ומתוק החושך | יהודה ליבס

המשוררת בונה עולם מיתי מתוך רגעי חיים לא קלים, מהטבע, מהשפה העברית ומאוצרות הרוח של העם היהודי. שירי דת מתקלפת

נחושת ונהר

נעמה שקד

הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, 78 עמ'

 

יֵשׁ שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, אִם צָרָה חֲדָשָׁה מְצִיקָה לוֹ, / פַּחַד נוֹפֵל בְּלִבּוֹ, אֲבָל אִם מְשׁוֹרֵר נַעַר־מוּזוֹת / אָז יְתַנֶּה מַעֲשִׂים, פָּעֳלֵי אֲנָשִׁים מִימֵי־קֶדֶם, / אֵת הָאֵלִים הַבְּרוּכִים אֲשֶׁר מִשְׁכָּנָם בָּאוֹלִימְפּוּס, / תֵּכֶף כָּל־עֶצֶב יִשְׁכַּח הוּא, וְכָל דְּאָגָה לֹא יִזְכֹּר עוֹד, / מַתְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלוֹת מַהֵר דַּעֲתוֹ אָז תַּסַּחְנָה.

במילים אלה (בתרגומי) מתאר המשורר היווני הֵסיודוס, בפתיחה ל"תולדות האלים" – ראשית שירת המערב שהשתמרה בידינו – את תכלית השירה, שהיא בעיניו התגברות על כל צרה בעלייה למחוזות של מיתוס. תכלית זו, כך נראה, מקוימת להפליא בקובץ השירים שלפנינו.

נעמה שקד בונה כאן עולם מיתי מפליא מתוך רגעי חיים שרובם ממש אינם קלים, ובהם משפיעה המשוררת חיים נוספים, הנשאבים גם מעומק חוויותיה הנפשיות גם ממראות הטבע, וכן מן השפה העברית שהיא שולטת בה ביד אמן (בעניין זה כדאי לשים לב אף ל"הערת העורכת" בעמוד השער של הספר: "על פי בקשת המחברת, המילים 'רחם' [עמ' 20, 33] ו'חרס' [עמ' 55] שינו את מינן הדקדוקי המקובל". בת שחוק עשויה לעלות על שפתי הקורא המשווה בנפשו את הוויכוחים שבוודאי התנהלו על כך עם העורכת, לאה שניר).

אך את עיקר החומר למיתוס האישי נטלה נעמה מן האוצר הכללי אשר לעם היהודי, ומי שרחוק ממנו יתקשה יותר בהבנת השירים. הקול הנשמע כאן הוא קולה של תלמידת חכמים ובת בית מעמיקה במכמני מקורות היהדות, אשר, עם זאת, יחסיה עם דת ישראל אינם פשוטים. כך אפשר ללמוד מן השיר "בגוף הנפתח משתאה" (עמ' 54), המתאר איך הדת, המתקלפת ואף מחולנת אצל המשוררת, חוזרת ומקבלת "קומה שלמה" (מונח שאותו אימצה נעמה מספרות הקבלה) של דתיות אחרת, יותר פנימית ואישית:

בְּתוֹךְ הַטּיחַ הַנִּקְלָף שֶׁל הַחַיִּים / הַדָּתִיִּים שֶׁלִּי נִבְנֵית קוֹמָה / שְׁלֵמָה רַכָּה שֶׁל אַהֲבָה שֶׁל / אֱלֹהִים חַיִּים, בַּדִּבּוּר הַפְּנִימִי, בָּעֲצִיצִים / בַּגּוּף הַנִּפְתַּח מִשְׁתָּאֶה // לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה / שְׁלֵמָה / לְפָנֶיךָ, עִם יָדַי הַמְּלֵאוֹת דְּבַשׁ / וּמוּסִיקָה סְדוּקָה / וְחֵטְא / וּדְבָרִים נִחוּמִים.

אנו נוטים להסכים עם הברוש המתפלל בחלון צילום: שאטרסטוק

אנו נוטים להסכים עם הברוש המתפלל בחלון
צילום: שאטרסטוק

דג מפוחד מבדידות

הציורים המיתיים, המשקפים צדדים שונים בחיי המשוררת ובנפשה וכן את עולמה הרוחני, ממלאים את הספר. בשיר הראשון ניפגש בדג מפוחד מבדידות הנחבט אל קירות בְּאֵר סְתוּמָה. בזו אגב כלול גם כעין ביאור מיתי של המשפט "כָּל זֶה לֹא בֵּאֵר" המובא לפניה, שהוא מצדו מוסיף על הסגנון הברסלבי של הבית שלפניו, שממנו אפשר ללמוד על מה מדובר: "ובחינת הולדת הנפש / והוא בחינת גידול הנפש".

כיוצא בכך גם בשיר השני, שהוא אפוס נפשי וחלומי על "מסע וסוס אדום", וכן גם בשיר הרביעי, שבו מתואר איך בברכת הבדלה "בין חֲשֵׁכָה לַחֲשֵׁכָה" אוחזת המשוררת לא רק בכוס הכבדה והרועדת אלא גם בלב, הדומה לחתלתול חולה.

סיבת הצער בעת ההבדלה היא מות אדם קרוב בשם דוד, שיצאה נשמתו בשבת (כמו דוד המלך), אך פחות מפורש הוא מקור הצער שבבסיס שירים אחרים, ולהבנתו יש לבחון את מרכיבי המיתוס המצייר אותו (והמשמש גם, במקצת, להשככתו והשכחתו). נעיין לדוגמה בשיר השלישי, "צַר" , הבנוי על הפסוק “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה‘ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו“ (ש“ב, כד, יד):

“צַר לִי מְאֹד אֲדֹנָי / אֲנִי נוֹפֶלֶת וְנוֹפֶלֶת / וּנְקִיק הַנְשִימָה / צַר / נֶחֱנָק – כָּלֶה – / אֲנִי נוֹפֶלֶת בְּיָדְךָ הַגְּדוֹלָה הַפְּתוּחָה / וְאֵין מִי שֶׁיַּחֲזִיק בִּי“.

הצירוף “ביד ה‘“ מתפרש כאן מילולית והופך למיתוס. בעזרת דיוק לשוני משתנה אף הנפילה: לא על־ידי האל ולא אל תוך ידו, זו נפילה בתוך היד, ממנה ובה. יד האלוהים הגדולה והפתוחה מאבדת כאן את דימויה החיובי (המוכר למשל מברכת המזון), ורחמיו הרבים הופכים לרחם גדול ומבעית (רחם כזה מתואר גם בשירים אחרים בקובץ). כשהנפילה מתרחשת בתוך היד אין כבר מה שיעצור ויאחז, ורוחב היד רק מגביר את צרות הנשימה. גם רקע הפסוק המקראי, שבעטיו נפלו שבעים אלף איש, מוסיף נופך משלו, וכן גם הריטואל של נפילת אפיים בתפילה, שבעת ביצועו אומרים פסוק זה משמואל. לפי הקבלה בנפילת אפיים מתכוון אדם למסור עצמו למיתה.

ברוש מתפלל בחלון

פשרה הקשה של המצוקה מתברר יותר בשיר השישי "אישה בבית ממולך":

מַה מַּבְקִיעַ תַּחַת סַף / הַדֶּלֶת. הִיא נִבְהֶלֶת. הֲרֵי הִסְבִּירָה שֶׁ / דַּי לָהּ בְּדָלֶ"ת אַמּוֹת שֶׁל חַלּוֹן / עִם בְּרוֹשׁ, שָׂדֶה, עֲשָׁבִים וְכֻלֵּהּ / (שֶׁהַלֵּב תָּחוּב בַּאֲבָנָיו כְּפֶתֶק) / הִנֵּה – שֶׁמֶשׁ מַעֲרָב מַרְבִּיצָה הוֹפָעָה / פּוּךְ סְלָעָיו נוֹגַהַת / הַבְּרוֹשׁ בִּדְבֵקוּת מִתְנוֹעֵעַ, כִּמְעַט / לוֹמַר: מִתְפַּלֵּל. / שׁוֹטֶה! אִשָּׁה בַּבַּיִת מִמּוּלְךָ / טוֹבַעַת.

כאן האישה עצמה היא האשמה במצוקתה, מה שכלל וכלל אינו מפחית מן הכאב. זו היא שמסבירה לעצמה ולשכניה שטוב לה בבדידותה. אין צורך בדלת שתקשר אל העולם החיצוני, והיא נבהלת אפילו ממעטפת מכתב המוחדרת תחת הסף, שמא יפרוץ משהו פנימה. די בדל"ת אמות של חלון, שהרי אף בו יש חוץ וטבע, ואפילו הפצעה תיאטרונית של השמש, גברת עם פוך "המרביצה הופעה", כפי שבחרה המשוררת לתאר זאת בלשון השונה במפגיע משאר לשונות שירתה, בניסיון לשכנע טוב יותר באמצעות לשון עממית שהכול נהדר. במשתמע אף תורה ומצוות יש לה בחדרה הסגור, והרי בימינו, זמן הגלות, אף בשביל האל זה הטוב היחיד שנותר. כך אפשר ללמוד כאן מן הרמז הלשוני לדברי התלמוד (בבלי, ברכות ח ע"א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה".

אשליה זו מלווה את הקורא התמים כמעט עד לסוף השיר (אומנם קצת מופרת היא קודם זמנה בשורה שבסוגריים, על הלב התחוב כפתק באבנים, שלטעמי מוטב היה בלעדיה). אנו נוטים להסכים עם הברוש המתפלל בחלון, ומשתתפים עמו בהנחה השקרית שהכול בסדר. מאחר שאין צורך לדאוג לדמות הדוברת, פטורים אנו לעצמנו, ומרוצים מהיותנו חסידים המתפללים ביראת שמים. ואז מטיחה המשוררת בברוש ובקורא כאחד את זעקתה לעזרה: "שוטה: אישה בבית ממולך טובעת". זעקה זו מסתברת על פי דברי התלמוד, סוטה כא ע"ב (בתרגום): "מהו חסיד שוטה? כגון זה שבשעה שאשה טובעת בנהר אומר הוא שאין דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה".

אך דומה שגם האישה עצמה נוטלת חלק בחסידות השוטה, וגם גינוני צניעות ומוסכמות מקשים עליה לקרוא לעזרה. כך אפשר ללמוד מן השורה האחרונה והקשה בשיר "אוֹ לִהְיוֹת כָּעֵץ" (עמ' 30): העץ מעורר קנאה כי מצויה בו "בְּדִידוּת שֶׁאֵין עִמָּהּ קָלוֹן".

הדרך היא נהר אפל

הדיכוטומיה דלעיל שבין פנים לחוץ רווחת ברבים משירי הקובץ ומתגלה אף בשמו החזק "נחושת ונהר", צירוף שמופיע בשיר הקצר בסוף הספר (הצירוף "נחושת ונהר" מעורר עניין גם במצלול שלו, שהרי רגיל יותר בעברית צירוף מסוג "נהר ונחושת", המסתיים במילה ארוכה). דומה שהנחושת מייצגת את האישי והנקבי ואת הפְנים הקשה והאפל. היא בוערת בזיו דמדומים (עמ' 15) וקולה רך ומועם (עמ' 48). הנהר שלעומתה, הזכרי והזוהֵר, הוא הכמיהה חוצה, והוא שעתיד (בע"ה) לנהור עליה וממנה, כשהוא פותח את הסתום וזורם לארבע הרוחות, כנהר שיוצא מעדן, לפי תיאוריו בספר הזוהר (עמ' 46, 62, 73, 74).

אומנם הזרימה החוצה גם היא דו־פרצופית: גם מנקה ומטהרת וגם מכלה, כדם מחזור האישה השופע חוצה עם התינוק שלא נולד. מה שמזכיר למחברת את ציפור טהרת המצורע המשולחת על השדה כשהיא טבולה בדם ציפור שחוטה (עמ' 22) לפי התיאור בויקרא פרק יד, וקשה להחליט מי בשירנו דומה לציפור החיה ומי היא השחוטה, האם או הוולד.

מקוצר המצע, אחתום כאן בעוד שיר קצר: "ומתוק החושך לעיניים" (עמ' 53), ואף בדבר טוב. מהיפוך הפסוק "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת יא, ז) נלמד שלעתים מתוק וטוב הוא החושך (ראה גם בעמ' 70), ואף הבדידות. השיר מתאר את הנועם המיסטי ששׁרה על עיני המשוררת בעת נסיעה לילית, כאשר יצאה מאורות הכרך והמולתו אל השקט והחשכה בהרים, במקום שגם הנהר אפל הוא:

וּמָתוֹק הַחֹשֶׁךְ לָעֵינַיִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵן נוֹסְעוֹת מִפָּנָסֵי הָעִיר / לָבוֹא בֵּין הֶהָרִים הַחֲשֵׁכִים וְהַדֶּרֶךְ הִיא נָהָר אָפֵל / בְּתוֹךְ גָּדוֹת גְּדוֹלוֹת וַאֲפֵלוֹת / וְהָעֵינַיִם יְכוֹלוֹת לָנוּחַ וְהָעֵינַיִם נִפְתָחוֹת אֶל הַנָּהָר וְהָעֵינַיִם / אָז נֶעֱצָמוֹת מְאֹד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-גיליון צו תשע"ד - 866, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: