עבר באפלה | ראובן גפני

בית קברות הרוס, בית כנסת שהפך למתנ"ס ומקומיים שמסרבים לדבר. רשמי מסע לעיירה שממנה יצא סבי לארץ

בתים, בתים. כפרים, כפרים. במהלך הנסיעה בת השעה וחצי מאתר מחנה ההשמדה טרבלינקה לעיירת הולדתו של סבי, סמיאטיץ', דומה שחלפנו על פני כמאה כפרים פולניים זעירים. בכל כפר מספר בתים, שמאחוריהם שטחי מרעה ואסמי עץ ציוריים. בכפרים הגדולים יותר אף מתנשא מעל הבתים צריח כנסייה הבולט למרחוק, ומשלים את דימויו של השטייטל הפולני הנוצרי באשר הוא.

הציוריות של הכפרים שובת לב, אמנם, אולם בהקשר הרחב שבו אני עורך את מסעי – ביקור של תלמידות תיכון בפולין ובאתריה – קשה שלא להרהר במה שנעשה באותן פינות יישוב נידחות במהלך שנות השואה. באילו אסמים מצאו יהודים נואשים מחבוא ללילה; לאילו כפרים הוזמנו הגרמנים על מנת ללכוד את היהודים שנזדמנו במקום שלא בטובתם; באילו כפרים רחשו חיים יהודיים עוד לפני המלחמה; ובאילו כפרים יכולים התושבים לטעון כמעט בצדק כי (עדיין) לא ראו יהודי מעולם.

בין כך ובין כך, אנו עוברים גם על פני שמות שאפילו אני, כבן למשפחת מתנגדים מוצהרת, מצליח לזהותן כעיירות חסידיות בעברן הלא־רחוק. אלא שכיום, בחלקה הצפון מזרחי של פולין, במרחק לא רב מגבולה של ליטא, אין עוד חיים יהודיים. כל שנותרו הם מעט זיכרונות, ואף אלו, כך נדמה, הולכים ומתעמעמים בהתמדה.

סמיאטיץ', שאליה אנו שמים את פנינו, הייתה אחת מאותן ערים בינוניות בגודלן, שבשנים שלפני מלחמת העולם השנייה היו רוב תושביה יהודים. הסיבה שאני מחליט לבקר בה, למרות שאיש לא סיפר לי באופן ממשי על קורות משפחתנו הרחבה שהתגוררה בה עד תקופת השואה, אינה ברורה לחלוטין אף לי עצמי. אולי זוהי סקרנות גרידא, ההולכת ומתעצמת עם שאני נוחת בפולין ומבקר באתר אחר אתר מאתריה היהודיים, ואולי זהו ניסיון לעמוד לראשונה – ויש להניח שאף לאחרונה – על חלק מזהותי האישית והמשפחתית, שכיום אין כל דרך אחרת לעמוד על טיבה ועל חלקה בהיותי מי שאני.

סבי וכמה מאחיותיו, כך יודע אני היטב, אמנם עזבו את העיירה ועלו ארצה כבר בשנות העשרים והשלושים, ואולם לא מעט מבני משפחתם הרחבה נותרו מאחור. את שמותיהם מוצא אני כיום רק ברשימת הנספים בספר הזיכרון לקהילת סמיאטיץ', שראה אור בתל אביב בשנת 1965 בידי "איגוד יוצאי סמיאטיץ' בישראל ובארצות הברית". אחד מהם, כך אני מגלה ברעד קל, נושא בדיוק את השם שהיה מיועד לאבי: ישעיהו מאיר ויינשנקר (כיום גפני).

אינם זוכרים, ואולי אינם רוצים לזכור. שרית גורה, טרנוב־פולין, 2014  מתוך התערוכה "זיכרון השואה לנצח נצחים" המוצגת באשכול פיס למדעים ואמנויות תיכון עירוני א', תל אביב

אינם זוכרים, ואולי אינם רוצים לזכור. שרית גורה, טרנוב־פולין, 2014
מתוך התערוכה "זיכרון השואה לנצח נצחים" המוצגת באשכול פיס למדעים ואמנויות תיכון עירוני א', תל אביב

על גדות הבוג

התושב היהודי המפורסם ביותר של סמיאטיץ' חי בעיר לפני כשלוש מאות שנה, ועלה ארצה בחבורתו של ר' יהודה החסיד, שהתיישבה בירושלים. ר' גדליה מסמיאטיץ', שהצטרף למנהיגה הכריזמטי והשנוי במחלוקת של שיירת העולים, שרד הן בתלאות הדרך והן במצוקות שחוותה הקבוצה בירושלים עצמה. לאחר חזרתו לאירופה כתב את זיכרונותיו בספרו "שאלו שלום ירושלים", שראה אור בברלין בשנת 1716.

אלא שהעיר שממנה יצא ר' גדליה לדרכו הייתה בעצם עיירה זעירה ולא מפותחת, והיהודים שחיו בה ובסביבתה התפרנסו ברובם בדלות וחיו חיים פשוטים ונעדרי תקוות מרחיקות ראות. מאתיים שנה אחריו, העיר שאותה עזב סבי בדרכו לארץ ישראל הייתה כבר שונה לחלוטין בגודלה, באופייה ובתודעתה היהודית. בעיירה כולה התגוררו כמה אלפי אנשים. כשני שלישים מתוכם היו יהודים, ואלו מאוגדים היו במגוון מפלגות ותנועות אידיאולוגיות שונות, רובן ככולן לאומיות וציוניות. יהודי העיר כולם עתידים היו להימחות באבחה מהירה אחת, במארס 1942, במחנה ההשמדה טרבלינקה – שאת הדרך ההפוכה ממנו לעיירה עושה אני עצמי בלוויית נהג פולני, שמן הסתם ראה לא אחת מבקרים בודדים ומהורהרים כמוני.

סמיאטיץ', כך מספרים המקורות הזמינים השונים בשפה שאיננה פולנית, נוסדה במאה ה־16, כאחוזה פולנית פרטית המשתייכת לחבל פודלסיה, והנסמכת במידה רבה על קרבתה לנהר קאמיונקא ועל קרבתה לשפך נהר הבוג הגדול. מרבית תושבי העיר עסקו במלאכות פשוטות ובמסחר זעיר, וכך גם היהודים שהתגוררו בה ככל הנראה כמעט מאז היווסדה. רק יהודים מעטים היו עשירים יותר, מאחר שעסקו בסחר בעצים, בחכירת אחוזות ובמספר פעילויות כלכליות אחרות שרווח נאה בצדן.

ככלל, נראה שהיחסים בין הרוב היהודי למיעוט הנוצרי בעיר היו טובים לאורך מרבית התקופות, ואולם מצב זה החל להשתנות במהרה מאז ראשית המאה העשרים: מאבקים פוליטיים ודתיים סביב תמיכתם של היהודים במועמדים שונים ל"דומה" הובילו להחרמתם ולהסתה כנגדם בכנסיות המקומיות, ולהיפרדות איטית אך מתמדת בין האוכלוסיות השונות בעיר. כתוצאה מתהליך זה – ואולי היה הדבר דווקא הפוך – החלה גם התנועה הציונית חודרת בהדרגה לעיירה היהודית המנומנמת למדי, וכך נוצרו בה בעשרות השנים הראשונות של המאה העשרים מספר רב של אגודות, תנועות נוער ומוסדות ציוניים שונים: איגודי פועלים ואיגודי מורים, תלמידים ורבנים, דתיים כמשכילים.

בתוך כשלושים שנה הפכה העיר לשיקוף מלא למדי של החיים התרבותיים היהודיים בפולין, על מורכבותם וגיוונם המפליאים בכל פעם מחדש – לאומיות עברית אל מול קומוניזם יהודי; ציונות דתית אל מול זו העושה ככל יכולתה להינתק ממנה, ומגוון מוסדות חינוך חדשים, שהבולט בהם בית הספר "קדימה" של רשת תרבות. בית ספר זה ניצב במרכז העיירה, ובהמשך אגיע אף אליו ואנסה לדמיין כיצד נראו הדברים כשבעים שנה לפני היוולדי.

מצבות נעלמות

התחנה הראשונה שאליה אנו מנסים להגיע היא בית הקברות היהודי הנושן, שמקומו מצוין עד היום במפות העיירה בהבלטה יחסית. בדרך אליו, כשאנו תועים ברחובות הפתלתלים וחסרי השם, נעזרים אנו במספר תושבים מקומיים. אלו, כשהם מגלים מהו אופיו של ביקורנו, ממהרים לומר פעם אחר פעם כי משפחתם־הם דווקא סייעה בהצלת היהודים המקומיים בשנות המלחמה. לעצמי אני חושב במרירות כי לו אפילו חצי מאותן הכרזות נכונות היו, ייתכן שלא היינו נזקקים כלל למסע עצמו.

תקוותי למצוא בבית הקברות שריד מצבה או כתובת המתייחסת למי מבני משפחתי נכזבה בתוך דקות אחדות ובהחלטיות רבה מן המצופה: בבית הקברות, שבו נקברו לאורך השנים כמה אלפי יהודים, מצויות כיום רק כעשר מצבות, מרביתן שבורות, ואף הן מגודרות בגדר גבוהה ותחומה וניכר שהוזזו ממקום הנחתן המקורי. יתר השטח המקיף אותן הינו בעצם חורשת עצים שלווה, שאדמתה מכוסה צמחייה ירוקה. רק הפתח המשוקם של בית הקברות מעיד כי מישהו מצא בו עניין בשנים האחרונות: מבקרים יהודים, שכמוני מחפשים במקום את שורשי משפחתם, או קברניטי העיירה, המבינים את המשמעות הכלכלית שבטיפוח מורשתה היהודית הנעלמת של העיירה.

להיכן נעלמו יתר המצבות? גם על כך מקבלים אנו תשובה בקלות מפתיעה. בעלת הבית המתגוררת בדיוק מול בית הקברות מוציאה את ראשה מדלת הכניסה, ומספרת כי במהלך השנים נלקחו כמעט כל המצבות בידי בוזזים ושודדי שיש, שביקשו לעשות בהן שימוש לריצוף חלקים שונים בבתיהם. על שאלות נוספות שלי כבר איני זוכה למענה: השכנה ממהרת להכניס את ראשה בחזרה ולהגיף את הדלת. אולי שבעה כבר משאלות של יהודים שכל מענה לא יניח את דעתם, ואולי אינה רוצה שאציץ לראות ממה מרוצף הסלון שלה עצמה.

לאחר הביקור בבית הקברות אנו נוסעים למרכזה ההיסטורי של העיירה, למקום שבו ניצב עד היום בניין בית הכנסת המרכזי של סמיאטיץ'. בדרכנו אנו עוברים על פני התחנה המרכזית, המסתירה תחת שכבת אספלט רבים מבנייני החלק היהודי של העיר בראשית המאה העשרים, כמו גם את האזור שבו רוכזו כ־7,000 יהודים – תושבי העיירה וסביבתה – בגטו צפוף במיוחד, עד לגירושם הסופי לטרבלינקה. אלא שפרט למידע מבולבל למדי שאנו מקבלים ממספר עוברים ושבים, אין ציון ממשי לאתר היסטורי זה, לפחות לא כזה שמצאנו אנו.

מרכז הקהילה

בבית הכנסת, לעומת זאת, הדברים מעט שונים. הבניין המרשים – ההולך ומשופץ בשנים אלו פעם נוספת – עודו עומד בסמוך מאוד למרכז העסקי ההיסטורי של העיירה, ועודו משמש לצרכים קהילתיים, אם גם לא אלו המקוריים, כמובן. בבית התרבות הפועל בחלקו האחורי מקבלת את פנינו בפליאה מסוימת עובדת הנראית בערך בגילי, ושואלת אותנו מספר פעמים למטרת ביקורנו, תוך שהיא מתקשה מעט להאמין כשאני מציג עצמי כצאצא לתושבי העיירה. בסמיאטיץ', היא מסבירה לנו באנגלית רצוצה ובפולנית שאותה מתרגם עבורי הנהג המתלווה אליי, אין כיום ולו יהודי אחד. זאת, למרות שאף היא עצמה מודעת היטב לעברה היהודי־ברובו של העיר עד מלחמת העולם השנייה, ולשימושו המקורי של הבניין שבו היא עובדת.

למרות שהשעה כבר מאוחרת למדי, היא פותחת עבורי במיוחד את אולם התרבות הפועל בחלל בית הכנסת ההיסטורי, שאליו מובילות מטה מספר מדרגות מאולם הכניסה. גם באולם זה עצמו אין כל זכר לשימושו המקורי, וניכר שהוא משמש מעין מתנ"ס מקומי, מטופח ושמור כהלכה. אלא שאני עצמי איני מצליח שלא לנסות ולדמיין גם כאן כיצד נראו (ובעיקר נשמעו) הדברים לפני כשמונים שנה. מי מבין רבני העיר, למשל, היה זה שהשפיע על סבי להצטרף לתנועה הציונית ולעלות ארצה, לאחר שנים אחדות של לימודים בישיבת סלובודקה? והאם היו רבנים מקומיים – אם גם רק מעטים, ככל הנראה – שהטיפו דווקא להישארות בפולין ולהתבססות בה?

בין כך ובין כך נזכרת העובדת המפעילה את המקום כי בקומה העליונה אוכל לראות ממצא מעניין ורלוונטי מעט יותר לביקורי – ציור גדול ממדים המתאר את חיי העיירה במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הדמויות היהודיות הממלאות אותו אין כל צורך להציג בפניי: הלבוש, משלחי היד ואפילו תווי הפנים כה מוכרים. היעדרם של חיים יהודיים עכשוויים מן העיירה הופך לפתע למפתיע ומטלטל הרבה יותר.

כמו בניין בית הכנסת, שעליו קבוע לוח המספר למה שימש בעבר, גם הבניין הסמוך אליו, ששימש את בית הספר היהודי, עודו משומר היטב ומשמש לצורכי הכלל. אלא שכאן איננו מוצאים ולו דלת פתוחה אחת, ולכן מסתפקים אנו בתצלום אחד ועוד אחד מצדו החיצוני, ועוזבים את המקום לאחר דקות אחדות.

ללא זכר

לקראת סיום הביקור אני מבקש מנהג המונית המתלווה אליי להניח לי למשך מספר דקות, ומנסה להסתובב בכוחות עצמי – ללא כל שפה מתווכת שבה אוכל להשתמש – בעיירה שממנה הגיעה משפחתי זו ארצה, ואולי למצוא בה רמז נוסף ליהודים, ליהדות, למוראות השואה. אלא שדקות אחדות של שיטוט מוכיחות לי כי אעלה חרס בידי. תושבי העיר אינם יודעים, אינם זוכרים, ואולי אינם רוצים לזכור. ביני לביני אני מודה כי קשה למדי להאשימם, לנוכח העובדה שהם עצמם לא היו שותפים, רובם ככולם, להתרחשויות באותן שנים. גם ההיסטוריה של העיירה הולכת ומתעצבת במהירות מחדש, תוך ניסיונות מתמידים של העומדים בראשה להפכה לאתר תיירותי סביבתי, המושך אליו תיירים הן מסביבתה הקרובה והן מהסביבה הרחוקה מעט יותר.

וכך, לאחר דקות אחדות אני שב למונית מתוסכל מעט, ומוצא זמן להרהור מחודש בשעות האחרונות של ביקורי. האם באמת יש להצטער על היעדרו הכמעט־מוחלט של העבר מנופה העכשווי של סמיאטיץ'? איני בטוח בכך כלל וכלל. בעיירות שבהן מצוי עדיין הבהוב יהודי דקיק – כזה ששרד את אימי השואה, או שהודלק מחדש בשנים האחרונות – יכולה המציאות מעט לתעתע. החורבן לפתע נראה כאילו אינו טוטאלי, המציאות לא כה חד משמעית ומוחלטת.

בסמיאטיץ', לעומת זאת, אין כל ספק: לא בדבר מוראות המלחמה, לא בדבר החורבן הטוטאלי שנגרם בעטייה לקהילה היהודית המקומית, ולא בדבר מחיקתו של פרק בן כשלוש מאות שנה מחיי העיירה העכשוויים. וזו, כמדומה, תמונת מצב מעט יותר מציאותית, גם אם מעט יותר כואבת, של ביקורינו החוזרים ונשנים בעיירות המשפחתיות בפולין ובשכנותיה. העבר אינו מצוי עוד במרביתן, אפילו אינו עוד מהבהב. הוא נותר בעיקר בתודעתנו, ואף על כך דומה שיש לברך. בפולין – זו האמיתית, לא זו המתוירת – העבר אין. רק ההווה והעתיד עדיין.

ד"ר ראובן גפני משמש סגן ראש המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה ב"יד בן צבי"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-גיליון קדושים תשע"ד - 872 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. פרסם את זה מחדש ב-המקום הכי טוב: אמצע הדרך!והגיב:
    ספור כאילו מוכר, על אף שהקשר של משפחתי לפולין הוא רחוק מאד, מלפני כ-300 שנה. הרחוק הפיזי משם אכן הציל את הצד הזה של המשפחה, משפחת אבי – אבל לא את מרבית משפחתה של אמי (שנדדו לפני תקופה דומה מגרמניה)…ואני בכלל נולדתי בעיר אחרת, לא הרחק מכפר הולדתו של אבי. מעיר הולדתי לא נשלח אף יהודי להשמדה בשבימי השואה, למיטב ידיעתי – ובכל זאת, מן הקהילה היהודית המשגשגת לא נשאר שם כיום כמעט איש .. נשאר בית התיאטרון גדל המידות המפואר בעיר, שנבנה על ידי יהודי לפני כ- 150 שנה

להגיב על Luckyhunch לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: