בשם האב, או האם | חבצלת פרבר

דניאל צריך להחליט מי צודק – אביו שטוען שהאם נעשתה פסיכוטית או אמו שטוענת שהאב פושע. סיפור מתח פסיכולוגי שמתאר מהגרים בחברה כפרית מסתגרת בשוודיה 

החווה

טום רוב סמית

מאנגלית: רוני בק

כתר, 2013, 352 עמ'

הסופר טום רוב סמית מוכר לקוראי העברית מסדרת הספרים "ילד 44", "הנאום הסודי" ו"סוכן 66", שבמרכזם עמדו סוכן הקג"ב הסורר לב דמידוב ואשתו ראיסה. שלושת הספרים הקודמים זכו להצלחה כאן ונראה לי שגם הספר החדש עתיד לזכות בה. אין שום קשר בין "החווה" לספרים הקודמים, מלבד העובדה שגם הוא ספר מתח. ספר מתח, אבל לא ספר פשע. למעשה, נכון יהיה לכנות אותו "ספר מתח פסיכולוגי", משום שסימן השאלה העומד במרכזו הוא בתחום בריאות הנפש, והסיפור הוא על יחסי אם, בן ואב ומה שקורה, או מה שהם מאמינים שקורה, ביניהם.

דניאל, המספר, בנם של טילדה וכריס, חי בלונדון. הוריו היגרו לשוודיה, ארץ מוצאה של האם, לאחר שמכרו את כל רכושם באנגליה. במסיבה שערכו כשהגיעו לגיל הפרישה הם הסבירו לבנם ולחבריהם האנגלים שרכשו בשוודיה חווה חקלאית במטרה לחיות בה חיים פשוטים וטבעיים. דניאל הוא בן יחיד. אין לו קרובי משפחה מלבד הוריו, אך למרות הזמנות חוזרות ונשנות מצדם לבוא ולבקר אצלם בשוודיה הוא דוחה שוב ושוב את הביקור בתירוצים שונים.

אל תוך מערכות היחסים הבעייתיות בין דניאל להוריו, שטעונות במתחים והסתרות, נופלת שיחת טלפון מפתיעה משוודיה: כריס, אביו של דניאל, מודיע לו בבכי שהאם טילדה אושפזה בבית חולים: “…היא לא בסדר… היא התחילה לדמיין דברים – דברים איומים, איומים… היא סובלת מהתקף פסיכוטי“. דניאל נבהל. הוא רוכש מיד כרטיס טיסה לשוודיה כדי להיות לצד הוריו ולראות בעיניו מה קורה. אבל למחרת, כשהוא ממתין לטיסה שלו בשדה התעופה, מודיעה לו אמו בשיחה מטלפון ציבורי שהיא עומדת להגיע משוודיה בטיסה ללונדון, ומבקשת לפגוש אותו.

כשהיא מגיעה, היא נראית מוזרה, שונה מאוד ממה שהכיר: “היא לא הרימה את העיניים מהרצפה, כאילו היא עוקבת אחרי שביל פירורי לחם. תרמיל עור מרוט היה תלוי על כתפה, מלא עד להתפקע… התרמיל לא היה מסוג החפצים שאמא שלי קונה. הבגדים שלה, כמו התרמיל, הראו סימני מצוקה. הנעליים היו שחוקות, המכנסיים מקומטים. כפתור חסר במרכז חולצתה. אמא שלי אהבה לבוש מהודר – מגונדרת למסעדות, מגונדרת לעבודה…“. היא גם רזתה מאוד, בקושי אוכלת וכנראה מקיאה מיד אחר כך. היא נוקשה בהתנהגותה ובאופן דיבורה, תוקפנית וחשדנית. מתוך התרמיל שלה טילדה מוציאה ופורשת לפני בנה סדרה של “ראיות“. הראיות אמורות להבהיר לדניאל שלא זו בלבד שהיא נורמלית והאשפוז שלה היה כפוי ונקמני, אלא שהאב, כריס, חבר נגדה עם חבורת פושעים, והוא גם שותף לפשע חמור שהיא מאיימת לחשוף.

מכאן ואילך על דניאל, ועל הקוראים, להחליט מהי התשובה הנכונה לשאלה שבמרכז העלילה: מי צודק ולמי להאמין. האִם טענותיה וסיפוריה של האֵם טילדה הם אמת, ומכאן שהיא שפויה ונרדפת על ידי בעלה כדי למנוע ממנה לחשוף מעשה פשע, או שמא הצדק עם האב, והאם היא אכן חולת נפש, ואולי גם אלימה, וכל סיפוריה הם המצאות שמקורן בנפשה החולה.

סביב השאלה הזאת בונה רוב סמית ספר טעון עניין ומתח. באמצעות ה“ראיות“ שמציגה טילדה בפני בנה דניאל, המסמכים, היומנים וכל שאר החומרים שתחבה לתוך התרמיל המהוה שלה ונשאה עמה משוודיה ללונדון, אנחנו מתוודעים לעולמה, לנישואיה עם כריס, ובעיקר לעולם הכפרי, הפרובינציאלי והסגור בשוודיה הכפרית של ימינו.

הפיזור הפיזי בין החוות מתורגם למרחק חברתי ולבדידות גדולה. עיירה בשוודיה צילום: שאטרסטוק

הפיזור הפיזי בין החוות מתורגם למרחק חברתי ולבדידות גדולה. עיירה בשוודיה
צילום: שאטרסטוק

פחד העוני

המחבר, יליד 1979 שנולד וגדל בלונדון – אביו אנגלי ואמו ממוצא שוודי – מספר כאן סיפור שרבים ממרכיביו מוכרים מקרוב. סיפורה של האם שופך אור על ההחלטה של זוג ההורים להגר לשוודיה. אנחנו מתוודעים לתוצאות החברתיות החמורות של בועת הנדל"ן באנגליה ושל ההתפוצצות שלה במשבר הבנקים והכלכלה ב־2008: העלייה המסחררת בערכי נכסים קרקעיים – שבלבלה אנשים פשוטים שעד אז חיו בצנעה מהכנסותיהם מעבודה; הפיתוי לקחת הלוואות־עתק, שמפילות אותם כשהבנקים שנקלעו למשבר תובעים החזר מיידי; והפתרונות הנואשים שזוג הפנסיונרים נדחקו אליהם כדי לשרוד, ויחד עם זאת לשמור על סודם ועל כבודם מפני בנם. היה זה הפחד מן העוני, ולא החיפוש אחר אידיאל של חיים פשוטים וטבעיים, ששלח אותם לחווה העלובה והמתפוררת בשוודיה.

החיים בחווה, בדרום הכפרי של הארץ, מפגישים את בני הזוג, ואותנו הקוראים, עם חברה שכאילו לקוחה מסיפוריהם של איבסן ואנדרסן נקסה ("דיטה בת אדם"): בעל האחוזה העשיר, שבכוח כספו ואופיו הכוחני שולט בתושבים האחרים; הפיזור הפיזי בין החוות והאנשים שמתורגם למרחק חברתי, לבדידות גדולה, לדיכאון. מזג האוויר האכזרי, הקור הקיצוני והחושך בחורף, שדוחפים אנשים להתאבדות. בני הנוער שמחפשים מפלט מן הבדידות באלכוהול ובסמים. המסיבות הקהילתיות, שכל מי שאינו שייך, בין אם הוא זר ובין אם הקהילה מנדה אותו, אינו מוזמן אליהן או נדחה מהן. הסיפורים המבהילים על הטרולים שהאמהות מספרות לילדיהן לפני השינה, ומסיבת "אמצע הקיץ" עם עמוד הטוֹטֶם האביבי שלה, שמקורו באמונות האליליות העתיקות.

כצפוי, ההגעה של שני זרים – אנגלי אחד ושוודית־מהגרת אחת – אינה מתקבלת באהדה בקהילה הסגורה. טילדה עזבה את שוודיה בגיל 16 ומשום כך השליטה שלה בשפה ובאורחות החיים הייחודיים לאזור קצת רופפת. בעיני התושבים המקומיים טילדה היא "אוּטלֶנינְג" (utlaenning), המקבילה השוודית ל“נפולת של נמושות“, עם משמעות עוד יותר ארסית ושלילית. איש אינו טורח להתקרב אליה, לקבל בברכה את התושבים החדשים. הפגישה עם השכן, שגר “במרחק עשר דקות בלבד מהחווה שלנו“, מתרחשת “רק שבועיים לאחר המעבר שלנו לשוודיה – שבועיים, ובמשך כל הזמן הזה לא הכרנו ולו שכן אחד מהחוות הסמוכות…“.

אל תוך הקור הצפוני הזה נופלת שלא בטובתה גם מיה, ילדה אפריקנית יתומה מן המלחמות באנגולה, שמאומצת על ידי הגביר של הכפר השוודי ואשתו. להגדיר את הילדה שחורת העור ובעלת השֵׂער המקורזל כחריגה בנוף – זו ממש לשון המעטה, ולא מסייעות למצבה גם ההתייחסויות העוינות, החשדנות כלפי זרים ולא מעט גזענות. הספר רומז (לא ברור אם בכוונה או כתכסיס ספרותי) לשאלות מהותיות בנושא מושתק וחשוב: סוגיית האימוץ הבין־גזעי והבין־תרבותי של ילדים ממזרח אסיה ושחורי־עור על ידי משפחות לבנות־עור בחברות מערביות. היעלמותה של מיה הייתה למעשה הטריגר שהניע את כל העלילה.

עמודים ריקים

את הסיפור כולו אנחנו שומעים בעיקר מפיה של האם במסגרת הצגת ה"ראיות" שלה לפשע, כמו גם את סיפור ילדותה והקרע המוחלט בינה לבין אביה, שדניאל לא פגש מעולם למרות שביקרו פעמים רבות ביחד בשוודיה. דניאל, המספר, הוא רוב הזמן דמות משנית בלבד בספר. הוא חוזר אל קדמת הבמה רק כשעליו להסיק מי משני הוריו דובר אמת. דניאל מגיע להחלטה והעלילה נעה אל סיומה.

למרבה הצער, המחבר – שעד כה הוליך את הסיפור ביד רמה ובבטחה – שומט לרגע את החוט, ומהלך סיום העלילה מנקודה זו אינו מנומק די הצורך ולא ברור מדוע וכיצד הגיע דניאל להחלטה שלו. יתכן שהייתה זו השמטה מודעת של הסופר משיקולים ספרותיים, אבל בעיניי הדבר מעיד על חולשה, וחבל. כסוג של פיצוי בחרו מעצבי הספר (באנגלית ובעקבותיהם גם בעברית) לרמוז על ההתלבטות באופן ויזואלי באמצעות הותרת שני עמודים ריקים בנקודת ההחלטה. טבעי לפרש את הטריק הזה בתחילה כטעות בהדפסה ומכל מקום, זה לא ממש מפצה על החסר שקיים בכתיבה, וחבל שנעשה בזה שימוש.

למרות נקודת הכשל הזאת, הספר הרגיש והאינטליגנטי הזה נקרא בנשימה עצורה, הסיפור מרתק ומעניין והקורא נלכד בקסמי יכולת הסיפור של רוב סמית ושל הגיבורה שלו, טילדה. מתוך תוקפנותה וחשדנותה מבצבצות מצוקות אמיתיות, ואין ספק שטילדה היא קרבן של הסיפור, של הנסיבות והאנשים, ולא רק מאשימה. בתוך הבדידות שהיא חשה בחווה המרוחקת, בקשיי ההתמודדות עם הצורך להתחיל הכול מחדש בסביבה שנראית לה כעוינת, היא חושקת שיניים ומתמודדת. עם כל המתח, התוקפנות והחשדנות שלה, היא שומרת על מידה של תבונה ומוכיחה אומץ ויצירתיות, יחד עם רכות וחמלה כלפי חלשים וחריגים. המאבק ההירואי שלה מעורר כבוד, והדמות שבנה רוב סמית מרשימה מאוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב אדר ב' תשע"ד, 14.3.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באפריל 2014, ב-גיליון צו תשע"ד - 866, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: