תהילות | צבי יהודה בן מאיר

(סיפור)

חמישה תינוקות נולדו ביישוב בחורף ההוא. שניים מהם נולדו באותו שבוע, כמעט לילה אחרי לילה. אתה תראה, לחשה מאירה ליוחאי, כעת יתחילו ההשוואות הסמויות, מי התהפך ראשון ומי עדיין לא הרים את ראשו, מי הולך כבר ולמי צמחו שיניים. טוב שלא ילדתי את גפן החורף הזה, הוסיפה.

יוחאי תופף על השולחן עם כפית, הוא לא אהב שקראה בשם לעובר שהפילה בקיץ. היא נהגה לעשות זאת שוב ושוב, כל פעם בשמות אחרים. וכשיגדלו, הוסיפה מאירה לדבר לאחר רגע של שקט, כשיגדלו הם לא יהיו חבורה אחת טובה, חמישה זה הרבה מדי, אז אחד יהיה חבר טוב מאוד של אחר, שניים אחרים יכרכרו סביבם ואחד יישאר לעולם דחוי. אתה חושב שלגפן נועד תפקיד הדחויה וכעת מישהו אחר יחליף אותה, שאלה אותו והצמידה את אצבעותיה לספל הקפה. יוחאי לא ענה. הוא ניגש אל הכיור, שפך את תכולת הספל שלו והביט בחלב שנבלע בלוע הביוב.

א

כל החורף טפטפו מים מגגון הפח שמעל לדלת, שלולית קבועה נוצרה בכניסה, יוחאי הבטיח למאירה שינסה לתקן את זה על אף שלא ידע איך. זה בסדר, אמרה לו מאירה, אני אוהבת את הטפטוף הזה והבית נקי מדי, משהו צריך ללכלך אותו.

היא לא שבה לעבוד, למרות החודשים הרבים שעברו. היא ידעה שיוחאי עובד קשה בשביל שניהם ובכל זאת התקשתה. למה שלא תירשמי לאחד החוגים פה ביישוב, הציע לה יוחאי בוקר אחד כשישבה מקופלת על הכיסא במטבח וניסתה לצייר. מאירה משכה כתף, לא רוצה חברות, היא אמרה לו. אחר כך חייכה והרימה אליו מבט, יש לי אותך, אמרה. נו באמת, אמר יוחאי.

כשהיה קטן, אהב לרוץ בחשכת הלילה כשלגופו חולצה קצרה בלבד. אפילו בערבים קרירים. משהו באוויר הקפוא המתנגש בזרועותיו עשה לו נעים, מין תחושת ניקיון כזו. שנים שלא רץ, אולי בגלל שנות הצבא שהמאיסו עליו את כל סוגי המאמץ הגופני. אך מאז ההפלה שב לריצות ועם הימים העוברים הרחיב את מסלולי ריצתו. יותר מכול הוא אוהב לרוץ על יד הלולים שבקצה היישוב. הוא יודע שמאירה לא יכולה לסבול את הריח שלהם, אך משום מה הוא נהנה כשהוא נושב אל תוכו את ריחות התרנגולים ומזונם ויש לו תענוג מיוחד מהרעש, קולות הקרקורים האינסופיים שעולים כמו תפילות מן הלולים הארוכים.

הכול מתפלל, אמר לו פעם מישהו. האבנים, החיות, חוטי החשמל, הרוחות שנושבות בעצי הדולב, הכול מתפלל. יוחאי אהב את צמד המילים הזה, הכול מתפלל. הוא לא ידע להסביר למאירה מה זה אומר, אך בתוכו הבין וידע שגם היא מבינה. כשנסעו בבהילות לבית החולים ומאירה נאנחה לצדו מכאבי גוף ולב, לא ידע מה לומר לה למרות שכל כך רצה לומר ורק שנכנסו לחניון החשוך ומכונית צפרה להם בעצבנות מאחור, כי התמהמהו במציאת החנייה, לחש לה, את רואה, אפילו הוא, הכול מתפלל, הכול מתפלל בשבילך. היא שתקה.

ב

ערב אחד כששב מהריצה ראה אותה עומדת מחוץ לביתם ונושפת לאוויר כנושפת עשן סיגריות. באת, היא אמרה לו בחיוך כאילו מופתעת מזה שלא המשיך בריצתו לארץ אחרת. באתי, אמר מתנשף. היום ראיתי תינוק, אמרה לו, תינוק יפה, אתה יודע, יש סגולה כזו, לאישה הרה, להביט בתינוקות יפים.

סגולה למה, שאל אותה והתיישב על המדרכה כדי למתוח את שריריו שלא ייתפסו, סגולה לילדים יפים, ענתה לו והוסיפה, אני חושבת שחן הייתה אמורה להיות ילדה יפה ואני חוששת שהבאים שיבואו לא יהיו יפים כמוה, אז ליתר ביטחון אני מתבוננת בילדים יפים, אתה יודע, על כל הריון שלא יבוא. הוא צחק. את משוגעת גברת, אמר לה. מאירה לא ענתה, היא הוסיפה לנשום אל תוך הקור, השתעלה ושילבה ידיים. הוא סיים להתמתח ונשאר לשבת על המדרכה. אני רוצה שניסע, היא לחשה לו פתאום. לאן, שאל. לא חשוב, ענתה לו, העיקר ניסע. מתי, שאל והתרומם. עכשיו, ענתה לו, אני נכנסת לארוז.

ארזו ונסעו. יוחאי הדליק את הרדיו ושלמה ארצי שר על המכונית שהיא בית בעולם של קוקה קולה, מאירה שרה איתו בזיופים קלים. תמיד זייפה קצת, אך ליוחאי זה היה נשמע מתוק, דווקא בגלל הזיופים האלה. הוא בעצמו היה זייפן לא קטן והתבייש לשיר, אפילו לידה. עכשיו נשחק ארץ עיר, אמרה מאירה, אבל אל תמציא ארצות, נפנפה לו באצבע, וגם אל תכחיש שמעולם לא עשית את זה בעבר. הם שיחקו, מאירה נתקעה בארצות ובצמחים אך פרחה כשהגיעו לשמות של בנות, הוא רצה להעיר משהו על כך אך התאפק. ליד השדות החרושים היא ביקשה שיפתח חלון, כדי להריח את המרחבים ולשמוע את הצרצרים. יוחאי אמר, אי אפשר לשמוע צרצרים תוך כדי נסיעה. בטח שכן, היא ענתה לו, ואם לא נשמע אתה תעצור רגע בצד. הם שמעו, בלי לעצור.

בעלייה לכיוון העיר השתתקה פתאום. בוא נחזור, אמרה לו. אבל עוד לא הגענו, אמר לה. הגענו לאן, שאלה. לא יודע, משך יוחאי כתף, לאן שהוא, נחליט כבר, רצית לנסוע, ארזנו. הנה נסענו, אמרה והתחפרה בתוך המושב, כעת אפשר לחזור. את המזוודה נפרק כבר מחר, הוסיפה בשקט. יוחאי רצה לומר, הרבה דברים רצה לומר, בכלל רצה להגיד לה משהו שלא ידע איך אומרים אותו, אז שתק, עצר בצד, חיכה שהכביש יתפנה והסתובב. מאירה כיבתה את הרדיו ועצמה עיניים. אל תכעס, לחשה לו, וכשלא ענה אמרה, אתה כועס, אני שומעת. הכול מתפלל, הוא לחש לה חזרה, את, הכביש, הנסיעה לשום מקום וחזרה, הכעס, הכול מתפלל. היא הנהנה בעיניים עצומות.

איור: מושיק גולסט

איור: מושיק גולסט

ג

גשם החל לרדת. שני קילומטרים לפני הפנייה ליישוב יוחאי עצר פתאום בצד. מה קרה, שאלה מאירה. מרגיש לי פנצ'ר, אמר לה יוחאי, כיבה את הרכב ויצא החוצה לבדוק. קח מטרייה, היא צעקה לו אך נזכרה שאין שום מטרייה שהוא יכול לקחת. יוחאי הביט בגלגלים עד שמצא את הפנצ'ר בגלגל האחורי. אין לי כוח, הוא לחש לעצמו, אין לי, אין לי.

הוא נכנס חזרה אל הרכב. נו, מאירה שאלה. פנצ'ר, הוא ענה. ועכשיו מה, שאלה. ועכשיו מחכים שהגשם ייגמר, אמר לה, כי ממש לא מתאים לי לתקן את זה תוך כדי גשם. מאירה שתקה רגע והביטה בו. יוחאי כבר היה רטוב כמעט כולו. הגשם עטף את הרכב כמו מכונת שטיפה, מבעד לזכוכית החלונות כבר לא היה ניתן לראות דבר, רק גושי צבע מרוחים של כביש וחושך ואורות קטנים.

אני אצא, אמרה מאירה לאחר איזה זמן. מה פתאום, הוא לחש בעייפות, חכי רגע, תכף הגשם ייגמר, אני אתקן את זה תוך דקה או שתיים וניסע הביתה. לא, מאירה אמרה, הגשם לא ייגמר עוד רגע, אני לא רוצה שהוא ייגמר, אני יוצאת לתקן. יוחאי גיחך, את בכלל זוכרת איך מתקנים פנצ'ר, שאל אותה. כן, ענתה בהחלטיות, חייכה אליו חיוך קצר ויצאה.

יוחאי המתין רגע. ועוד אחד. היא שבה ופתחה את הדלת, רטובה כולה, בעצם לא, צעקה לו מבעד רעש הגשם, אני לא יודעת איך מתקנים, תזכיר לי. הוא יצא אליה ואל הגשם, צוחק למראה שלה, רכונה אל הגלגל כמו רכונה אל ילד קטן, עם הברזל המצולב בידה מנסה להבין מהיכן להתחיל. תביאי לי את זה, אמר לה, אני אתחיל להוציא את הגלגל. לא, ענתה לו, מנגבת מעל פניה את ים הטיפות הקטנות, פשוט תסביר לי מה צריך לעשות. יוחאי הביט בה רגע, כיסוי הראש שעל ראשה איבד את צבעו המקורי מרוב מים, בגדיה הרטובים נצמדו לגופה הרועד כבר מקור וכשצעדה השמיעו נעליה קולות של סחיטה. מה נסגר איתך, שאל אותה. נו תסביר לי, ביקשה שוב.

מכוניות חלפו על ידם במהירות, עמוד התאורה מעליהם טפטף מים והתנדנד ברוח, באופק הבריקו ברקים רחוקים. יוחאי הסביר לה, לאט לאט, את מה להבריג ומאיפה, איך להרים את המכונית מעט, איך לשלוף את הגלגל ואיך להרכיב את החדש. הגשם לא הפסיק, מאירה התקשתה לבצע את הדברים אך המשיכה להתעקש לעשותם לבדה. יוחאי השתעל והביט מדי פעם בחשש בגופה שהוסיף לרעוד.

את תהיי חולה, אמר לה כשניסתה כבר כמה פעמים להרכיב את הגלגל החדש וללא הצלחה. אני לא, ענתה לו, ואם כן, מה רע, אשכב במיטה ואתה תפנק אותי בכוסות תה חמים ובמרק עוף. אני מבטיח לפנק אותך בכוסות תה חמים ומרק עוף גם אם לא תהיי חולה, אמר לה יוחאי, רק תני לי רגע לסיים את זה וכנסי למכונית, את ממש מתקררת. אתה ממש אמא, אמרה לו, טוב ששירה לא נולדה, היא הייתה מקבלת שתי אִמהות, אמא אחת זה כבר יותר מדי, הוסיפה וחיבקה את הגלגל שלא ייפול.

ד

אתה חושב שאם שירה הייתה נולדת הפנצ'ר הזה היה קורה בכל זאת, שאלה אותו. אני חושב שגשם עכשיו, ענה לה, קר לנו, הבית קרוב ואנחנו רחוקים, אז בואי נסיים. אני חושבת שכן, התעלמה מתשובתו וניסתה בפעם החמישית לחבר את הגלגל, אני חושבת שגם אם שירה הייתה היה לנו פנצ'ר עכשיו והיא הייתה צורחת בפנים מרעב, או סתם משעמום, ואני הייתי נכנסת להיות איתה ואתה היית מתקן לבדך את הפנצ'ר, כי אם יש תינוקת אז מתעלמים מהגשם וכשהיית לבדך בחוץ היית מרגיש בודד והרוח הייתה שורקת באוזניים שלך ככה שלא היית שומע שאנחנו בפנים והברזלים היו מחליקים לך והיית רוגז ומקלל ומקווה שהכול ייעלם וגם אנחנו ואתה תוכל להיות בעולם יבש ורגוע ולרוץ שם להנאתך בלי סוף, לרוץ ולרוץ ולרוץ לנצח.

מאירה סיימה לדבר והצליחה להרכיב את הגלגל. יוחאי שוב רצה לומר משהו אך לא הצליח, וגם אם היה מצליח לא ממש ידע מה לומר. הם נכנסו פנימה בשקט. מאירה חגרה את חגורת הבטיחות, הסירה את כיסוי הראש מעליה, סחטה את שיערה הארוך והתעלמה מהמים שמילאו את המכונית. עשינו את זה, היא אמרה לו כאילו הייתה מפקדת בצבא שסיימה מבצע מוצלח. כן, אמר יוחאי והתניע את הרכב.

כשנכנסו ליישוב שאל אותה, את לא אוהבת שאני רץ. כשראה שהיא לא עונה אמר, מה פתאום שהייתי רוצה לברוח. ולאחר רגע הוסיף, ומה פתאום שירה, אני הייתי קורא לה תהילה. היא חייכה. תהיה לנו תהילה, לחשה לו. תהיה לנו תהילה, שאל והרים גבה. תהיה לנו, אמרה שוב כשנעצרו על יד ביתם, תראה, לחשה לו, תהיה לנו ויהיו פניה דומות לפניך השותקות ושותקות כל הזמן, תהיה לנו תהילה יוחאי. מבטיחה.

אתמול באמצע הריצה עצר על יד הלולים ושאף את הריח. הקרקורים פסקו, בעל הלולים רוקן אותם ומכר את כל העופות לשחיטה. יוחאי דילג מעל הגדר והתהלך לאורכם של הלולים הלבנים שמלאו נוצות קטנות, זבל, ריחות חריפים ואוכל עופות נרקב. מבעד הגג שנחשף נצצו כוכבים רחוקים ובאוויר עוד עמד אד הגשם של אמש. יוחאי החל לרוץ לאורך הלול, הלוך ושוב, מחכה עד שהזיע ממש, ואז, משום מקום, יצאה מגרונו צעקה כזו, בין קרקור לשיעול לאנחת כאב ולצעקת טווס בחושך, צעקה שהבהילה אותו מעט, צעקה שנבלמה מיד כשהביט סביבו לראות אם מישהו שמע. הכול מתפלל, הוא לחש לעצמו בדרך חזרה. גם אני, גם הגשם, גם שתיקת התרנגולים שאינם וריח הנוצות, הכול מתפלל לי.

צבי יהודה בן מאיר הוא סטודנט לעבודה סוציאלית 
באוניברסיטת אריאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 באפריל 2014,ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"ד - 871. סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. ואו, פשוט נפלא.
    תמשיך לכתוב כך שנוכל לקרוא.
    שבת שלום וחג שמח.

  2. קראתי ובכיתי , ספור כ"כ מיוחד
    נראה כאילו גם הסיפור מתפלל
    תודה

  3. שרה פרידלנד בן ארזה

    סיפור מצוין ורגיש. מארחי פורים מחכים לקרוא סיפורים נוספים שלך. (הייתי מוותרת רק על המלה 'לי' האחרונה).

  4. סיפור מקסים ורגיש כמוך. תמשיך לכתוב

  5. סיפור נפלא, מרגש ומשאיר טעם של עוד. תכתוב עוד אחי אהובי, מחכים לך.

  6. תודה
    על מה שנאמר
    ועל מה שלא.
    וזה נכון . הכל מתפלל. זה באמת עוזר לראות זה ברגעים של העדר חיים, הכל חי ומתפלל.
    תמשיך !

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: