חפש סימנים בדרך | שלום רוזנברג

בפרשת דרכים עלינו לבחור בהליכה בדרכיו, שהרי באחת מן הדרכים כבר "הלך" הקב"ה. תיאולוגיה של הידמות

אחת ממילות המפתח של המקרא היא המילה "דרך". אנו משתמשים בה, אך איבדנו את המשמעות העמוקה שלה.

היא מופיעה לפנינו כבר בפרשות הראשונות של התורה, בצורה סמויה או גלויה. כך בתיאורו של נח (ו, ט): "צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱ­־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". "הִתְהַלֶּךְ"! נבין מילה זאת כשנגיע למדרגה הגבוהה ביותר של המוסר, המתוארת בביטוי (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". מעניין! "אֶת הָאֱ­־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", כלומר "עם הא־לוהים". שני ניסוחים נוספים שונים במקצת: "אַחֲרֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה) – אחרי, אך גם "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א) – לפני. בצדק העיר הרמב"ן: "כי המצווה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר 'התהלך לפני', והבא אחרי הצוואה יאמר 'אחרי ה' תלכו'". ההליכה ב"דרך" כוללת גם דברים שעליהם עדיין לא הצטווינו.

חשבנו שניתן לבנות את המוסר על בסיס העיקרון "ואהבת לרעך כמוך". לא! "והלכת בדרכיו" מהווה כלל המשלים את הדרישות המוסריות שלפנינו. וכך מנסח זאת הרמב"ם בספר המצוות (עשה ח) כשהוא מוסיף עיקרון נוסף המזדהה עם ההליכה בדרכי ה', הוא עקרון ההידמות:

הוא שציוונו להידמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו "והלכת בדרכיו"… ובא בפירוש מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה חנון, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד… ובא בפירוש שרצה לומר ההידמות בפעולותיו הטובות והמידות הנכבדות שיתואר בהם הא' יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב.

נראה לי שהמטפורה "והלכת בדרכיו" מלמדת אותנו רבות. בכל מצב שבו אנו מתמודדים עם בעיה או דילמה מוסרית, אנו מצויים בפני מעין פרשת דרכים. באיזו מדרכים אלו עליי לבחור? "והלכת בדרכיו" מלמד אותנו שבאחת מדרכים אלו "הלך" הקב"ה, ועלינו ללכת אחריו. חפש! ישנן אכן דרכי א־לוהים. דרכים אלה המבוטאות בתורה מגיעות לידי סינתזה עם "דרך ארץ" החז"לית, המופיעה פעמים רבות בלבושה הארמי: "אורח ארעא". זוהי דרך שקדמה לתורה, דרך שבה האנושות והטבע נוהגים. לפעמים הם שוכחים את דרכם. הם חייבים לנהוג נכון, אך לא עושים זאת: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".

גאולה ואמון

אכן, “והלכת בדרכיו“ בנוי על רעיון נועז של פילוסוף יהודי חשוב, יחזקאל הרמן כהן (הניסוח הוא שלי): התבונה שלנו אינה התבונה הא־לוהית, אך המוסר שלנו הוא המוסר הא־לוהי. או במילים אחרות, המוסר הא־לוהי חייב להיות המוסר שלנו. מכאן נובעות קביעות רבות משקל. האדם יכול להתווכח עם הקב“ה על הצדק הא־לוהי, וזאת נמצא בדברי אברהם לפני חורבן סדום בשאלתו “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?“, וכן בדברי צדיקי החסידות שקראו את הקב“ה לדין תורה.

נפנה עתה להוגה דעות שקדם במקצת לרמב“ם, ר‘ אברהם אבן דאוד (האמונה הרמה, העיקר החמישי, פרק ראשון עמ‘ 75). כשהוא מדבר על הנבואה הוא מדגיש שתי מידות שהן תנאי לנבואה, היושר והענווה, “כי הא־ל ית‘ אמיתי בכל אמת ואין דבקות בינו ובין השקרנים כמו שקדם (תהילים קא, ז־ח): [לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה] דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי“. בלשון חז“ל: “חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת“ (שבת נה, א).

כיצד משתקף עיקרון זה בעולם היהודי? בדרך ארץ כלפי האמת תלוי ה“אמון“, דבר עקרוני מאוד ביחסנו אל הזולת, וכמובן אל החברה ואל השלטונות. האמון הוא מרכיב יסודי במושגי העדות והשבועה, אולם אני חייב לדחות את הדיון ברובד זה, בין איש לרעהו, להזדמנות אחרת. כאן מבקש אני לדון ביחסנו אל הקב“ה. כאן מתקשר האמון לאמונה. מוקדי האמון הופכים להיות עתה עקרונות תיאולוגיים. בראותנו את הקשת בענן אנו מברכים: “זוֹכֵר הַבְּרִית נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרו“. עצם הציפייה לגאולה תלויה באמון בקב“ה: “וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים“. הקב“ה פונה אלינו ומבקש להאמין לקיום הבטחותיו. אחד המושגים החשובים ביותר בתיאולוגיה היהודית הוא ה“ברית“, שאותה חייבים אנו – אך גם הקב“ה – לשמור.

דגם לאדם

התארים שאנו מייחסים לקב"ה מהווים דגם לאדם, ובתיאולוגיה הזאת העמדנו את המוסר כמעין תואר מהותי של הקב"ה (על פי הרמב"ם, מדגיש אני את המילה "מעין"). אבל ניתן לחשוב על תיאולוגיה אחרת, הסוברת שהתואר היסודי של הקב"ה הוא החירות. אם תרצו, השלטון השרירותי המוחלט, ללא גבולות של הטבע או של המוסר. האם אל זה מוגבל בגלל הבטחותיו או התחייבויותיו? לדעתי לא. האם עקרון ההידמות לא מביא אותנו לחוסר אמון, לחוסר אפשרות לכרות חוזים או אמנות עם בעלי תיאולוגיה כזאת?

בכל הדיון שלנו מסתתרת שאלה חמורה נוספת. האם התיאולוגיה של החירות המוחלטת מאפשרת את הבחירה החופשית של האדם? האם ייתכן צדק כאשר מצפה גיהינום לאדם שאינו חופשי לא לחטוא, אך הוא נידון על כך? על כך בהזדמנות אחרת.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014

פורסמה ב-27 באפריל 2014, ב-גיליון שמיני תשע"ד - 867, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: