כשהוא אומר "אני" | דרור בונדי

הביטוי "אני ה' א־לוהיכם" השוזר את הפרשה הופך את 
רשימת החוקים מטקסט סמכותי להזמנה לקשר

לפעמים הסגנון מספר יותר מהתוכן, כמו שנאמר – המדיום הוא המסר. אפשר לדבר ארוכות על חשיבותה של העצמאות, אבל באופן כל כך משעבד; אפשר לדבר ארוכות על חשיבותה של החשיבה, אבל באופן כל כך מקבע; ואפשר לדבר ארוכות על חשיבותה של האמונה, אבל באופן כל כך סמכותי. ומצד שני, גם רשימת מכולת יכולה להיות שיר אהבה, וכך גם רשימת חוקים.

ואין כמו פרשת קדושים כדי ללמד זאת. מה כוללת פרשתנו? רשימות של חוקים. אך רשימות אלו כתובות כשירה. כל כמה שורות שב וחוזר הפזמון "אני ה' א־לוהיכם"; והנה, לא רשימת חוקים לפנינו אלא דיבור ישיר וגלוי של א־לוהים.

גבול המוחלט

מה בעצם מוסיף הפזמון על הבתים, הסגנון על התוכן? נראה שהדבר תלוי בשאלה – כשא־לוהים אומר "אני" למה הוא מתכוון? הלא רשימת החוקים כשלעצמה יכולה הייתה להסתדר גם בלי התוספת הזו, אז מה היה כל כך חשוב לא־לוהים להדגיש כשהוא הוסיף זאת? שאלה זו נוגעת בעצם לכל סגנונה של התורה. הלא כך גם נפתחו עשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ" (שמות כ, ב), וזהו החוט השוזר את כל התורה ובעצם הופך אותה למה שהיא.

הפוסקים והפלפלנים עשויים להיות נבוכים לרגע מעצם השאלה. הם רגילים לעסוק רק במשמעות הפורמלית או האנליטית של החוק, לפסוק מהי ההלכה או לעיין בצורתה המופשטת, ולפתע המילים המיותרות הללו בתורה… ואולם, הם מיד יתעשתו, מילים אלו כלל אינן מיותרות. הן מעניקות את הסמכות הא־לוהית לכל רשימת החוקים. בלעדיהן כל הפסיקה והפלפול עלולים להיוותר "משפטיים" בלבד, רק בזכותן יש תוקף א־לוהי מוחלט לשאר מילות התורה. מה בין קודש לחול? הלא אלו חוקים ואלו חוקים? מה הופך בעצם את לימוד התורה ל"לימוד תורה"? הווה אומר: הסמכות הא־לוהית שהמילים הללו מעניקות לה.

נראה שגישה זו מאפיינת את העולם הדתי בכלל. רבים מאיתנו רואים את מהותה של הדת בגבול המוחלט שהיא מסמנת בחיינו. כל תרבות מתחילה ב"לא תרצח", אך כשא־לוהים אומר זאת, זה הופך לטאבו. זוהי משמעותו של א־לוהים בחיינו: אחרותו המוחלטת מעניקה סמכות מוחלטת לחוקיו. מעבר לכל משמעות שאנו עשויים למצוא בהם, ניצבת הטוטאליות שלהם; מעבר לכל טעם שהם מעניקים לחיינו, ניצבת השרירותיות שתוחמת את חיינו. יותר משההלכה נועדה להתערב בחיינו, לעצב אותם ולקדם אותם, היא נועדה להיוותר לעד מעבר לחיינו, מעבר לטעם ולהתפתחות.

לפי הבנה זו תיקרא גם כותרת הפרשה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). כשם שאלוהים הוא "אחר מוחלט", מעבר לכל מעבר, טרנסצנדנטי, כך גם אנו מצווים לקדש את חיינו – לקבל על עצמנו עול מצוות "אובייקטיביות מוחלטות".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

תחושה של שייכות

אך יש משהו אחד שמקשה על הקריאה הזו: הסגנון של הפרשה. כל מי שמבין בסמכות יודע שאם נאלצת לומר את המשפט "אני אומר רק פעם אחת!" – כבר דיברת פעמיים… קל וחומר שכל דיבור על עצם הסמכות פוגם בעוצמתה. אם תכליתה של פרשתנו הייתה הדגשת סמכותו של א־לוהים, די היה בכותרת החדה שלה. המילים החוזרות "אני ה' א־לוהיכם" אינן אלא גורעות מפתיחתה הסמכותית של הפרשה.

ואכן, חתימתה של הפרשה קוראת לקריאה אחרת לגמרי:

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (ויקרא כ, כז).

לי – מילת השייכות הזו, השבה וחוזרת בחתימת הפרשה, מחדדת את נימת השייכות שקיימת גם בפתיחה ובחתימתן של הפסקאות – "אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם". א־לוהים לא מופיע כאן כ"אחר מוחלט" אלא דווקא כמי שקשור אל ישראל. אל לנו לקרוא את שורת הפתיחה כתביעה סמכותית אלא כהזמנה לקשר: "אני שלכם", שב וקורא לנו א־לוהים, ומסיים – "היו גם אתם שלי".

וחיים של שייכות הם סוג אחר לגמרי של חיים דתיים. כך תיאר זאת ר' אברהם פּוֹדלִיסְקֶר, תלמיד הבעש"ט:

עיקר ההילולה שהחתן מקדש את הכלה, וכל עיקר הקדושין תלויה בתיבת לי, שאם אמר "הרי את מקודשת" ולא אמר תיבת "לי", אז כל החתונה לריק. כך כל המצות והתורה ומעשים טובים תלוים הכל בתיבת לי לשמי, שבלא זה בטל הכל (תפארת עוזיאל, שיר השירים, עמ' 64).

כאשר אנו מקיימים מצוות רק מתוך תודעת טאבו או תרבות, רק מתוך עול או מתוך בחירה, בטלה משמעותן כ"צוותא" עם א־לוהים. על כן בא א־לוהים ואומר "אני"; לא בשביל להציב גבול אלא בשביל לשים את עצמו בקשר עם האדם ולקרוא לו להיענות אליו.

כך גם "לימוד תורה" אינו מצב שבו מתייחסים לטקסט כבעל סמכות א־לוהית, אלא כאשר חשים את נוכחותו של א־לוהים במילותיו. כך ניסח זאת רבי אברהם יהושע השל בספרו "קוצק – במאבק למען חיי אמת" (שיראה אור השנה בהוצאת מגיד):

לימוד תורה הוא דרך לחוש מי הוא א־לוהים. כשמישהו לומד תורה, עליו להרגיש כמו בן המקבל מכתב מאביו שחי במקום רחוק מאוד. הוא משתוקק מאוד לדעת מה כתוב במכתב, ובכל פעם שהוא עובר על המכתב, הוא יקר בעיניו כאילו אביו עומד למולו. "אנֹכי" – חז"ל מפרשים את המילה הראשונה הזו של עשרת הדיברות כראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית" (שבת קה ע"ב) – "אני שמתי את עצמי בכתובים". א־לוהים נוכח במילים.

ויש להדגיש. בניגוד לגישת הסמכות, האתגר כאן אינו בייחוס העקרוני אל הטקסט אלא בתחושת קשר ממשי שאמורים לחוש, שמבחנה במשמעות חדשה שמאירה את הטקסט. כשא־לוהים אומר "אני", כל הקונטקסט משתנה. הטקסט הופך מטקסט משפטי שמשמעותו פורמלית לטקסט הטעון בתודעת קשר.

כשא־לוהים אומר "לא תרצח" הוא אומר שחיי־אדם יקרים בעיניו, שכואב לו אישית כשאדם נרצח; כשא־לוהים אומר בפרשתנו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח), הוא קורא לנו להתייחס איש אל רעהו כאחים, מתוך חיים כבנים לה'; כשא־לוהים אומר בפרשתנו "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱ־לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יא־יב), הוא אומר ש"הישר והטוב" זו הדרך שלו ולא רק התביעה שלו.

מבחן הקשר

וכאן מתגלה משמעות אחרת לחלוטין לביטוי "קדושים תהיו כי קדוש אני". כך נאמר במדרש תנחומא:

לכך נאמר: קדושים תהיו. משל למה הדבר דומה? למלך שקדש אשה. אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך וקדש את העם, שנאמר: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י). קדשם הקדוש ברוך הוא ואמר להם לישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).

המדרש מבין את הביטוי "קדושים תהיו" כהבעת רצונו של א־לוהים בקידושין עִם ישראל. אך גם על דרך הפשט – ברגע שא־לוהים מביע ביטויי שייכות, הרי שאין מדובר באל זר "אחר מוחלט" אלא ב"רחמנא", "אוהב עמו ישראל".

ובגישה זו ההלכה בהחלט נועדה לעצב את חיינו והיא אף מוכרחת להשתנות. היא אינה בעלת ערך עצמי מוחלט מתוקף סמכותה הא־לוהית אלא תלויה ועומדת במבחן הקשר שהיא מעוררת בין א־לוהים לאדם ובין איש לרעהו. כך כתב השל בכתב יד שטרם פורסם ונועד להשתייך לספרו "תורה מן השמים", כרך ג:

לפי ההשקפה המקובלת, התורה היא מציאות עצמאית, מוחלטת, רשות עליונה בפני עצמה, בלתי תלויה בעניין אחר. ברם, השקפה זו אחיזת עיניים היא. בעיני החודר לעומקם של דברים, התורה בעצם קיומה היא מציאות נספחת, תלויה ועומדת בנותן התורה. היא גם מתקיימת ביחס ללומדיה, בקשר למקבליה. כלום יכול אדם להגיע לידי אהבת תורה בלי יראת שמים ואהבת הבריות? 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-גיליון קדושים תשע"ד - 872 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נפלא! יישר כח גדול!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: