לשם ייחוד | דרור בונדי

המחלוקת הגדולה ביהדות בין הרציונליסטים למיסטיקנים מוצאת את שורשיה בפרשת השבוע, ומלמדת שלמרות הכול יש ליהדות רוח אחת

מאז ימי הביניים, אין יותר יהדות אחת. יש שתיים, לפחות. הרציונליסטים והמיסטיקנים פנו לכיוונים הפוכים, פיתחו שפות אחרות וחדלו להבין איש את רעהו. כמובן, היהדות התאפיינה מני קדם בוויכוחיה המחשבתיים וההלכתיים כאחד, אך בעוד ספרות חז"ל עמדה באתגר והצליחה לשמר את כולנו ביחד, הראשונים כבר פנו איש איש לדרכו הרוחנית. כך נותרה ההלכה – עד לבוא הרפורמה והציונות – כשדה היחיד המשותף, וכך נוצר הדימוי השגוי שאין היהדות מתקיימת אלא בהלכותיה.

מעניין לראות שאחד מן הקרבות החריפים ביותר אירע דווקא סביב נושא לא אקטואלי: טעמי הקרבנות. יותר מאלף שנים חלפו מאז עלה הקרבן האחרון על המזבח, אך הדבר לא מנע מהראשונים לנקז לנושא זה את כל הלהט הרוחני שלהם. המשמעות הרוחנית של הנושא נותרה רלוונטית גם כשלא הייתה לו משמעות מיידית.

כך, למשל, תקף הרמב"ן ללא חמלה את גישתו של הרמב"ם:

ואמר הרב במורה הנבוכים כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן… והנה הם דברי הבאי. ירפאו שבר גדול – וקושיא רבה על נקלה. יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם. והכתוב אמר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח"! (רמב"ן ויקרא א, ט).

הרמב"ם נימק את הקרבנות בסיטואציה ההיסטורית שבה היו בני ישראל, כבולים לתודעה פגאנית ולהקרבת חיות, ואת "ריח הניחוח" הוא קרא כמשל, נזהר מהגשמת הא־ל. עבור הרמב"ן הייתה זו חצייה של הקו האדום, והוא הגיב בצורה קשה: זלזל בשיטת הרמב"ם ("דברי הבאי"), לעג למקצועו (רפואה שכביכול עוזרת) ואף האשמה בחילול ה' ("מגואל") ובהתעלמות מדברי הכתוב. מצד שני, לא קשה לדמיין כיצד היה הרמב"ם מגנה את פרשנותו הקבלית של הרמב"ן, המובאת בהמשך דבריו. קרוב לוודאי שהיה רואה בכך עבודה זרה.

באופן דומה חלק הרמב"ן גם על רש"י בנוגע למועד הציווי על המשכן. רש"י (שמות לא, יח) התעקש ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה. ומעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה", שכן לשיטתו הציווי על המשכן אירע בדיעבד, רק בעקבות חטא העגל. ואף כנגדו מחה הרמב"ן (ויקרא ח, ב) בחריפות: "למה נהפוך דברי א־להים חיים?!… ועל דרך הישר נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל".

האם בכך תמה הדרך? האם אין עוד דרך לגשר על המחלוקת הקיצונית ואין יותר יהדות אחת?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בין בתי המדרש

האמת היא שהמצב חמור עוד יותר. כפי שהראה אברהם יהושע השל בספרו "תורה מן השמים", כבר בימי חז"ל התקיימה מחלוקת מקבילה למחלוקת הנ"ל, מחלוקת שניתן לייחסה לבתי המדרש של רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

כך, למשל, מובא במדרש כדעת רש"י, שהמשכן נועד לחלץ את בני ישראל מן העבודה הזרה שבה היה שרוי כל העולם ולכפר על חטא העגל: "אמר רבי ישמעאל: זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד שנאמר 'משכן העדֻת' – עדות היא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל" (ילקוט שמעוני, ריש פקודי). ולעומתו מוחה רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא: "אל תהי קורא עדות לשון 'סהדות' [עדות בארמית], אלא לשון תורה – 'אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים'" (ילקוט שמעוני, בהעלותך). רשב"י נזקק לקריאה יצירתית שמתעלמת מהניקוד כדי לראות במשכן "תורה" שניתנה לישראל לכתחילה, ולא רק "עדוּת" כלפי הגויים ובדיעבד.

מעניין שספרי המדרש של שני הזרמים חלוקים גם בנוגע למושג "ריח ניחוח". בבית מדרשו של רבי ישמעאל פירשו את הפסוק כמשל, כדרכו של הרמב"ם: "ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (ספרי, שלח קז). ואילו בבית מדרשו של ר' עקיבא פירשו את הפסוק כפשוטו:

עצביהם כסף וזהב… אף להם ולא יריחון" (תהילים קטו, ד־ו) – אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא "אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, ט), "וירח את ריח הניחוח" (בראשית ח, כא) (מכילתא דרשב"י, מהדורת אפשטיין, עמ' 92).

מדרש זה נועז ביותר והוא אינו חושש מאזהרות ההגשמה של הרמב"ם. לדבריו, בניגוד לאלילים שיש להם אף אך הם אינם מריחים, ה' בהחלט מריח את ניחוח הקרבנות!

האם משמעות הדבר שכבר בתקופת חז"ל התפצלה היהדות לשניים? הלא אלו אומרים המשכן בדיעבד ואלו – לכתחילה; אלו אומרים ריח הניחוח – משל, ואלו – ממש! לא, חז"ל התעקשו, "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים!". אך מהו הסוד של חז"ל? כיצד הם הצליחו לקיים את שתי הדעות ההפוכות יחדיו?

ניגוד בולט

כל הקורא את פרשת צו ועודנו זוכר את פרשת ויקרא מתמלא תמיהה: וכי מדובר באותה תורה?! מחד, הפרשות חוזרות על עצמן, כשהן נפתחות בסקירת חמשת הקרבנות היסודיים, ומאידך, זו היא פשוט סקירה אחרת לגמרי: הסדר שונה, התכנים אחרים לגמרי, וכל המגמה נראית הפוכה.

אכן, כבר הראו רבים שהפתרון מתגלה במשפט הפתיחה של כל סקירה. סקירת ויקרא נפתחת במילים: "דבר אל בני ישראל", ואילו סקירת צו נפתחת במילים: "צו את אהרן ואת בניו". לא שתי סקירות סותרות לפנינו אלא שתי סקירות משלימות. סקירת ויקרא מדריכה את היהודי כיצד להקריב את קרבנו לה', ואילו סקירת צו מדריכה את הכהן בעבודת המזבח.

נתבונן, למשל, בקרבן העולה. בפרשת ויקרא מפורט כיצד יכול המקריב לבחור את סוג בשר הקרבן, ומהם הדינים הייחודיים לכל סוג. הנה פסוקי קרבן הבקר (ויקרא א, ג־ט):

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ

לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'…

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'

וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם… וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ…

וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה

עֹלָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'

הפסוקים מתמקדים באדם. הוא בוחר את סוג הקרבן, הוא מביא אותו אל אהל מועד והוא אמור לעשות את כל הפעולות הקשורות אליו, למעט אלו הכרוכות במזבח ונעשות בידי הכהנים. הפסוקים שבים ומדגישים כי ההקרבה והשחיטה נעשות לפני ה', בנוכחותו, ומסתיימים בכך שאכן הקרבן עולה כריח ניחוח לה'.

לעומת זאת, כך מתואר קרבן העולה בפרשת צו (ויקרא ו, ב־ו):

          זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר

וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן… וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ…

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה

וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר…

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.

כאן הפסוקים מתמקדים במזבח, באש שעליו ובכהן שאחראי לה. כאן קרבן העולה מתואר מנקודת מבטו של המזבח, כקרבן תמיד העולה על מזבח הבוער באש תמיד. האדם הנודב כלל אינו מוזכר, ולמרבה התמיהה – גם לא ה'!

יראה ואהבה

אכן השלמה כאן, אך היא מוזרה ביותר. שתי נקודות המבט מנוסחות בניגוד גמור זו לזו. האם תכליתו של הקרבן לקרב בין ישראל לה', או שתכליתו להיאכל באש המזבח? ניתן לקרוא את שתי הסקירות כמחלוקת מהותית בנוגע למשמעות הקרבנות. בפרשת ויקרא האדם נודב בכל לבו וא־לוהים מריח בכל לבו; בפרשת צו המזבח שורף את הכול, והכהן עובד ככלי קודש, ללא כל מעורבות אישית, כאילו היה חלק מהמזבח.

אך התורה מתעקשת: יש לקרוא את שתי הפרשות. לא מחלוקת לפנינו אלא השלמה. אך כיצד ניתן לקרוא שתי מערכות מושגיות מנוגדות דווקא כמשלימות? כפי שהסברתי בשבוע שעבר, הפסוק הראשון של הספר מזכיר לנו שלא מערכת מושגים לפנינו אלא מערכת יחסים. ההקשר העמוק של כל פרטי הדינים הוא דיאלוג בין א־לוהים לאדם. זהו סודה של עבודת ה': היא נפתחת בקריאה של ה', ממשיכה בנדבת האדם, ותמיד נדרשת לזכור את האש שביניהם. לכן, שתי נקודות המבט מצטרפות יחדיו כאהבה ויראה. פרשת ויקרא מזמינה לקרבה, פרשת צו נזהרת מעבודה זרה.

ואם כך בתורה, אולי זהו גם סוד תרבות המחלוקת של חז"ל. כפי שהשל הסביר, אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, משום שכל אחד מבתי המדרש מחדד את אחת מנקודות המבט של ההתגלות: של א־לוהים ושל האדם. רבי עקיבא מבקש להביא את א־לוהים לאדם, רבי ישמעאל מזהיר את האדם מעבודה זרה. לכן, הם הצליחו להקשיב איש לרעהו. לכן הם חיו ברוחה של יהדות אחת.

ואם כך בתורה ובחז"ל, אולי נוכל ללמוד גם מהרמב"ם וגם מהרמב"ן? ואולי נגלה לפתע, והנה רוח היהדות עודה מנשבת בינינו, מפגישה בין א־לוהים לאדם ביראה ואהבה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-גיליון צו תשע"ד - 866 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: