תלייה בסלון הבית | נעה לאה כהן

ספר המביא את הרפתקת השבתן הביתה של תמונות אמנות גזולות מתקופת השואה חף כמעט מהקשר יהודי ובוודאי ישראלי. יותר מכול הוא משקף שטחיות קיומית 

Restitution

A Family's Fight for Their Heritage Lost in the Holocaust

Kathy Kacer

Second Story Press

במה זכו ארבע יצירות אמנות מינוריות בסגנון אירופאי כבד להיות במרכזה של הרפתקת הברחה מפראג הקומוניסטית לקנדה החופשית? התשובה נעוצה במילת המפתח "שואה".

באמצעות "גיבורות הספר", שהן ארבע תמונות שזכו לתיאור מפורט בחן רב, מבקשת קאת'י קייסר לפתוח אשנב מזווית אחרת להתמודדות עם נושא השואה. לא מדובר בסיפורים הקשים של מחנות ריכוז ועינויים אלא בסיפור על תושייה אמיצה של אם משפחה שקראה את המפה בזמן והחליטה להציל את משפחתה (את עצמה, את בעלה ואת הילדים קרל וחנה) מידיהם האכזריות של הנאצים ולהביא אותם אל חוף המבטחים של קנדה.

מחברת הספר קאת'י קייסר היא סופרת ילדים ידועה בקרב הציבור היהודי והכללי בטורונטו. היא אף זכתה בפרסים כמו "פרס יד ושם" על ספרה "להחביא את אדית" שתורגם לעברית. הפעם ביקשה להרחיב את היריעה ולכתוב על השואה למבוגרים.

כתיבתה ברורה ונהירה ואפילו דידקטית מדי, בעיה מוכרת כשעוברים מספרות ילדים למבוגרים. דידקטיות יתר זו גורמת לקורא המבוגר ליאות מההסברים או מן התפניות הצפויות מראש. עם זאת, נחמד לראות כיצד הצליחה המחברת להפוך סיפור של סיכונים יחסית מינוריים, במיוחד בקנה מידה ישראלי, לספר הרפתקאות דרמטי, או כפי שהוא מוגדר בביקורות כספרות בדיונית־היסטורית. הרפתקאות שיותר מאשר קרו בפועל, הן מתחוללות בדמיונם של החווים אותן.

גזלני היצירות

העלילה סובבת סביב נושא חם בתקופה האחרונה הנושא את השם looted art, כלומר הרכוש היהודי ש“סופח“ בכל מיני דרכים בזמן השואה ולא נמצא לו דורש עד כה. אם מפני מותם של הבעלים, אם מפני חוסר הידיעה של היורשים ואם מפני שהיצירות הוסתרו מעין, כפי שמתפרסם מדי פעם בחדשות.

לפני כמה שנים התארחה לראשונה תערוכה בנושא זה במוזיאון ישראל בירושלים, ובה הוצגו תמונות ממוזיאון חשוב בצרפת. התערוכה הייתה חריגה ביחס לתערוכות בעלות נושא תמטי, ומבחינת האוצרוּת מדובר היה באי סדר מאורגן.

המשותף לכל היצירות היה היותן שייכות לבעלים יהודים שנספו או נאלצו לברוח בזמן השואה, ובינתיים, באופן בלתי הוגן, הן הולאמו או הועברו לבעלים חדשים. ממשלת צרפת מודה בעובדות, אך משאירה את התמונות תחת חסותה. כדי להראותן בירושלים מוזיאון ישראל היה צריך לחתום שאם תהיה תביעה כלשהי של יורשי התמונות, הרי שיש קודם כול להחזיר את כל התמונות ליעדן ואחר כך התביעה תטופל. אם ירצה מי מהיורשים להשיבן אליו, הוא יצטרך לעבור מסע ביורוקרטי ארוך ומייגע כדי לקבלן בחזרה, אם בכלל.

קרל, גיבור הספר, חסך לעצמו את הטרחה הזו כשהחליט להוציא את התמונות באופן בלתי חוקי מפראג הקומוניסטית. מדובר בהחלטה אמיצה ובלתי מקובלת עבור מי שמכיר את אופייה המסורתי והשמרני של יהדות קנדה מקרוב. הסיכון הרב הכרוך בה מחייב מניע חזק. למרות זאת, לכל אורך הדרך לא נזקקה הסופרת להסביר מדוע מעשה ההברחה הוא הדבר הנכון ביותר לעשותו. למעט קטע אחד, שבו מסביר קרל לבן המשפחה את עובדת היותו ילד בתקופת השואה ומספר כיצד תמונות אלו היו הדבר שאמו (שכבר נפטרה בינתיים) רצתה יותר מכל רכושה הרב. ניתן להבין מדבריו איך החזרת התמונות מסמלת את השיבה השלמה אל הבית, אל המנוחה ואל הנחלה, והוא פשוט מקיים את הצוואה הבלתי כתובה שלה.

החזרת התמונות היא שיבה אל הבית, אל המנוחה ואל הנחלה. חייל אמריקני מחזיק ציור שנבזז על־ידי הנאצים ממשפחה יהודית בפריז, המוזיאון היהודי בברלין 2008 צילום: גטי אימג'ס

 ללא האשמות

החיפוש אחר התמונות כסמל לשיבה אל הנורמה בא לידי ביטוי גם בשם הספר Restitution שמשמעו פיצויים או השבה. בשם טמונה דו־משמעות. במישור הפשוט הוא נושא בחובו את המילה רסטורציה ומדבר על שיקום תמונות בפועל. במשמעות רחבה השם מדבר על שיקום, על זהות, על סגירת מעגל ועל נקמה פורתא, שרבים מניצולי השואה היו מבקשים אותה במפורש ובני הדור השני מתחבטים בה, גם אם עדיין לא מוכנים להודות בכך בריש גלי. בכל מקרה מדובר בנקמה חלופית. אין מדובר בגאולת דם, אלא בנכסים ובכסף.

ברצף הסיפור עולה כי בני המשפחה, כמו גם הסופרת שראיינה אותם וקרוב לוודאי הכירה אותם אישית, לא עמדו על המשמעויות שטומנת בחובה סוגיה זו. למרבה הצער, קאת‘י קייסר לא השכילה להביא את הקורא אל מעבר לעלילה הטכנית ולהמריא אל המשמעויות הפילוסופיות והקיומיות הגלומות בסיפור אמיתי זה.

מדובר בהחמצה גדולה. מילים כמו נקמה והאשמה נעדרות מן הספר. אפילו הדרישה האלמנטרית להתחשבן אידיאולוגית, גם אם היפותטית, עם האויב הנאצי המסתתר מאחורי העלילה, או לבקש אותו לתת דין וחשבון – אינה מוזכרת. הספר לא מצליח להצדיק את מהות הצורך להשיב את התמונות בכל מחיר, את עשיית הצדק ההיסטורי בהחזרת החפצים לבעליהם מידי אלו שקמו לרוצחם.

הספר אינו נוטע בקורא את ההבנה שיש בהשבה זו יותר מאשר הזזת חפצים גרידא מפה לשם. הספר מתעסק ברובו בדרכים הנסתרות שבו מבריח יצירות מקצועי ומשופשף מצליח להוציא את היצירות מהחסות הדיפלומטית של מחבוא מסתורם. עלילת ההברחה בנוסח ג‘יימס בונד הופכת להיות גוף הספר, כאשר נדמה שכל מטרתה היא תליית התמונות בסלון ביתם הנוח של בני המשפחה בטורונטו.

תלישות וניתוק

למרות כל זאת, ייתכן שהישראלי האבוד בטורונטו יפיק ערך מוסף מספר כזה, כיוון שהוא מעניק הצצה נוספת לחיי יהדות קנדה ולהתבססותם של בני דור ניצולי השואה שם. הספר גם חושף מה היה חשוב לחלק מאותם ניצולי שואה – במה הם מתחבטים ובמה היו עסוקים בשנים שלאחר השואה. נראה שלמעט אותו מעשה אמיץ ביותר שהאם עשתה למען הישרדותה של המשפחה, לא ניכר שהמאורע חולל איזשהו מפנה דרמטי בחייה או בתפיסת החיים שלה – שהמשיכו בקנדה על מי מנוחות, ללא כל דרישה לעסוק בנושא יהודי כלשהו או להנציח דבר מה.

לקורא הישראלי הספר יכול לתת הצצה לאקסיומות של מרבית מיהודי התפוצות, המאפשרות להם לראות את שיבתן של התמונות לבעליהן כסוף פסוק וסגירת מעגל, וכך באופן מטפורי לראות את הצלתה של המשפחה והישארותה במקום המקלט כסיום סגור.

בעת שהותי בטורונטו בשליחות הסוכנות, זכור לי כיצד השתתפנו בהרצאתה של ניצולת שואה מטעם בית הספר היהודי המקומי. היה זה ב"שבוע השואה" הנהוג בטורונטו בחודש נובמבר לציון "ליל הבדולח" וללא קשר ליום השואה הישראלי. הרצאתה של הניצולה הובילה בכל שלב קריטי בסיפור אל המסר הסופי שיש להגן על כל אדם באשר הוא אדם.

אכן, זהו מסר חשוב ומכובד לאין שיעור. אלא שמאחורי מסר זה מסתתר בתת־ההכרה רצון להתעלמות משואת היהודים הספציפית. בניסיונה להסביר מדוע היא ביקשה להגר לקנדה ולהישאר בה, ומה מניע אותה לספר לתושבי המקום – גם אם במקרה הם יהודים – את מה שאירע לה בגרמניה של שנות הארבעים כאדם ותו לא, לא היה ברור כיצד העובדה שהיא יהודייה קשורה לסיפור השואה, מלבד צירוף עובדות מקרי.

כך גם בספר. בין השורות לא נוכל למצוא נוכחות של ערבות הדדית יהודית כלשהי, לא בקהילה היהודית בפראג וגם לא זו שבקנדה. המילה ישראל לא מוזכרת ולו פעם אחת בספר, אף לא בעקיפין, ואף לא כאופציה היפותטית לאחת מתוכניות ההצלה שנרקחו. ההתעלמות המוחלטת בספר מכל אופציה להיעזר בארגון יהודי כלשהו או במישהו מהקהילה היהודית, לא בצ'כיה ולא בקנדה, משונה גם היא. רק השגרירות הקנדית מוצגת כגורם מושיע אפשרי.

תחושת תלישות וניתוק קשה נושבת מן הסיפור וקשה היה להתפעל מן הסוף הטוב לכאורה – תליית התמונות בסלון הביתי. סיפוק מרוקן שלא מצליח להביא את הקורא לרגש כלשהו וספק גדול אם הדור הבא יוכל להבין את משמעות עובדה זו, חוץ מההתפעלות מאמנות יפה.

יוצא אפוא שתרומתו העיקרית של הספר היא בשיקוף תמים ולא מכוון של שטחיות קיומית היכולה להופיע אפילו בקרב ניצולים בגוף ראשון לשואה. מודעות לא מפותחת, שאפילו שבעים שנה אחרי אינה מאפשרת לראות רטרוספקטיבית מאורע בקנה מידה שכזה ולהבין את המשמעויות הנרחבות. איני באה חלילה לשפוט את הניצולים על הדרכים שבהן ביקשו לשרוד אלא את החלטתה הלא מודעת של הסופרת להשטיח את הדמויות. בספרות ובאמנות כיום יש תחושה שכל דבר המכיל בתוכו את נושא השואה הוא מוצדק. ספק בעיניי אם ספר זה יחולל איזשהו שיח משמעותי והאם הוא ראוי את מאמץ התרגום לעברית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון קדושים תשע"ד - 872, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: