרי שהוא יכול אף להקדימו.

כוחו של הציבור

כפי שמסביר הרב דב ברקוביץ' בספרו, האדם והציבור כנושאי קדושה וכעוגנים של קדושה הם העומדים במרכז המסכת. לפיכך נקבעים זמני הקריאה בהתאם למיקומם במרחב, כאשר נקודות הציון של המיקום מדגישות את מוקד הקדושה התלוי בו (ראו שם). כמו כן מראה ברקוביץ שעצם הקביעה של מניין אנשים כמסגרת לאמירת דברים של קדושה מקורו בתפיסה חדשנית זו, ואף קדושת בית הכנסת נובעת בראש ובראשונה מכך.

כהמשך לדבריו נוכל להצביע על חשיבותם של "בני העיר" לאורך המסכת, עד כי דומה שהם הם גיבוריה – החל מהדרישה להגדרת עיר בהתאם לתנאי של קיום גרעין "עשרה הבטלנים", אנשים הפנויים תמיד להשתתף בתפילה וליצור את הציבור הדרוש לשם כך, ועד ל"בני העיר" שבכוחם אף למכור בית כנסת בתנאים מסוימים. כלומר, בני העיר הם שיוצרים את בית הכנסת והם שיכולים גם לבטל אותו מקיומו. ואפילו היחיד, "בן העיר" שהלך ממקום למקום – המועד של חלות מצוות הקריאה עליו נקבע בהתאם לכוונתו, היכן הוא חושב להיות: "אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן" (מגילה, פ"ב מ"ג).

נמצאנו למדים שיותר ממה שיצאה מסכת מגילה ללמד על עצמה ועל החג הספציפי המדובר בה, היא יצאה ללמד על המהפך כולו. מסכת מגילה היא הסמן המייצג לקדושה אשר מאותה העת צומחת באופן מובהק מלמטה, ומקורה הוא בבני האדם עצמם. ביטוי תמציתי ונועז למהפך זה מובע על ידי שמואל בדור הראשון לאמוראים בדרשתו על המלים "קיימו וקיבלו" שבמגילה: "קיימו למעלה מה שקיבלו למטה" (בבלי מגילה ז ע"א). כלומר, הכיוון התהפך ובמקום מה שהיה מקובל עד עתה שלפיו אמורים לקיים למטה את מה שנקבע למעלה הוצהר הכיוון ההפוך כאופן המקובל של החלת קדושה.

נראה אפוא שהקביעה שלפיה "הכל חייבין במקרא מגילה" היא פועל יוצא מן העובדה שהמצווה מקבלת את תוקפה, באופן פרדוקסלי משהו, מעצם קיומה על ידי הציבור, כפי שסיכם מאות שנים מאוחר יותר רב האי גאון בעניין אחר: "ויותר מכל ראיה מזה, פוק חזי מה עמא דבר וזה העיקר והסמך, ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או בגמרא בעניין הזה" (אוצר הגאונים, ראש השנה, התשובות, סי' קיז, עמ' 68־60).

ברם, עם כל חדשנותה של משנת מגילה, והביזור וההיפוך שהיא עושה למוקדי הקדושה, נשמרת במסכת הזיקה למקדש ולירושלים. זאת, קודם כול על ידי הקביעה הייחודית שהמושג של ערים מוקפות חומה נתלה היסטורית בימי יהושע, ואזי ברור שהכוונה בראש ובראשונה לירושלים. כמו כן מוזכרת ירושלים בסוף הפרק הראשון: "אין בין שילה לירושלים" וכו' ו"קדושת ירושלים אין אחריה היתר". המסכת אף מסתיימת במילה ירושלים. כך מתחברת מסכת מגילה של המשנה אל השורשים העמוקים של ירושלים הנטועה בקודש ובד בבד היא מצמיחה צמרת רבת פארות.

בעומק האמירה שמתן התורה הושלם על ידי הטבעת זכרו של חג הפורים לדורות, "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (בבלי שבת, פח, א), טמונה המשמעות שלא רק שהתורה תלויה בקבלתה מתוך רצון חופשי ולא מתוך כפיית הר כגיגית, אלא שהתורה לא יכולה להיות "מקובלת" ומקוימת ללא יוזמתו של האדם לעגן את הקדושה בעולמו שלו, וללא המאמץ האנושי המתמיד לגלות את הא־לוהים. מגילת אסתר היא רק דגם למקרה קיצון של תפאורה ועלילה הרחוקות מרחק רב מגילויי קדושה. הכנסתה לכתבי הקודש, כמו גם החשיבות המיוחסת לקריאתה, הן קריאה לגילויים של התגלות בתוך ההסתר של קורות העתים, יהיו אשר יהיו. המסר של משנתנו מתמזג אפוא עם המסר של המגילה עצמה: עם תום תקופת ההתגלות הנבואית, על הבמה ניצב האדם וניצב העם, והעלילה היא עלילת חייו. גילויו של א־לוהים בעלילה וקביעתם של מוקדי קדושה בחייו תלויים אך ורק בו.

 הלכותיה של המסכת פורחות באוויר. כך מכנים חכמינו – בראייה רפלקטיבית חדה – הלכות של התורה שבעל־פה שאין להן כל אסמכתא בתורה, וייתכן שהן אף נוגדות את הנאמר בה (משנת חגיגה, פ"א מ"ח). אף על פי כן – עמוד יעמודו ויש להן תוקף לא פחות מאשר לכל מצווה אחרת. "הן והן גופי תורה" (שם, שם). זהו ה"נהפוך הוא" הגדול מכול והגילום האולטימטיבי של קריאתו של ר' יהושע "לא בשמים היא". זהו העיקרון שהציבו חכמינו כאתגר לכל דור ודור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-גיליון צו תשע"ד - 866 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: