מי אתה יוסל רקובר? | רבקה מנוביץ־מעייני

הסיפור המיתולוגי על החסיד בגטו ורשה שמזמין את א־לוהיו לדין תורה עומד במרכז ספר המבקש להתחקות על עקבות המחבר. הרהורים על שואה ותקומה, אמונה ואמנות

"דין תורה עם הקב"ה" הוא שמו של טקסט מאת יוסל רקובר, חסיד מגטו ורשה שמדבר אל א־לוהים. אם שם זה מצלצל לכם מוכר, כנראה אתם מבוגרי החינוך הדתי, ושותפים הייתם פעם לטקסי יום השואה או יום הקדיש הכללי, או שנטלתם חלק בדיון על נושא אמונה בשואה. אבל מי הם שני השמות האחרים שבמרכז מאמרנו – פול באד וצבי קוליץ?

שמות השלושה מופיעים יחד על שערו של ספר קטן בכריכה קשה, שאותו גיליתי לפני שנים אחדות באחת מחנויות הספרים בירושלים. נפעמתי. היכרותי עם סיפורו של יוסל רקובר הייתה כבר בת שנים אחדות, אבל הספר שנטלתי ביד רוטטת מעל מדף הספרים יצא רק אז לאור. מה חידוש יכול להיות בו?

אמינות ללא עוררין

בזמנו, כשביימתי את המחזה איש חסיד היה באופן שיתאים לנוער דתי, הוספתי ל"פינאלה" של המחזה את היצירה "דין תורה עם הקב"ה". הקטע, שבוצע על ידי אחד מהנערים המחוננים ששיחקו בהצגה, היה מצמרר ותרם ממד עומק בלתי צפוי למחזה העוסק בחסידים באירופה שלפני השואה.

הטקסט של יוסל רקובר התגלגל לידי באקראי כשעיינתי בספר שנקרא "אני מאמין", ספר שכלל אסופת קטעים בנושאי אמונה. מסופר היה בו על אחד, חסיד גור בשם יוסל רקובר, שלמרות כל האסונות שהמיט עליו א־לוהיו מסרב להפנות לו עורף, והוא מזמין אותו להתדיין בדין תורה.

וכך נפתח הסיפור:

באחת החורבות בגטו ורשה, מוסתרת ותחובה בתוך בקבוק קטן בין מצבורי אבנים מפויחות ועצמות אדם, נמצאה הצוואה הזאת שיהודי ושמו יוסל רקובר כתבה בשעות האחרונות של הגטו.

כתב היד שממוען אל הקב"ה פורש שרשרת טענות שיוסל מפנה אל א־לוהיו. נאמר בו בין השאר: "א־לוהי וא־לוהי אבותי, את הכל אתה יכול לקחת ממני, את אשתי, את ילדי, את חיי… אבל דבר אחד אינך יכול לקחת ממני – את אמונתי. עשית הכל כדי שלא אאמין בך, אבל על כורחך אני אמשיך להאמין, ועל כורחך יהודי הייתי ויהודי אהיה".

והוא ממשיך: "אינני מבין למה אתה עושה לנו את זה, אבל גם… איני סבור שיש לי הזכות לבוא אליך בדרישות. איני אומר כמו איוב: 'הודיעני על מה תריבני', איני טוען שא־לוהים צריך להורות באצבעו על חטאי כדי שאדע מדוע באו עלי כל אלה, כי גדולים וטובים ממני סמוכים ובטוחים ששוב אין זו שאלה של עונש על חטאים… משהו יחיד ומיוחד מתרחש עכשיו בעולם: אנחנו שרויים בעידן של הסתר פנים…".

סיפורו של יוסל רקובר והטקסט של מכתבו התפרסמו בארץ ובעולם והיו ללהיט פילוסופי־אמוני. עובדת היותם תעודה אותנטית התקבלה כמובנת מאליה. איש לא ידע מיהו אותו יוסל רקובר, אבל זה לא היה חשוב; בבתי ספר למדו את הטקסט, בעצרות נוער הקריאו אותו, ופילוסופים כמו עמנואל לוינס כתבו עליו מסות.

גם אני לא העליתי בדעתי להטיל ספק במהימנותו של הסיפור. הדברים היו כתובים בצורה משכנעת והאמת כמו זעקה מהם. אמנם, במשך השנים שמעתי שיש מערערים על האותנטיות של המסמך. היו טענות שיוסל רקובר לא היה ולא נברא אלא משל ספרותי היה, ומהימנותו טעונה בדיקה. אבל קולות אלה נבלעו בתוך קולות המשוכנעים והנלהבים ואמינות הסיפור נתקבלה ברוב עם. "זוהי תעודה היסטורית מופלאה שמשקפת את גדלות האמונה שנתגלתה בשואה",טענו בקנאות המאמינים.

את הסצנה של יוסל רקובר בהצגה ביימתי בחרדת קודש. היא נפתחה בכך שרק ידו הלבנה הגרומה של השחקן נושא המונולוג מוארת. היד מושטת מתוך ההריסות, מגששת ומנסה נואשות לאחוז בבקבוק קטן המושלך בין שברי אבנים ולקרב אותו. משחקה של היד הנשלפת מתוך גלי החורבות והתאורה הממוקדת שהאירה אותה יצרו קלוז־אפ שהמחיש את אוזלת היד של האיש הנצור והפכה אותה למטפורה של המצב הקיומי היהודי. שנים עברו מאז. והנה עכשיו אני עומדת בחנות הספרים, מחזיקה ביד את הספר שנושא את אותו שם ובו הסיפור הישן… והוא חדש… ובו סיפור בתוך סיפור…

שרשרת טענות שהחסיד מפנה אל א־לוהיו. יהודי ברחובות הגטו, 1939 צילום: גטי אימג'ס

שרשרת טענות שהחסיד מפנה אל א־לוהיו. יהודי ברחובות הגטו, 1939
צילום: גטי אימג'ס

מחבר ספרותי

פול באד, עיתונאי יהודי צרפתי, מספר על כך שנתקל בסיפורו של יוסל רקובר מגטו ורשה ונשבה בקסמו. הוא מחליט לעלות על עקבותיו של המכתב, לברר את מקורו ולוודא אחת ולתמיד האם זוהי יצירה בדיונית, זיוף, שרלטנות, או מסמך היסטורי אותנטי. העיתון שבו הוא עובד מזמין אצלו כתבת תחקיר בנושא.

המסע בעקבות דמותו של יוסל רקובר מעלה הפתעות, וככל שהתחקיר מסתעף כך הוא מתקשה לברר את מקורו. אנשים רבים שקראו את היצירה עומדים על דעתם שמדובר במסמך אותנטי. אבל אז הוא מגיע לאדם בשם צבי קוליץ, ישראלי יליד ליטא שעלה לארץ לפני השואה, סוכן מוסד לשעבר שיושב בניו יורק. צבי טוען לבעלות על היצירה. הוא מספר לפול באד שהיצירה הזו היא פרי עטו והיא נכתבה על ידו לפני שנים רבות כיצירה ספרותית.

באד לומד שצבי, איש מוסד שנשלח על ידי המוסדות הלאומיים של המדינה שבדרך, שהה מתוקף תפקידו בשנות הארבעים בבואנוס איירס. שם, בלילה אחד, בפרץ השראה בלתי מוסבר, זמן מה לאחר השואה וסמוך להקמת המדינה, כתב את הסיפור ושלח אותו למחרת לעיתון היהודי שיצא לאור ביידיש בבואנוס איירס, תחת הכותרת: "יוסל רקובר מדבר אל א־לוהים – 'דערציילונג' – סיפור". היצירה נתפרסמה בעיתון וצבי לא עסק בה יותר. אלא שזמן קצר לאחר מכן נפוצה היצירה ברחבי העולם, ומסיבה לא ידועה נשמט שם המחבר ממנה והיא נתקבלה כמסמך אותנטי שכתב החסיד מגטו ורשה. גם המתרגמים ברחבי העולם שתרגמו את היצירה לשפות אחרות פרסמו אותה בהשמטת שם המחבר. היצירה כאילו קיבלה חיים עצמאיים ומחקה את יוצרה.

העיתונאי הספקן ביקש מצבי קוליץ להציג עדות להיותו מחבר היצירה. צבי הבטיח לנסות, אבל לאחר כמה ימים הוא חזר אליו ובישר שלמרות החיפושים שערך, למרבה הצער אין לו אפשרות למלא את הבקשה. כתב היד המקורי אבד ושום עותק לא נשתמר ממנו. בשלב זה נואש באד מלמצוא הוכחות לאבהותו הספרותית של צבי קוליץ.

בכל זאת, יצר באד קשר עם ידידים בקהילה בבואנוס איירס, שבה יצא לאור בזמנו העיתון "די אידישע צייטונג", וביקש את עזרתם. שעת ה"דדליין" לפרסום הכתבה קרבה. העורך לוחץ, ועדיין אין לבאד ראיות כתובות לגבי ממציאו של יוסל רקובר.

ואז, בוקר אחד, בחדרו במלון בפריס שבו הוא עובד על הכתבה שלו, מתקתק פתאום מכשיר הפקס, ומתוך לועו נפלט רצף של דפים כהים הכתובים באותיות דהויות קשות לקריאה. באד נוטל את הניר המשתלשל מהפקס ורואה שהוא הגיע מידידו בבואנוס איירס. צילום של טקסט מצהיב שמצא בארכיון הישן שבספריית הקהילה היהודית בעיר. בקוצר רוח ולאחר מאמץ גדול הוא מצליח לפענח את הכתוב בפקס שבו תצלום דפי השער של היצירה שהתפרסמה לפני שנים רבות בעיתון היהודי.

הוא קורא:

יאסל ראקאווערס ווענדונג צו גוט

דערצעהלונג

יוסל רקובר מדבר אל אלוהים

סיפור

מאת צבי קוליץ

מתברר שידידו של פול באד בבואנוס איירס נבר בארכיון הקהילה היהודית ומצא עותק מצהיב ישן ומתפורר של העיתון היהודי שנסגר מזמן. עכשיו באד חסר סבלנות לחלוטין. הוא מזמין מיד כרטיס טיסה לארגנטינה. הוא מרגיש שהוא חייב להחזיק את כתב היד המקורי במו ידיו, והוא מתחיל לארוז. סוף סוף אפשר יהיה להוכיח שיוסל רקובר הוא יצירה ספרותית שמחברה הוא צבי קוליץ, סופר יהודי ישראלי שכתב אותה בהיותו הרחק מגטו ורשה, מקום שבו לא היה מעולם.

כתוב באש

ואז, באותו הבוקר, כשמזוודותיו כבר ארוזות לקראת הטיסה, הוא מדליק לתומו את הרדיו וממנו בוקע קולו של קריין החדשות: "עשרות הרוגים ופצועים בפיגוע בבואנוס איירס. במתקפת טרור רצחנית של טרוריסטים ערבים, שהטמינו פצצה בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, קרס הבניין הגדול על כל יושביו. עשרות הרוגים ופצועים בבניין. הספרייה ששכנה במקום עלתה באש יחד עם המסמכים הכתובים והיהודים ששהו בה…".

פול באד המום. הוא מתקשר אל צבי קוליץ היושב בניו יורק ומספר לו את החדשות. שתיקה ארוכה נשמעת מעבר לקו. לבסוף עולה קולו של צבי קוליץ ממרחקים: "כן", הוא אומר, "אם כך תם הוויכוח. עכשיו זו באמת אמת. מציאות. מכתבו של יוסל רקובר מתגולל עכשיו באמת בין הריסות בתים ועצמות יהודים מפויחות".

אני קוראת בספר הקטן הזה תוך שאני נשענת על אחד ממדפי הספרים. קונים נכנסים ויוצאים, ספרים "ארבע במאה" נמכרים ונישאים בשקיות, ואני ניצבת במקום אחד, עיניי תקועות בספר ורוחי משוטטת במרחבי זמן ומקום. דור השואה ודורנו אנו, סיפור העבר וסיפור ההווה, יהודים מתפוצצים וספריות עולות באש, ואותיות פורחות באוויר. יצירותיהם של גאונים תמיד כתובות באש.

כששוחחתי עם מנהל החנות וביקשתי להזמין עבורי עותק מספרו של פול באד על יוסל רקובר, כדי שיהיה לי אחד נוסף על זה היחיד שיש ברשותי, הוא לא מצא אותו במחשב. "הספר אזל בהוצאה, ולחדש אין ביקוש", אמר. אחר כך, כשסיפרתי לו את תוכנו, נולדה בו סקרנות והוא ביקש שאשאיל לו את הספר. הבאתי לו את העותק היחיד שיש בידי והתריתי בו שישמור עליו מכל משמר.

מספר ימים לאחר מכן, כשהחזיר לי אותו לאחר שסיים לקרוא, לא עלה בידי להפכו לשותף להתפעלותי מהיצירה. "לא", אמר, "אני מההתחלה לא האמנתי לחסיד הזה. לא ייתכן שמי שנבגד כל כך הרבה פעמים על ידי א־לוהיו ימשיך להחזיק בו… זה לא אמין. להוציא אותו במהדורה חדשה? לא נראה לי רלוונטי".

נוסחת לא קסם

לפנינו שני סיפורים. הראשון הוא סיפורו של יוסל רקובר, שאותו כתב צבי קוליץ. השני הוא סיפורו של פול באד, המספר את סיפורה של היצירה והשתלשלות פרסומה.

מהן השאלות שבהן עוסק כל אחד מהסיפורים השונים? הסיפור הראשון שואל איך ניתן להמשיך ולהאמין בא־ל היהודי גם כשהוא מתעלל בך ומכה בך שוב ושוב (ולשם כך צריך שתהיה איש שמאמין בקיומו של הא־ל הזה). שאלה זו ניצבה מול האדם היהודי שהיה מצוי בצרות ובגלות במשך כל הדורות. הקרבנוּת היהודית והאמונה בא־ל היהודי אינן חדשות, אלא שבשואה השאלה מקבלת ממדים חדשים.

אבל השאלה הזו כוללת גם את הדילמה היותר מעשית שמולה עומד האדם היהודי: האם אפשר לא להשתנות בלחץ הרציחות והשונאים ולהמשיך להחזיק בזהות היהודית? לכאורה זוהי תסמונת "האישה המוכה" שחוזרת אל הבעל באופן אובססיבי, בעוד כל עובד סוציאלי מתחיל יגיד לה שעליה להתנתק ממנו מיד וללא דיחוי. אבל יוסל רקובר לא סבור כך. לדידו זהו ניסיון מיוחד שהוא נבחר לעמוד בפניו, מבחן שבו הוא רוצה להצליח ולצאת מנצח. הדילמה שהוא נתון בה היא האם ייכנע לרשע שמתחולל סביבו, יוותר על א־לוהיו ויאבד אותו, או שימשיך להחזיק בו למרות שהא־ל הזה נתן יד חופשית לשטן לשרור בעולמו?

בסיום נאומו אומר יוסל רקובר: "לא יעלה בידך לגזול ממני את א־לוהי, כי אם אינך א־לוהי, א־לוהי מי אתה? א־לוהי הרוצחים?!". הם, הרוצחים, רוצים להביא אותנו לידי כך שננטוש את יהדותנו, מבין יוסל, את הא־לוהים שבלעדיו אין לנו זהות. הם רוצים שנשתנה, שנהיה אחרים, לא־יהודים. אבל הוא – יוסל – היהודי הקטן המעונה, הוא לא משתנה! הוא לא מובס על ידי אויביו, א־לוהיו נשאר שלו… ולכן הוא גיבור. הוא ימות, אבל הוא ימות מנצח! עמדה לפניו הבחירה להיות או לא להיות יהודי, והוא בחר להיות יהודי.

אמת, יש לו המון שאלות שאין לו תשובות עליהן. אבל הוא לא בורח מהן. הוא מעלה אותן ומתריס. הוא לא מבין את התנהלותו של א־לוהיו, אין לו הסבר לאבסורד הגדול שמשתולל סביבו, ולאי־אפשרות ההבנה של מה שקורה הוא יכול להציע רק פתרון אחד: "משהו נורא שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית מתרחש עכשיו, משהו שלא היה כדוגמתו… הסתר פנים". זוהי הנוסחה היחידה שאפשר להעלות על הדעת, שהרי אין בעולם חטא כל כך גדול שהרשע הזה יכול להיות העונש עליו!

נוסחה זו היא לא רק היחידה שמאפשרת להבין את אי־נוכחותו של הא־ל המוכר והידוע, אלא היא גם שנותנת לו את הביטחון שהמצב זמני, שהא־לוהות שלו עוד תפציע ותתגלה כפי שהוא מכיר אותה. אמנם, הוא מתרה בא־לוהיו: "תזדרז, לא כולם יחזיקו מעמד". זוהי הסוגיה של הסיפור הראשון.

משל שהוא אמת

הסוגיה שבה עוסק הסיפור השני – זו של פול באד – היא אחרת. לכאורה זו סוגיה פואטית, אבל תהיה זו החמצה אם נסתפק רק בזה. אין ספק שהיא לא נכתבה רק כדי להביא לידיעתנו את העובדה שיוצר אנושי ברא את יוסל רקובר ושהיצירה היא פרי דמיונו של סופר. הסיפור השני, שמסתיים ברצח בבואנוס איירס, לא עוסק לכאורה בכלל בסוגיה הישנה של האמונה, אלא בסוגיה אחרת ולכן הוא רלוונטי גם לימינו. השאלה היא האם הגורל היהודי השתנה? האמנם עדיין אנחנו בגלות (כפי ששמעתי פעם כמה חרדים מכחישי התקומה אומרים)?

לכאורה, הפיגוע בקהילה היהודית יכול להוכיח שהגורל היהודי להיות נרדף ושנוא נשאר כפי שהיה. ואכן, דבר אחד הוא מוכיח ללא ספק: העולם לא השתנה. אבל האם גם העם היהודי נשאר כפי שהיה? לשם כך נזדקק לתשובה שאיננה נמצאת בתוך היצירה הזאת, אך היא רמוזה בה. שכן לא במקרה צבי קוליץ הוא איש מוסד. לא במקרה הוא כותב את היצירה שלו ערב הקמת המדינה, ולא במקרה פיצוץ הספרייה היהודית, על יהודיה וספריה, מתרחש מחוץ לגבולות הארץ.

המשורר אצ"ג כותב בשירו "ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מבקש תשובת רם" על מעגל הרצח שהיהודי בגלות שרוי בתוכו; מעגל שבו אין לעם היהודי שום "אדנות" ושום יכולת לפרוץ אותו. גלות היא היפוכה של אדנות, גלות היא קרבנוּת. גלות היא "כצאן לטבח". ולכן סבור המשורר שעד שהיהודי לא יתנער ויהיה אדון לגורלו, גורלו לא ישתנה והוא ימשיך להיות בגלות.

איך, אם כן, הוא ישתנה? כשאצ"ג פונה לקב"ה ומבקש "תשובת רם" הוא מבקש גם חזרה בתשובה של ה"רם". רק אם הא־ל הרם יפתח את המעגל הסגור של הגורל היהודי, ייתן ארץ לעמו ויהיה שינוי, רק אז, הוא לוי יצחק יסלח לו. אם לא יעשה כן, הוא מודיע לא־לוהיו הרם והנישא שהוא, אוהבו הגדול, יתנתק ממנו סופית. או אז יישאר הא־ל לבד וללא עמו.

ספרו של פול באד מסתיים בדבריו של צבי קוליץ שמחבר את שני הסיפורים לאחד. יוסל רקובר וצבי קוליץ. האם יוסל רקובר – האיוב המקראי – אמין או לא אמין? התשובה היא – אמין!

האם יוסל רקובר היה או לא היה? על השאלה הזאת עונה פול באד: אפילו אם המכתב של יוסל רקובר לא היה ולא נברא, ולא נמצא בחורבות ורשה אלא בחורבות בואנוס איירס היהודית, הוא, יוסל היהודי העל־דורי, היה היה, הוא אמת לאמיתה!

כבר חז"ל נתנו את דעתם על השאלה הזו וקבעו: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה", ואף על פי כן כללו אותו בתוך הקאנון התנ"כי במעמד שווה לשאר גיבורי התנ"ך שהיו. כי גם "משל היה" הוא אמת. ועל כך כבר כתב אריסטו בספרו הפואטיקה: האמן עדיף על ההיסטוריון, כי באמנות מצויה האמת הפנימית של ההיסטוריה שהיא אמת גדולה יותר מהמציאות ההיסטורית.

על כן, יוסל רקובר המומצא, ואמונתו הגדולה, הם אמת ענקית. אמת כפי שיכולה רק אמנות גדולה להיות. אמת כפי שיכולה רק היהדות ההיסטורית להיות.

תשובת הרם

אֲבָל לסיפור יש סיפא שנתגלתה לי רק לאחרונה, ואת זה פול באד לא יכול היה לכתוב בספרו. לפני מספר שבועות, בידיעה קטנה שהופיעה בעיתון, דווח שלפי בדיקה שנעשתה כל הטרוריסטים – מבצעי הפיגוע בספריית הקהילה היהודית בבואנוס איירס – מצאו את מותם במקומות שונים ברחבי העולם בדרכים עלומות ומסתוריות, באמצעות ידם הארוכה של שליחי המוסד.

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב קיבל אפוא את תשובת ה"רם". שואה לא תהיה עוד. ליוסל רקובר יש כבר מדינה, למרות שהוא עצמו לא ראה אותה. נאמנותו ורוחו שעמדו במבחן הזהות היהודית הולידו אותה. השינוי נעשה ורוצחי יהודים לא יימלטו עוד, הם נותנים את הדין על פשעיהם.

אז אתה שואל למה אני מבקשת שידפיסו עוד מהדורה של הספר, אני אומרת לבן שיחי. אולי כי את השאלות ששואל יוסל רקובר נמשיך ונשאל גם בימינו וגם בכל דור ודור. והספר הזה צריך להיות שוב על המדף.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-גיליון קדושים תשע"ד - 872 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ראשית, הטקסט של יוסל'ה רקובר היה קבוע בליל תשעה באב במחנה בית"ר באמצע שנות ה- 60 ותמיד מפתיע לגלות שמה שהיה מוכר לך לפני עשורים פתאוםם הופך להיות "גילוי" חדש.

    שנית, מוסד? קוליץ שהכרתי אישית, היה רביזיוניטס ואיש בית"ר ובוגר ביתת הספר הימי באיטליה ונאסר בידי הבריטים. וגם בן למשפחת קוליץ המפורסמת. גם חיפוש גוגל היה מגלה עוד חומר ביוגרפי.

  2. מחנה בית"ר בניו-יורק, לדייק.

  3. בס"ד י"ד למ"טמונים תשע"ד

    כבר עמדו (ראו למשל במאמר: 'משמעות השואה' באתר 'דעת') על כך, שאחד ממקורות ההשראה של צבי קוליץ ביצירתו 'יוסל רקובר' הוא התיאור שמביא רבי שלמה ן' וירגא, ממגורשי ספרד, בספרו 'שבט יהודה':

    'הנו"ן: שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד, כי אניה אחת באה בה מכת הדבר, ובעל האניה השליכם אל היבשה, מקום שאין שם יישוב.. ושם מתו רובם ברעב, וקצתם נתאמצו ללכת ברגלם עד ימצאו יישוב.

    ויהודי אחד בתוכם, הוא ואשתו ושני בניו התאמצו ללכת. והאשה, מאשר לא נסתה כף רגלה, נתעלפה ומתה. והאיש היה נושא הבנים, ונתעלף גם הוא ושני בניו מצד הרעב, וכי הקיץ מן העילוף מצא שני בניו מתים. ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר:

    "רבון העולמים, הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי. תדע נאמנה, שעל כרחם של יושבי שמים, יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי".

    ואסף מן העפר ומן העשבים וכיסה את הנערים, והלך לבקש יישוב…'

    (שבט יהודה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 123)

    על זאת נבכה ועינינו יזלו מים, אבל אנחנו בטוחים בשוכן שמים, כשם שלקינו בכפליים, כך נתנחם בכפלים, בבנין ציון וירושלים, ובתיקון עולם במלכות שמים.

    כעתירת ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 873 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על yisraelmedad לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: