תורה וחיים | שלמה ריסקין

אני מתנגד לכך שיהודי שרצונו ללמוד תורה ייכלא, אך רואה את התורה כמבקשת לתקן את העולם ולא להוות לו תחליף

ויֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט, כג – י, ב)

היום השמיני נועד להיות שיאן של חגיגות חנוכת המשכן. אהרן ובניו נמשחו לכהונה, וחנכו שושלת של מנהיגות קדושתית ודתית. הקרבנות היו לרצון לה': אש ירדה מהשמים ואכלה אותם. העם הנרגש ראה ורן רינת קודש נעלה ונפל על פניו בהכנעה לפני ה'. ובני אהרן, אחוזים באש ההתעלות שאחזה ברגע ההוא בעם כולו, נענו לאש שירדה מלמעלה בהעלותם מִנחת אש משלהם, שתי מחתות קטורת לפני ה'. והנה אסון. ה' שלח מלמעלה עוד אש, וזו אכלה את שני האחים הצעירים והשביתה את השמחה.

אש זרה

מפרשי התורה ניסו לעמוד על טיבו המדויק של החטא שחטאו נדב ואביהוא. מה היה חטא זה, שהצדיק עונש נורא כל כך? מיד לאחר פרשייה זו מתרה ה' באהרן לבל ישתו הכוהנים יין ושיכר בבואם אל אוהל מועד (ויקרא י, ח־ט), ולדעת כמה מהמפרשים אפשר ללמוד מכאן שזה היה חטאם של נדב ואביהוא. אחרים סבורים שהאחים זממו ליטול לעצמם את הכהונה הגדולה, ופעלו בלי ליטול את רשותו של משה.

אולם סבורני שקריאה זהירה של הכתוב תספק הסבר אחר, שהוא הנכון ביותר.

פרקיו האחרונים של חומש שמות עוסקים בבניית המשכן, המסמל את שכינתו של ה' בקרב בני האדם: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). אולם התורה מזהירה אותנו גם מפני התקרבות לקב"ה בלי הכנה נאותה. שכינה של ה' בקרב העם שאינו מוכן לקבלתו עלולה לגרום למוות: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות לג, ג). ה' מדמה את עצמו, אם כן, לאש: מקורה של העשייה היוצרת, אבל גם מקור פוטנציאלי לחורבן.

מה שנכון לגבי ה' נכון גם באשר לתורתו. הנה, כך מלמדנו מדרש המכילתא על הפסוק בפרשת יתרו, "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ" (שמות יט, יח): "מגיד שהתורה אש, ומאש ניתנה, ובאש נמשלה. מה דרכה של אש? שאם קרב אדם אצלה נכווה; רחק ממנה – צונן. אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה". ובלשונו של התלמוד הירושלמי: "התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג. הטה בזה – מת באור. הטה בזו – מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע" (חגיגה פרק ב הלכה ב; ראו שלום רוזנברג, "בין השלג לאש", מוסף שבת, פרשת ויקהל, כ"א באדר א' תשע"ד).

הנה כי כן, כאשר הדברים נוגעים לעבודת ה' – לבניית המשכן, לעבודה בו, להתקרבות לה', ללימוד התורה – אנו מוזהרים שוב ושוב שכל דבר צריך להיעשות "כאשר ציווה ה' את משה", לא פחות ולא יותר. התנכרות לה' ולתורתו הופכת את החיים לכלי ריק וחומרני, נטול רוח ומשמעות; ואילו התקרבות מוגזמת, מנה נחפזת וגדושה מדי של תורה ופריצה אל הא־לוהות עלולה לאכול ולכלות את החיים הגשמיים ואת העולם הממשי. ולכן, כאשר אהרן ובניו רצים לפנים משורת ההלכה, ובהתלהבות (וקנאות) מביאים אש זרה שה' לא ציווה עליה – הם חייבים להיבלם מיד. הרי אותה ריצה נלהבת וחסרת מעצורים אל קרבת הא־לוהים היא שהולידה בתרבויות אחרות את הקרבת הילדים באש המולך ואת הרוצחים המתאבדים על מזבח הג'יהאד.

להבדיל, ובמידה מתונה לאין ערוך מהתופעות המפלצתיות של המולך והג'יהאד, גם בחברה הדתית היהודית אנו חוזים – בייחוד בשבועות האחרונים – בתופעה של הבאת אש זרה, של התקרבות יתר לא־לוהים, של פריצה אל הקודש שלא כדין ושלא כהלכה. כוונתי למקום שתופס לימוד התורה בעולם החרדי.

גם לומדי התורה יהיו אזרחים יצרניים, אוספי דגן. שדה אליהו, 1956 צילום: כהן פריץ, לע"מ

גם לומדי התורה יהיו אזרחים יצרניים, אוספי דגן. שדה אליהו, 1956
צילום: כהן פריץ, לע"מ

לשאת בעול יחד

אני מתנגד בכל תוקף לרעיון שיהודי שרצונו ללמוד תורה ייכלא מאחורי סורג ובריח, אך באותה מידה ובאותו תוקף אני מתנגד לכך שמדינת ישראל תתמוך במוסדות המחנכים להשתקעות גמורה בתורה לבדה, שאינם רואים את התורה כמרשם לחיים נכונים שמטרתם לתקן את עולמנו אלא כתחליף לחיים וכצו של פרישה מן העולם.

חינוך כגון זה הוא עיוות ורפורמה של תורת ישראל, תורת כל הדורות; זו שלימדה אותנו לצרף לה לימוד מקצוע (משנה אבות ב, ב), שעמדה על כך שגם לומדי התורה יהיו אזרחים יצרניים "אוספי דגן" (תלמוד בבלי לה ע"ב, והמפרשים שם), ושפסקה שתלמידי חכמים צריכים, בעת סכנה ביטחונית, לשאת בעול יחד עם פשוטי העם, ולא לסמוך על הנס או על לימוד התורה שיגנו עלינו (תלמוד בבלי בבא בתרא ז ע"ב, תוספות שם ד"ה לפי שבח ממון, וחזון איש על בבא בתרא ה, יח; ראו גם תלמוד בבלי, שבת לג ע"ב).

בל נעשה את אשר לא צֻווינו, לא בעבודת ה' ולא במצוות לימוד תורה; הדבר מאיים על עתיד עמנו!

הרב שלמה ריסקין הוא רב העיר אפרת וראש מוסדות "אור תורה סטון"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באפריל 2014, ב-גיליון שמיני תשע"ד - 867 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: