פעמי שולמית נעולים | עולש גולדברג

(שיר)

פעמי שולמית נעולים

סָבְתָא שֶׁלִּי אִשָּׁה לְכוּדָה
לַמְרוֹת שֶׁנִּמְלְטָה פַּעֲמַיִם, נִשְׁאֲרָה
חֲתוּמָה
בְּחוֹמַת הַגֶּטוֹ.
אִשָּׁה יָפֶה מְאֹד, אַתּ לֹא צְרִיכָה לִהְיוֹת כָּאן,
אָמְרָה צַלִינָה בִּתּוֹ שֶׁל הָאָב יָאן ווֹטֶר
וּמָשְׁתָה אֶת סָבְתָא שֶׁלִּי מִן הַגֶּטוֹ, בִּזְהַב שַׂעֲרוֹתֶיהָ מָשְׁתָה אוֹתָהּ,
כַּחֲסִידָה לְבָנָה הַנּוֹשֵׂאת מָעַל אוֹקְיָנוֹס שֶׁחֹר תִּינֹקֶת אֶל אֶרֶץ חַיִּים.
אֲבָל אֶת נִשְׁמָתָהּ לֹא יָכְלָה לִמְשׁוֹת,
אַף לֹא בִּתְכֹל עֵינֶיהָ, שֶׁנּוֹתְרוּ מֵאָז מַבִּיטוֹת אָחוֹר.
אִשָּׁה יָפֶה מְאֹד, הֶחְמִיא לָהּ רַפַּפוֹרְט הַפַּסָּל,
לוּ הָיִיתִי מַכִּיר אוֹתָךְ
לִפְנֵי שֶׁיָּצַקְתִּי אֶת הָאַנְדַּרְטָה
הָיִיתִי חוֹתֵם
בִּנְחֹשֶׁת אֶת פָּנַיִךְ.
וַהֲרֵי טֶרֶם פְּרֹץ הַמֶּרֶד נִמְשְׁתָה
סָבָתִי, אִשָּׁה צְעִירָה כְּנִצָּן חִוֵּר,
מֵחֵיק אֵם וְאַח וְרָעָב וּמַגֵּפָה
וּמִיתָה־מְשֻׁנָּה וְחֵרוּת
שֶׁל נְטוּלֵי אָשָׁם,
וְהֻשְׁלְכָה אֶל לֹעַ הָאֲרִי
שֶׁל וַרְשָׁה. אַיָּלָה
קּשׁוּרַת רַגְלַיִם בְּגֹב הַצַּד הָאָרִי,
בְּאֵיזֶה צַד
שֶׁל הָאַנְדַּרְטָה, אִם כֵּן, טָבְעָה אוֹתָהּ
עֵינוֹ שֶׁל אִישׁ הַבְּרוֹנְזָה?

אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יָפָה מְאוֹד, בְּלוֹנְד וְשָׁמַיִם,
כִּשְׂפַת־יָם בְּתֵל אָבִיב
כְּעֹלֶשׁ הַנִּפְקָח אֶל שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר.
וּכְשֶׁהִכַּרְתִּי אוֹתָהּ אֲנִי, הַקְּרוּיָה עַל שֵׁם אָחִיהָ הַקָּטָן,
הָיָה אֵפֶר שְׂעָרָהּ שׁוּלַמִּית,
כְּמוֹ מִתּוֹךְ פוּגַת הַמָּוֶת שֶׁל צֵלָאן, שֶׁלֹּא הִכִּיר אוֹתָהּ מֵעוֹלָם,
אַךְ הֵיטִיב לַחְתֹּם אוֹתָהּ בְּשִׁירוֹ.
כַּאֲשֶׁר בָּאָה עִתָּהּ לַעֲבֹר
מִכָּאן אֶל צַד הָאֱמֶת
נֶעֶשְׂתָה צִפּוֹר מְפַרְפֶּרֶת
שֶׁנִּשְׁמָתָהּ פּוֹרַחַת וְאֶבְרוֹתֶיהָ אֵינָן יוֹדְעוֹת אֶלָּא לְהֵאָחֵז.
כְּמוּשָׁה וְיָפָה כְּשׁוֹשַׁנָּה חִוֶּרֶת
נִפְרְמָה עָלֶה עָלֶה: מֵת? חַי? חַי? מֵת?

בָּאוּ הָאוֹבְדִים וְנֶאֶסְפוּ לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ. בָּאֳנִיּוֹת טְרוּפוֹת בָּאוּ,
נִדְחַקְתִּי בֵּינֵיהֶם. מִצְחָהּ עָלָה וְצָלַל, בַּת־שְׂפָתֶיהָ דַּקָּה וּרְמוּזָה
כְּדוּגִית רְדוּמַת מַלְאָכִים בַּסַּעַר.
בִּקַּשְׁתִּי עָלֶיהָ רַחֲמִים. הִתְחַנַּנְתִּי שֶׁיָּנִיחוּ לָהּ.
בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה שֶׁתָּנִיחַ
לַמֵּתִים, לַחַיִּים, הֲרֵי אַתְּ
מֻתֶּרֶת, לָחַשְׁתִּי. וְנִפְרַדְתִּי בִּפְסִיעַת
שְׁלוֹשָׁה צְעָדִים, מִפְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁרָכְנָה עַל שְׁמוּרוֹתֶיהָ
עַתִּיקָה וּשְׁתוּקָה
כְּמוֹ קְלָף מָחוּק.
סָבָתִי הַנֶּעֱלֶמֶת הוּבְאָה לִמְנוּחַת עוֹלָמִים
וְסוֹדוֹתֶיהָ הַחֲתוּמִים נוֹתְרוּ
מְרַשְׁרְשִׁים תַּחַת חַיַּי
כִּשְׁטָרוֹת קְבוּרִים בְּרִצְפַּת בַּיִת.
עַל כָּל שְׁטָר מֻדְפָּס דְּיוֹקָן: אָחִיהָ הַקָּטָן, אַבָּא שֶׁלָּהּ, אֲהוּבָהּ הַשָּׁחוּט.

בְּאַרְצוֹת חֲלוֹם מְשַׁחֲרוֹת לַבֹּקֶר יַסְמִינִים חִוְּרוֹת
מְטַפְּסוֹת לְהֵאָחֵז בְּסִדְקֵי חוֹמָה, וְרַחַשׁ בְּלִימָה
פַּעֲמֵי שׁוּלַמִּית
נְעוּלִים
בֵּין עַפְעַפֵּי נִרְדָּמִים.
סָבָתִי הַלְּכוּדָה, שַׁפִּירִית בִּסְבַךְ, אֲנִי מְמַלֶּטֶת אוֹתָהּ בְּנַפְשִׁי:
בְּכָל יוֹם אֲנִי מְשַׁחְרֶרֶת אֶל הַתְּכֵלֶת
אַיָּלָה פְּצוּעָה,
נָחָשׁ,
תִּנְשֶׁמֶת, אִשָּׁה צְעִירָה,
גַּחַל,
אִירוּס
אַרְגְּמָנִי, שִׁבֹּלֶת,
נַעַר בּוֹכֶה,
פַּרְפַּר זָהוּב.

יוצר אותה באנדרטה

סבתי, שולמית שנער (לבית קורמן), הייתה כבת ח"י שנים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מן הגטו נמלטה פעמיים, בפעם השנייה כמעט בניגוד לרצונה. רוב שנות המלחמה שרדה תחת זהות בדויה בצד הארי של ורשה.
את נתן רפפורט, יוצר האנדרטה לגטו ורשה, הכירה אחרי המלחמה. הוא היה ידיד של סבי (שהיה לה בעלה השני. בעלה הראשון נלקח על ידי הגסטאפו בעקבות הלשנה בתקופת שהותה הראשונה בצד הארי. את עובדת נישואיה הראשונים הללו הסתירה במשך שנים ארוכות). סיפרו לי פעם שרפפורט החמיא לה, כפי שכתבתי בשיר, בכך שאמר כי לו היה מכיר אותה לפני שיצר את האנדרטה היה יוצק בה את דמותה.
לאנדרטת גטו ורשה שני צדדים. המפורסם יותר הוא זה שבו נראים לוחמי המרד, צעירים חסונים ויפים אוחזים בנשק, מלאי מבע ומובלטים כגוף חי הפורץ מתוך הלהבות. מן הצד השני, המפורסם פחות, ניבטים יהודי הגלות. הם עוטי טליתות, מובלים מן העיירה, דמויותיהם אחידות וחד ממדיות, כמעט שקועות במתכת.
*
אני נולדתי בכ"ז בניסן, יום השואה. הוריי בחרו לקרוא לי על שם אחיה הקטן של סבתא, שנספה ככל הנראה במהלך ימי מרד גטו ורשה. קראו לו אולש, כינוי חיבה פולני נפוץ לילדים ששמם אלכסנדר. על ידי שינוי האות מא' לע' העניקו לי את שמו של פרח העולש, ובכך ביקשו לבטא בו זמנית זיכרון ופריחה.
בימים שבהם הלכה ואיבדה סבתא את צלילותה היא הייתה חוזרת שוב ושוב על משפט אחד שבו הצטערה על כך שלא לקחה עמה את אולש למסתור בבית מציליה הפולנים. אחרי המשפטים הללו באו כעשר שנים של דמנציה קשה שבהן לא אמרה סבתי כמעט דבר.
את השיר כתבתי לקראת יום השנה הרביעי לפטירתה.

עולש גולדברג מלמדת במדרשות "לינדנבאום" ו"שובה"‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 באפריל 2014,ב-גיליון קדושים תשע"ד - 872. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. עולש יקרה, השיר מהמם, מרגש ,נוגע. הצלחת להביא משהו מאוד אישי אל המקום הכמעט שחוק הזה (איך אפשר?) שנקרא שואה. ותודה על הסיפור, לא ידעתי אותו עד היום. אוהבת אותך! ענבר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: