עורג אל מעבר לעצמו | אריאל פיקאר

בקשת הא־לוהים כתופעה רוחנית משותפת לתודעה האנושית באשר היא. ההתחקות אחריה מזהה את הנקודה הפנימית כחוויה של ענווה ופתיחות ומוצאת אותה בכתבי החסידות

968410הדת הפנימית

פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות

רון מרגולין

אוניברסיטת בר־אילן ומכון שלום הרטמן, תשע"ב, 534 עמ'

 

"היכן מצוי אלוהים?", שאל הרבי מקוצק, והשיב: "במקום שנותנים לו להיכנס". המודרניות צמצמה את נוכחותו של אלוהים והוציאה אותו מחדרים רבים של הקיום האנושי. בתודעה המודרנית הרציונלית, זו המיוסדת על המדע והתבונה, אין עוד צורך באלוהים כהסבר בלעדי למציאות וכמענה לצורכי החיים הבסיסיים של האדם. יש בצורת? נתפיל מים. יש מחלה, מגפה – נעבוד קשה ונמצא לה תרופה וחיסון. "חלית? נפצעת? פנה ל־". אדם נפל ל"מרה שחורה"? ייקח כדור קטן מדי יום וישוב לאיתנו.

להתפתחות המדעית והטכנולוגית השפעה גדולה על התודעה שלנו, היא מצמצמת את נוכחותו של אלוהים ואת הצורך בו בחיי האדם. המודרניות, כדברי מקס ובר, מסירה את הקסם מהעולם. העולם מובן יותר ויותר, אין בו קסם במובן של מסתורין ואין צורך בקסמים, כשפים ותפילות כדי לתקן את הדרוש תיקון. או בניסוחו הדרמטי של ניטשה: "לאן פנה האלוהים? אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו" (המדע העליז, עמ' 274).

למעלה ממאה שנה אחרי ניטשה מתברר שהאל עדיין נוכח בתודעה האנושית באותו מקום שבו הוא תמיד היה – במקום שנותנים לו להיכנס. המקום הזה הוא הפנימיות, "הנקודה הפנימית" בשפתה של החסידות. ספרו של פרופ' רון מרגולין מבקש את התופעה הרוחנית העמוקה הזו, את תולדותיה ביהדות ובדתות אחרות ואת משמעותה הקיומית בימינו. זהו ספר מקצועי ואקדמי אך הוא נכתב מתוך הזדהות ומחויבות למקומה החשוב של אותה דת פנימית לקיום האנושי בכלל וליהדות של העת הזאת בפרט.

אחד ממקורות ההשראה של מרגולין לתפיסת הדת הפנימית ביהדות הוא ר' נחמן מברסלב. הפרשנות שמציע מרגולין לסיפור הלב והמעיין של ר' נחמן מבהירה זאת: הלב של העולם משתוקק למעיין הנמצא על ההר. כך מספר ר' נחמן:

אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך מפני מה אינו הולך אל המעין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע ואינו יכול להסתכל על המעין, ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר ששם עומד המעין, אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש), ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו חס ושלום. וכשזה הלב היה מסתלק חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כלו, כי הלב הוא החיות של כל דבר, ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין, רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל.

סיפור זה, כך מסביר מרגולין, מתאר את מצבו הקיומי של האדם. הוא משתוקק אל הנשגב, אל האלוהים, אך יודע שאין ביכולת ההכרה האנושית לפרוץ את גבולותיה. חידושו של ר' נחמן הוא שתודעה זו של ההשתוקקות הבלתי ניתנת למימוש היא התודעה הדתית העליונה ביותר שאדם יכול להגיע אליה. "עצם הכיסופים המתבטאים בצעקה של הנכסף להגיע אל המעיין ולהתחבר אליו הם ההתקרבות עצמה" (עמ' 359). ביטוי מדויק לתפיסה זו מוצא מרגולין אצל קירקגור: "לדבריו, החוויה הסובייקטיבית של האמונה אינה מצמצמת את התהום האינסופית שבין האדם ולאלוהים. נהפוך הוא: היא מדגישה את הפער הזה. מה שהאדם מגלה בתוכו פנימה אינו הישות האלוהית, אלא האפשרות להתכוון לאל" (עמ' 299).

סיפור "הלב והמעיין" של ר' נחמן מברסלב כהשראה לדת הפנימית. אומן תשע"ב צילום: מרים צחי

סיפור "הלב והמעיין" של ר' נחמן מברסלב כהשראה לדת הפנימית. אומן תשע"ב
צילום: מרים צחי

רגישות ומחויבות

המוקד של החוויה הדתית הפנימית הוא הערגה של האדם אל מעבר לעצמו, לקיומו האימננטי. חוויה זו כפופה לתובנה הקאנטיאנית, הרציונלית, בדבר גבולות התודעה האנושית וחוסר היכולת של האדם לתפוס ולהבין מושגים שאינם נתונים בחלל ובזמן. משום כך אין לחוויה זו תוכן מסוים, מילולי או חזותי. אין לדבר אפוא על התגלות שיש לה תוכן מוחשי "שהרי התגלות אלוהית מילולית אינה אפשרית מבחינת המחשבה השכלתנית. לעומת זאת התנסויות פנימיות לא מילוליות […] ניתנות ביתר קלות להיות מוסברות באופן רציונלי" (עמ' 149).

לתובנה הזו של מרגולין יש בעיניי חשיבות רבה. היומרה האנושית לייחס תכנים מסוימים לאל והאמונה כי האל מצווה דבר מה את האדם אינה אפשרית עוד במסגרת החשיבה המודרנית. בתפיסה הדתית המקובלת אמירה כזו היא כפירה מוחלטת מפני שהמוקד של האדם הדתי הוא עשיית רצונו של מקום וההכרה שיש לאל תוכניות ספציפיות עבור עמו ישראל והעולם כולו. בתפיסת הדת הפנימית המוקד הוא הכמיהה אל מה שמעבר לאדם, אל מה שאי אפשר להשיג או להמשיג וממילא אי אפשר לדבר בשמו ולהסביר את המציאות האנושית לאורו.

זוהי חוויה מתסכלת שר' נחמן מיטיב לנסח אותה בסיפור הלב והמעיין. היא אינה מעניקה לאדם את הנחמה שמעניקה הדת המסורתית, היא אינה מסדרת עבורנו את העולם ונותנת פשר לסבל האנושי ולתהפוכות ההיסטוריה, אך מאידך גיסא היא מאפשרת את קיומה של רוחניות אנושית שאינה מסתפקת בקיום החומרי הנתון בתוך המעגליות הטבעית של לידה ומוות. "הפנימיות הדתית שהיא חלק מכלל הפנימיות האנושית מעידה על כך שהאדם אינו מסתפק בעצמו" (עמ' 442).

מרגולין מבקר חלק מתופעות הניו אייג' שבהן האדם נסוג אל הפנימיות שלו: "מחפשי אלוהים חדשים אלו נראים לא פעם כשקועים יותר מכול בעצמם […] הפנייה העכשווית לעבר החיים הדתיים הפנימיים נעשית לרוב לשם סיפוק צרכים אישיים; דבר זה ניכר גם בצמידות שבין שיטות טיפוליות למיניהן לבין התכנים הדתיים האופייניים לתנועה זו" (עמ' 431). אולם אין הוא סובר כי זוהי התמונה כולה: "הפנייה למסורות דתיות דווקא אינה יכולה להיות מוסברת רק במושגים של צריכה, אלא גם בכך שאנשים מודרניים השואפים לפרוץ אל מעבר לעולמם הסובייקטיבי מניחים שיוכלו להיעזר במסורות דתיות שבכך ייחודן" (שם). המסורות הדתיות, הרוחניות, יכולות לשמש השראה משמעותית לקיום רוחני מודרני אף כאשר אין מקבלים אותן כעסקת חבילה אלא שואבים מהן את הראוי והנדרש לחיים של היום.

נדמה שכאן המקום להעלות לקדמת הבימה את הגותו של עמנואל לוינס. מרגולין דן בהגות זו בקצרה (עמ' 424־425), ולדעתי יש בהגות זו תרומה חשובה לזיקה שבין תפיסת הדת הפנימית ובין המחויבות המוסרית לזולת, לחברה ולתיקונה. רגישות דתית היא תודעת מוגבלותו וסופיותו של האדם והרצון הבלתי ניתן למיצוי לחרוג ממוגבלות זו. זוהי חוויה של ענווה, של חוסר שלמות ושל פתיחות אל מעבר לקיום הבנלי החומרי. רגישות זו יוצרת אצל האדם את הפתיחות כלפי המציאות, כלפי בני אדם אחרים, ומתוך כך גם את תודעת האחריות והמחויבות כלפי האדם והחברה. האדם המלא בנוכחות עצמו, המספיק לעצמו, אדיש לסבלו של הזולת או למצער מבקש לנצל את הזולת לתועלתו. לעומתו, אדם החי בתודעה דתית פנימית של חוסר שלמות עצמית מחפש את השלמתו בגדול ממנו, באל הבלתי מושג, בעולם הטבע המופלא ובבני אדם שעִמם הוא חי. אחריות מוסרית ומחויבות חברתית הן ביטוי לשאיפה האינסופית של האדם לשלמות.

המחשבה על הקיום הדתי כעבודה פנימית של תיקון האדם שביטויה הוא המאמץ האנושי לתיקון העולם מעצבת עמדה ביקורתית ביחס לדתיות הנפוצה. לעתים נדמה שאצל רבים האמונה בהיותנו עם נבחר, סגולה מכל העמים, מאפשרת, אם לא מעודדת, יוהרה וגאוותנות ותחושה של מלאות עצמית של אלו היודעים רצון קונם ופועלים מכוח צו אלוהי עליון ומוחלט. תודעה דתית כזו יוצרת אטימות וחוסר רגישות מוסרית ולכן מנקודת מבטה של הדת הפנימית היא נראית כעבודת אלילים ממש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

פורסמה ב-27 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמיני תשע"ד - 867, יהדות, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: