צעיר נצחי | ישעיה שטיינברגר

רשמי שהות בצלו של הגרי"ד סולובייצ'יק, דברי תורה וגם רסיסי הומור ששמעתי ממנו בקיץ תשל"ז. כ"א שנים לפטירתו

בקיץ תשל"ז הגעתי לבוסטון עם בן משפחה תינוק שנזקק לניתוח. שהיתי בעיר המוחין של אמריקה במשך כחודש, אך בשבילי זו הייתה הזדמנות להתוודע לאחד מגדולי המוחין שלנו. את מעט שעות הפנאי מבית החולים עשיתי במחיצת הגרי"ד סולובייצ'יק; שוחחתי איתו בטלפון, השתתפתי בשיעוריו ואף זכיתי לפוגשו בביתו לשיחה פרטית שנמשכה מספר שעות.

הקשר הראשוני עם הרב היה בטלפון. לאחר שמסרתי לו דרישת שלום מחמי (הרב ד"ר ברוך א' פופקו ע"ה שהיה תלמידו, כיהן אז כרבה של פיטסבורג וכנשיא המזרחי באמריקה), ביקשתי ברכה לקראת הניתוח שהתינוק אמור היה לעבור. הוא ענה לי, ספק מתלוצץ: יש בבוסטון אדמו"ר חשוב, אני לא מחלק ברכות. השבתי שהרמ"א ממליץ ללכת דווקא לחכם ותופס ישיבה שיתפלל בעבור החולה. הרב דחה גם זאת. איני תופס ישיבה, אמר, לך לד"ר בלקין (= נשיא "ישיבה אוניברסיטה" באותה שעה) – אך לבסוף בירך בחמימות ואף הזמין אותי להשתתף בשיעוריו כשעיתותיי יאפשרו זאת.

סקרנות כנה כלפי תורת הזולת. הגרי"ד סולובייצ'יק צילום: אי.פי

סקרנות כנה כלפי תורת הזולת. הגרי"ד סולובייצ'יק
צילום: אי.פי

הרעפת חום ותינוק

אחר הניתוח הייתה לי שאלה דחופה. ליטוף הילד גרם לשינויים חשמליים בצג המוניטור שאליו היה מחובר, וביקשתי לדעת אם הדבר מותר בשבת. הגרי"ד ענה בכעס. ניכר היה שרגז על עצם השאלה. מה זאת אומרת, הלא מדובר בחולה שיש בו סכנה, שכל צרכיו דוחים את כל התורה כולה. הרעפת חום היא בוודאי מצרכיו של התינוק, רעם הרב, וכמעט טרק את השפופרת.

עד שנזכרתי בדברי ר' חיים, הסבא, חשתי נעלב מטון השיחה. משנזכרתי הונח לי. ר' חיים היה מקפיד ביותר ואף הזהיר את בניו ותלמידיו לעולם להקל בחילול שבת ויום כיפורים על חולה שיש בו סכנה, על כל צרכיו. הדין הדורש למעט באיסור ולהאכיל את החולה לשיעורים אינו אלא באדם בריא שעלול להסתכן, אך לא במי שכבר מסוכן.

 באותו קיץ בבוסטון למדו מסכת סנהדרין. שם שמעתי לראשונה את "שני הדינים" של הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, בעניין העברת המסורה. ישנה מסורה של לימוד והוראה, הנוגעת ל"דין" הרב והתלמיד בישיבה, וישנה מסורה של סמכות בית הדין כממונים על התורה שבעל פה (לימים יופיע חילוק זה בשינוי מסוים ב"שיעורים לזכר אבא מארי", חלק א, עמ' רמ"ט).

בדנ"א של משפחת סולובייצ'יק עובר בין היתר גן בולט של הומור סרקסטי נפלא. אצל הרב, שהיה אמן גם במלאכת הסיפור, השילוב היה מנצח עד כדי הפנוט השומעים. לבושתי איני זוכר את הסוגיה שהוסברה על בסיס המעשה – אבל הוא פנינה העומדת בפני עצמה.

לפנים בישראל, כשגם רבני הכפרים הנידחים גדולי תורה היו, אחד מהם החליט להוציא לאור את חידושיו. אי לכך נאלץ לנסוע עד העיר הגדולה, ורשה, לבית הדפוס. הנסיעה בעגלה ארכה שבועות. לעת ערב עצרו למנוחה בעיירה על אם הדרך. כנהוג, הנוסע נכנס למרא דאתרא, לדרוש בשלומו. הלה כמובן הזמינו לאכול וללון אצלו. לאן ולמה נוסע מר, שאל המארח. כשהתחוור שהחיבור המתוכנן עוסק בסוגיה זו או אחרת, הרב המקומי, שאף הוא כמובן היה בעל תריסין בהלכה, החל לדון ולהתווכח עם המחבר. האורח נאלץ להודות בטעותו בחלק מדבריו. התיישב בחדרו בעוד לילה, הוסיף ומחק ושינה עד שהפציע השחר, ויצא לדרך עד היעד הבא. גם שם חזר אותו תסריט על עצמו. וכך היה בכל תחנה ותחנה. כשהגיע לוורשה, לבית הדפוס, היה בידו ספר כמעט חדש, מוגה ומשופר בהרבה מזה המקורי.

כך היו הספרים של פעם, סיים הרב. הם היו מלאכת מחשבת מושקעת שעברה ביקורת אחר ביקורת, סולת מנופה. אבל היום, וכאן הגרי"ד הרים את קולו, שוחק באירוניה, הלא הדפוס הוא זול. כל מה שצריך לעשות הוא לרדת לסדר המשוכלל. תוך יום יומיים, בלי תחנות ועיניים למדניות בוחנות, יוצא הספר כמות שהוא. לכן, סיים הרב, מחייך – ספק מבויש ספק נוזף ומקנטר – הספרים של היום נראים כך…

בעיניי, סיפור זה תמצת את הערצת הגרי"ד לתורת הדורות הקודמים ואת ייאושו מרוב מחברי דורו שלו.

סדנת לב העבודה

כשהרב היה מסיים את השיעור, המתובל בדברי חכמה, הומור וכמובן סברות גאוניות ובהירות המוגשות באנגלית משובחת (עם מבטא ליטאי כבד), היה נדמה שהוא עומד לקרוס. מצבו הבריאותי היה בכי רע. זו הייתה אולי השנה האחרונה שבה עדיין מסר את שיעוריו גם בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק והיה ניתן לראות במוחש את החיות שהתורה, שעשועיו, נתנה לישיש החולה.

הדבר ניכר גם כשביקרתי בביתו. הוא כבר התגורר אז אצל בתו בחדר ספרטני שהכיל בעיקר רק ספרים. הרב ישב מכונס בכורסה, חלש ושקט, ואותת לי לדבר. עם זאת, כששמע קושיה או שאלה ש"הדליקה" אותו, נראה היה ששכח את הזקנה שקפצה עליו, קם על רגליו והחל מהלך כאריה בסוגר. שאלתיו על קטעים שהתקשיתי בהם, במיוחד בדברי הרמב"ם.

שתי הערות מאוד מצאו חן בעיניו. הרמב"ם כורך ביחד את הלכות שופר, סוכה ולולב. הדברים אינם במקרה, שהרי הוא מדגיש (הלכות לולב ז, יט): "כל שחייב בשופר ובסוכה חייב ב… לולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב". אין כאן ניסוח של פטור "מצוות עשה שהזמן גרמה" אלא הצמדת שלוש מצוות כמקשה אחת, גם בסידור הנושא וגם בגורם המחייב או הפוטר, והלא דבר הוא (כיוצא בזה מוצאים בהלכות מגילה וחנוכה. אף שם שתיהן מופיעות כחטיבה אחת, וגם בהן מופיע החיבור בין החייב והפטור במגילה לחיוב בדיני חנוכה כהצמדה בלי ציון טעם. גם בהלכות תפילין, ד יג, מופיעה הצמדת החייבים והפטורים בין תפילין וקריאת שמע).

הרב קפץ מכיסאו, חשב ובסוף פנה אליי, מחייך בהנאה: נגעת כאן בסוד הסידור והארגון של הרמב"ם, בסדנת לב העבודה. ולא הוסיף.

ועוד הערה, הפעם עם פתרון נפלא. בתחילת הלכות תשובה כתב: "וכן בעלי חטאות ואשמות אין מתכפר להם בקרבנותיהם עד שיעשו תשובה וכו'". וקשה, הלא כופים על המחויב להביא קרבן עד שיאמר רוצה אני (ב"ב מח, א ועוד), וכי שייך לכפות גם על תשובה?! והרי אם אין תשובה ממילא אין אפשרות שהקרבן יכפר, לפי הרמב"ם הנזכר.

כאן נוכחתי עד כמה מחובר הרב לתורת הרמב"ם (שהרי הרמב"ם היה "קרוב משפחה ששהה בבית אביו", כפי שכתב הגרי"ד במסה אודות אהבת תורה). הוא ציטט מילה במילה את לשונו:

אין יום הכיפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרים אלא על השבים המאמינים בכפרתם, אבל המבעט בהם אין מכפרים לו (הלכות שגגות ג, י).

נכון, ענה לי: אי אפשר לכפות על תשובה גמורה. אבל לצאת מגדר "מבעט" ניתן גם ברצון של אנוס. די, אפוא, בשלילת הקטגוריה של "מבעט" כדי להביא חטאת ואשם. צודק אפוא הרמב"ם בהלכות תשובה.

לא רב – "מלמד"

 עוד שאלתיו: מה משמעות הביטוי "בעל תשובה" (דוגמת בעל תוקע, בעל עגלה) ולא "שב"? והוא ענה מיניה וביה: בעלות היא ביטוי למהות; בעל התשובה הוא אדם חדש, שהתשובה הופכת לעיקר אפיון אישיותו מכאן ואילך.

בהמשך התעניין הרב במתרחש בישראל ובעולם הישיבות וכן ביקש למסור דרישת שלום למו"ר הרב יצחק הוטנר, שבאותו פרק למדתי בכולל שלו בירושלים (בספר הזיכרון "פחד יצחק" מופיעה שורת התכתבויות בהלכה בין שני הגדולים, שניכרת בה הערכה הדדית. הרב הוטנר, לפי השמועה, היה מורו הפרטי ואחר כך רבו של אח הרב – הרב אהרן סולובייצ'יק. לימים אף כיהן כר"מ בישיבתו, ישיבת חיים ברלין בניו יורק). הוא זכר לאחל רפואה שלמה לתינוק החולה כשנפרד ממני בחביבות וליווה אותי לדלת.

הפגישה הזו מלווה אותי עד היום. שם ראיתי את בחינת “נער ישראל“. אני, אברך צעיר, והוא, גדול הדור, נפגשים לסוג של משחק רעים הלכתי מלא חדווה כשווים. אלוף העולם עם החובבן עול הימים. הגרי“ד היה מוכן, ואף נרגש, לשמוע כל הערה או תובנה מעניינת. זה לא נבע מ“הווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות“ גרידא. הייתה כאן סקרנות כנה כלפי תורת הזולת ונכונות לשקוע עמו בבעיות הסוגיה.

תהום נפערה בין מה שראיתי בבוסטון לעומת חוויות מפגישת גדולי תורה קשישים אחרים שנכנסתי אליהם “לדבר בלימוד“. אלו כבר היו כבויים וסגורים כלפי מחשבה חדשה ורעננה בנושא למדני זה או אחר. אחד מהם פטרני – ראה מה שכתבתי על זה בספרי, ותו לא מידי. אחר הודיע לי בעייפות שאין כבר מה לחדש בימינו. הכול כבר נכתב ונאמר ואין אנו אלא “מלקטים“.

הרב סולובייצ‘יק נותר, עד ששקע בתרדמת בסוף חייו, צעיר נצחי. הדבר נבע כנראה מהייעוד העיקרי שייחס לעצמו. כך הודיע לי מי שנחשב לאורים ותומים של ציבור ענק ברחבי העולם היהודי: אינני רב. אני “מלמד“.

מאז הפכתי לתלמידו המובהק. אני משתדל להיחשף לכל מה שכתב, לכל מה שנאמר בשמו, לדלות ולהשקות מתורתו גם לשומעי לקחי שלי. למדנות גאונית, שליטה בכל מרחבי התורה, התבטלות עמוקה כלפי מסורת הלכתית והנהגתית של שרשרת הדורות, ידע מקיף בכל תחום, השקפה, השכלה ורמה אינטלקטואלית מדהימה, חוש הומור, רגש, בהירות, כושר ביטוי נשגב וכיוצא בזה קיימים גם היום ברוך ה‘. שילוב הכול באדם אחד טרם נמצא משעה שהגרי“ד הסתלק מאיתנו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל, ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

פורסמה ב-18 באפריל 2014, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"ד - 871 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: