בן מוות | חבצלת פרבר

נער יהודי יליד גרמניה הופך ללוכד נאצים בצבא הבריטי בתום המלחמה, כשגולת הכותרת של פועלו היא לכידת רודולף הס. ספר דוקומנטרי מעמיק שנקרא כמותחן

הנס-ורודולף-תומס-הרדינגהנס ורודולף

המצוד אחר מפקד אושוויץ

תומס הרדינג

מגרמנית: צילה אלעזר

כתר, 2013, 344 עמ'

התלבטתי הרבה לפני שקראתי את הספר. גם לאחר שהתברר לי כי הכותב, תומס הרדינג, הינו – למרות שמו האנגלי – יהודי בעל מודעות וגאווה, נותרו עוד שתי סיבות עיקריות ללבטים האלה: ראשית, הפריע לי האופן שבו משבח ג'ון לה־קארה את הספר. הניסוח שלו יכול להתאים באותה מידה גם לסיפור על קרטל הסמים בקולומביה או על המאפיה הסיציליאנית: "הספר נקרא כמותחן, פשע נורא, מספר קר רוח…". חששתי שמאחורי שער הספר יתגלה מותחן שעניינו מרדף אחר פושע, ושרק במקרה הוא ממוקם וממוקד דווקא בנושא השואה. קיימים כבר לא מעט מותחנים ורומנים שמשתמשים בנושא השואה כמקדם מכירות, ולא עניין אותי לקרוא ספר נוסף מן האופנה הזאת שגורמת לזילות השואה. החשש הזה התבדה עד מהרה: מאחורי חזות מטעה של מותחן, מצוי ספר דוקומנטרי מעמיק, רציני וקודר, מזעזע בתכניו ומכבד את הקרבנות. ספר שאינו עושה הנחות לקוראים ואינו מפנה את מבטו מן הזוועות וגם אינו עושה בהן שימוש בלתי ראוי ומסחרי.

הנקודה השנייה שהכעיסה אותי ושלגביה אני ממשיכה לחלוק על המחבר היא עניין השימוש בשמות הפרטיים של שתי הדמויות המרכזיות שלו. מילא הנס: הנס הוא הגיבור הטוב, היהודי שיוצא לצוד את הנאצים ולהבטיח שהצדק ייעשה. הוא גם אחי־סבתו של המחבר, וטבעי לתומס הרדינג לכנותו בשמו הפרטי מתוך תחושה של קרבה ואפילו הזדהות. שונה הדבר באשר לקומנדאנט הנאצי רודולף הס (בתעתיק אנגלי: Hoess) מפקד מחנה אושוויץ. השימוש בשם פרטי – ובוודאי בהקשר של הזמן והסביבה החברתית של אז – מבטא קרבה. אפילו בבתי הספר היסודיים באותה תקופה קראו לתלמידים (או לפחות לבָּנים) בשם משפחתם.

המחשבה שסופר יהודי יכתוב באופן שיש בו ולו צל של מראית עין לקרבה אינה נוחה לי; גם אם הרדינג, שמודע לאפשרות שהבחירה שלו תפגע ברגשות הקוראים, מקדים ואומר כי “אין לי שום כוונה להשוות (בין הנס למפקד הנאצי). אדרבה: חשוב לי שלא תהיה פה שום הקבלה מוסרית…“ ואף “מבקש את סליחתו“ של מי שייפגע. אבל למי שקרוב אצל התרבות היהודית, שבה מראית עין חשובה כמעט כמו עובדות מוצקות, ראוי היה למצוא דרך אחרת ולהימנע מן השימוש בשמו הפרטי של הארכי־פושע הזה. עד כאן ההתלבטות וההסתייגויות.

מתעלולים לשליחות

הספר בנוי פרק־פרק לסירוגין: אחד על הנס אלכסנדר היהודי ואחד על הקומנדאנט הגרמני הס. הוא מתחיל בלידתם וברקע המשפחתי שלהם, ומסתיים בהוצאתו להורג בתלייה של הקצין הנאצי, ולהבדיל אלפי הבדלות: במותו בשיבה טובה של הנס, גיבור הספר. זה שהוא ואחיו התאום הזהה היוו מין צמד "מקס ומוריץ", עליזים ואוהבי תעלולים שגבלו לפעמים בסיכון חיים ממש.

האב הרופא המצליח ומשפחתו נטשו ברגע האחרון את גרמניה והגיעו לאנגליה, והנס יצא בשליחות צבא הוד מלכותו לחפש את ראשי הנאצים אחרי המלחמה. הסופר, שהנס אלכסנדר היה אחי־סבתו מצד אביו, מתאר באמפתיה וברגישות את התמורה שחלה בגיבורו, מצעיר שובב ועליז לגבר שפוגש את ניצולי הזוועות ונרתם לנקום באשמים. גם פרשת נישואיו לאן, הצעירה היהודייה־גרמנייה־אנגלייה שהמתינה לו שנים רבות, אינה מחמיאה לו, אך מעידה על התהפוכות שעבר – מצעיר קל־דעת לגבר שכל מעייניו נתונים לשליחותו ההיסטורית.

ואכן, עד מותו של הנס בגיל 89 בשנת 2006 לא כבתה אש השנאה שחש כלפי ארץ הולדתו: הוא סירב לנסוע לגרמניה, גם כשהוזמן לשם כדי לקבל פרס "על מאמציו בתקופת המלחמה". ובאשר לחוויותיו במלחמה נגד הנאצים – "אני לא אדבר על זה עם ילדים, כי אסור לפתח בהם שנאה. אבל אני מלא בה", אמר.

רוצח המונים שקול ומחושב. רודולף הס ומשפחתו, 1943. מתוך הספר  המכון להיסטוריה בת זמננו, מינכן / ריינר הס

רוצח המונים שקול ומחושב. רודולף הס ומשפחתו, 1943. מתוך הספר
המכון להיסטוריה בת זמננו, מינכן / ריינר הס

בחירה ברוע

ההישג העיקרי של תומס הרדינג בספרו הוא שלא נפל למלכודת הרעיונית הנפוצה במערב של תפיסת "הבנאליות של הרוע", שלפיה כל אדם הוא רוצח המונים בפוטנציה. הרדינג מוכיח שהרוע של מפקד מחנה ההשמדה אינו בנאלי. הוא שקול, רציונלי, מכוון־מטרה ואינטרסנטי. הוא תוצאה של בחירה פקוחת עיניים וחוזרת ונשנית דווקא ברע, במקום בחירה באפשרויות אחרות, אולי נוחות פחות, בוודאי מתגמלות פחות, אך גם רצחניות פחות.

כבר בשנים הראשונות של הנאציזם (שנות ה־20) הס "דחה את הסיפורים האנטישמיים ההזויים שפורסמו ב'דר שטירמר'…" ואת הקריקטורות הגסות, ו"העדיף את הגרסה ה'מדעית' וה'רצינית' יותר של האנטישמיות, זו שראתה ביהודים איום על אורח החיים הגרמני…". בשנות ה־30, כששירת במחנה דכאו, התרחק "בליבו פנימה מהקצינים האחרים שהיו להוטים להתבונן בהלקאה של עצירים". הם היו בעיניו "בעלי אופי זדוני, דוחה, מרושע…". יחד עם זאת, סירב לנטוש את תפקידו והעדיף לבחור ברע.

אחר כך, במחנה זקסנהאוזן, "הקושי האישי שהיה לי בהחלטה להישאר בשירות, למרות חוסר ההתאמה שלי לתפקיד, נסוג לרקע, כי לא הייתי קרוב לעצירים כמו שהייתי בדכאו… (אמנם) רגשותיי למראה סבל אנושי אף פעם לא קהו… אבל הייתי חייב להתגבר על כך… רציתי להיראות גבר קשוח כדי שלא יחשבו אותי לחלש…". ובשלב הבא, באושוויץ, הוא כבר מפנים את הטרמינולוגיה, את ה"הצדקה" לרצח, כשהוא מסביר את השימוש שלו במונח "אוּנטֵרמֵנטש" (תת־אדם) לתיאור העצירים: "הם אינם כמוך וכמוני. הם שונים. הם לא מתנהגים כמו בני אדם… הם כאן כדי למות…".

השינוי הזה באופיו, בהתנהגותו, בתגובותיו, לא בא לו בקלות, אבל בא לו בנחישות: "בקיץ 1941, כשהימלר נתן לי אישית את הפקודה להכין את אושוויץ כאתר להשמדה המונית… לא היה לי מושג על ממדי ההרג… מובן שזאת הייתה פקודה מפלצתית, אבל ההיגיון שעמד מאחורי ההשמדה נראה לי נכון. לא הקדשתי לכך מחשבה נוספת… קיבלתי פקודה והייתי חייב לציית. לא יכולתי להרשות לעצמי לתהות אם הרג המוני של יהודים אמנם הכרחי…". הס פשוט פתר את הבעיה שהופקדה בידיו: למצוא טכניקה לרצח של מאות אלפים, אולי מיליוני בני אדם. כפי שכתב לאחר מכן: "עכשיו נחה דעתי".

ואז, כשכבר התבצעה באושוויץ ההמתה ההמונית בגז, "פנו אליו מדי פעם כמה מהשומרים שהעבודה בתאי הגז הטרידה את מנוחתם ושאלו אם ההרג באמת הכרחי. הוא אמר להם שאין לו שום ספקות בעניין זה, שכן הפקודות הגיעו ישירות מהיטלר (כלומר: יש לציית לפקודה), ויש להרוג את כל היהודים כדי לפטור את גרמניה מאיומו של האויב הנורא ביותר שלה (דהיינו: ההרג מוצדק מסיבות 'אידיאולוגיות')". ויש גם בחירה מנהיגותית: "הייתי חייב לראות שהכול נעשה… הייתי חייב להתבונן בגופות נערמות ונשרפות, לראות שיניים נעקרות… הייתי חייב לעמוד שם בעצמי, בצחנה האיומה… הייתי חייב לעשות את כל הדברים האלה, כי כולם נשאו את עיניהם אליי (וכדי) להוכיח להם שאני לא רק מחלק פקודות, אלא אני מוכן להיות נוכח בעת ביצוען…".

אין ספק שהייתה כאן בחירה, כפי שהס עצמו טוען: "הייתי חייב להפגין שליטה עצמית גדולה, כדי לא לחשוף ולו שמץ מהספקות שהיו לי…". הבחירה הזאת ברוע חוזרת שוב ושוב, ולא משנה מאיזה צידוק או לאיזו תועלת היא נעשתה. דווקא העובדה שלא היה כאן אוטומט־אנושי אלא אדם שלכאורה מתלבט ונותן לעצמו דין וחשבון על מעשיו מחריפה פי כמה את אשמתו: הוא לא רוצח פרימיטיבי, שאינו מודע למעשיו ולאחריותו – אלא רוצח המונים מתוך שיקול וחשיבה. וזה בדיוק ההיפך מבנאליות.

יש להדגיש שעדותו של הס נכתבה כשכבר ישב בכלא לפני המשפט ושיער שיוצא להורג. לא ברור עד כמה הספקות והתהיות פקדו אותו בזמן ההתרחשויות, וייתכן שחשיפת הצד האנושי, המתלבט, שלו הייתה מניפולציה שלאחר־מעשה שנועדה לעורר רחמים אצל שופטיו. הרדינג מתייחס באופן רפה בלבד לאפשרות זו, שמחלישה את אמינות הווידויים ומעלה סימני שאלה לגבי כנותו של הכותב ומידת האמת שיש בחשיפה־לכאורה של היסודות הרכים והאנושיים שבו. הרדינג מציין רק כי "הגנתו הנחושה ביותר (של הקומנדאנט) באה מזיכרונותיו שנכתבו בזמן שהיה בכלא… לבסוף ניסה גם הוא להתחמק מאשמה… וטען בתוקף שלא ידע על האכזריות שהייתה נהוגה באושוויץ".

לעשות נקמה ברוצחים

שלושת הפרקים האחרונים של הספר מתארים את המרדף של הנס אחר המפקד של מחנה אושוויץ אחרי המלחמה, את לכידתו ואת כתיבת הזיכרונות שהוזכרו לעיל. החלק הזה, שיש בו יסודות של סיפור בלשים ומותחן פשע, מהווה מעין משקל נגד לחלקיו הקשים של הספר. בשונה ממרדפים בספרי מתח רגילים, הרדינג אינו מותיר ספק באשר למוטיבציית השנאה ולרגש הנקם שהניעו את רודף הנאצים היהודי.

הרדינג אינו נכנע לתכתיבי האופנה ואינו נרתע מלהביע הזדהות ואף הערצה לרגש ה"בלתי תקין פוליטית" הזה, רגש הנקמה, כשם שאינו נרתע משיטות החקירה ה"בלתי חוקיות" שהפעיל הנס כדי להגיע אל טרפו ולשבור אותו, ואינו מגנה אותן. עבור קוראים רבים של הספר בעולם המערבי יש בכך אולי משום הפתעה – ייתכן שאפילו הפתעה נעימה – וגם ביטוי של ישרות מוסרית ואומץ לב ספרותי.

בניגוד לקבוצת המנהיגים הנאצים הבכירים שנשפטו ונדונו בנירנברג שבגרמניה, מפקד אושוויץ הובא למשפט בפולין ונתלה בין שרידי המחנה שעליו פיקד, על גרדום שנבנה במיוחד לצורך זה. "במרחק צעדים ספורים מהמשרפה הישנה, כשישים מטרים מווילת המגורים (לשעבר) שלו ושל משפחתו…". ממש ליד המקום שבו "השתמשו בפעם הראשונה בציקלון B להמתת עצירים…“, וליד “החצר שם נאלצו העצירים לעמוד שעות בשמש, בגשם או בשלג במסדרי נוכחות…“. בתבונה של מספֵּר בעל לב ומצפון מדגיש הרדינג את הצדק ההיסטורי שבהוצאתו להורג של מפקד אושוויץ, בדיוק במקום שבו ביצע את הגרועים בפשעיו.

הספר הזה חשוב, אולי אפילו חשוב מאוד. ולא בהכרח בגלל הסיבות שמונה הרדינג במבוא לספר. בעיניי, הספר הזה חשוב משום שבאריזה של מותחן פופולרי הוא שב ומזכיר איך – מבחירה עצמית חוזרת ונשנית, ולא בדרך בנאלית ובלתי־מודעת – “נעשה אדם לרוצח המונים“; ולעומת זאת מציב מול הקורא “יהודי שאינו מבליג, שמשיב מלחמה שערה“ ושמגלם את הטיעון המוסרי, שלפעמים הנקמה מוצדקת ואף ראויה לשבח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014 

פורסמה ב-25 באפריל 2014, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון קדושים תשע"ד - 872 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: