להיות עַם ה' | דרור בונדי

פסח איננו "חגנו הלאומי" ותו לא, אלא חגיגת הולדת הזוגיות שבין א-לוהי עולם לעם ישראל המהווה מקור של תקווה לתיקון כל העמים

השבת אנו יוצאים להפסקה לרגע מספר ויקרא וקוראים בתורה מענייני דיומא. נראה כי הפסוקים שלפנינו נבחרו לשבתות חול המועד, פסח וסוכות כאחד, כיוון שבסופם הם מתייחסים בקצרה לשלושת הרגלים. ואולם, בדבריי להלן אבקש להתייחס דווקא לפסוקים שנבחרו לפתוח את קריאת התורה השבת, פסוקים הנוגעים ביסוד זהותנו כעם.

כך נפתחת הקריאה השבת (שמות לג, יב־טז):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'. רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.

וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה! וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ? הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ, וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

משה אומר כאן דברים מעוררי תמיהה. נראה שהוא מתחנן לפני ה', בשם מציאת החן ההדדית שביניהם, שה' לא ישלח אותו לבד להעלות את העם הזה לארץ. וכי מה עלה בדעתו של משה? וכי ייתכן שעם ישראל יעלה ארצה ואין ה' עִמו?! ולא עוד, אלא אפילו אחרי שה' אומר לו שאכן פניו ילכו עם משה, שהם ינחו אותו ויודיעו לו את דרך ה', משה עדיין חושש. הוא זועק בפני ה': בלעדיך אנחנו לא זזים! והוא שב ומסביר לה' שזו היא משמעותה של הלאומיות היהודית – להיות עַם ה' ועִם ה'. וכי ה' לא יודע זאת?! וכי משה חושב שייתכן מצב שבו עם ישראל יאבד את נבחרותו ויעלה לארץ ללא ה'?!

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

של מי העם?

לא יאומן, אך נראה שמשה אכן מגיב למחשבה כזו של ה'. אנחנו בעצם נכנסים כאן לאמצעו של דיאלוג בין ה' למשה לאחר חטא העגל, דיאלוג שנפתח במילים אלו (שמות, לב ז־יד):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ־לֹהָיו, וַיֹּאמֶר: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?… שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ… וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

"אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ,ב) – כך פתח ה' את עשרת הדיברות. אך אחרי שבני ישראל אמרו כלפי העגל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", גם ה' מבין לפתע שהכול היה טעות אחת גדולה.

בשביל אמונה, כמו בשביל אהבה, צריך שניים. ה' מגיב כאן כמו בן־זוג נבגד שפתאום מביט אחורה ורואה שכל הרגעים היפים של האהבה היו בעצם אשליה. כשאמרנו "נעשה ונשמע" הוא הרגיש שהוא א־לוהי ישראל, אך אם העגל הוא אלוהי ישראל – אז ה' מבין שחדלנו מלהיות עמו שלו.

משה כאן כל כך בהלם, שהוא פשוט לא מגיב. נראה שהוא רק אוחז בה', מונע אותו בגופו מללכת, עד שה' פונה אליו שוב – "הניחה לי" – ומציע למשה להתחיל רק איתו את כל הפרויקט מחדש. בינתיים משה, הרועה הנאמן, מתאושש. הוא פונה אל ה', שמרגיש עתה רק "אלוהיו", ושב ומזכיר לו שעם ישראל הוא עמו, ושהוא נשבע על כך לאבות. ואכן, ה' נזכר שאנחנו עמו ו"יורד" מהרעיון לכלות אותנו.

ואולם, למשה מחכות עוד הרבה הפתעות. הוא יורד מן ההר עם הלוחות, אך כשהוא רואה בעצמו את עגל הזהב, נראה שהוא מזדהה פתאום עם זעמו של א־לוהים (שמות לב, כז):

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

משה אומר לעשות בשם ה' א־לוהי ישראל את מה שהוא בעצמו כבר שכנע את ה' שלא לעשות! ומשה יוצא כאן גם נגד עצמו. הלא כשרק יצא מארמון פרעה, כשטרם פגש את א־לוהים, כבר חלם על עם של אחווה ורעות. "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?!" (שמות ב, יג) – היו מילותיו הראשונות לבני ישראל – ועתה הוא קורא לנו להרוג איש את רעהו!

ואף מלאכת התיקון עדיין לא תמה. משה שוב עולה אל ה', מקווה לכפרה, אך נראה שה' כבר לא כשהיה. אמנם הוא כבר לא יכלה את ישראל, אך נראה שגם זעמו של משה לא הצליח להשיב את אמונו (שם, לב, לד – לג, ג):

וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ… לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ.

עתה ה' מעלה הצעת פשרה. הוא מבין שמהזוגיות הזו בין א־לוהים לאדם יצא רק פיצוץ, ולכן מציע לשלוח מלאך במקומו. הוא מבין שהוא מחויב לשבועת האבות, אך הוא שב וחוזר להבנה הקשה שהתבררה לו.

אך משה – וכאן בדיוק מתחילה הקריאה השבת – דוחה את הצעת הפשרה. קראו שוב למעלה איך הוא שב ומתעקש שה' ילך בעצמו עמנו: "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה… כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ… וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ…".

למען כל העמים

למה משה כל כך מתעקש? מהי בעצם הצעת הפשרה של ה'? מהי משמעותו של המלאך? נראה שה' התייאש מהרעיון של עם ה', ועל כן הציע למשה שישראל יהיה עם ככל העמים. לכל עם יש מלאך, יש איזו איכות שהוא מבטא. לאדומים יש את "שרו של עשו", לאנגלים יש כדורגל ולנו יש פלאפל, או אפילו מונותיאיזם.

ואת זה משה לא מוכן לקבל. הלא מה משמעות השם "ישראל"? "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית כב, כט) – יהודי הוא מי שנאבק עם מלאכים ואנשים, שאינו מוכן לקבל על עצמו רודנות רעיונית או מלוכנית.

משה מזכיר לא־לוהים שישראל זה לא רק תוכן ייחודי בתוך הקונספט הלאומי של כל העמים, שבשורת התנ"ך נעוצה בקונספט לאומי חדש: עם ה'. עמו של א־לוהים משמע עם שבבסיס הזהות שלו ניצב הקשר עם א־לוהי עולם, בורא כל האדם בצלם. כל עם דואג קודם כול לעצמו, להישרדותו, לאתוס שלו, ואילו ישראל הם "גוי קדוש", "גוי צדיק", עם שבבסיס זהותו ניצבת האכפתיות של א־לוהים לכל אדם באשר הוא אדם.

כמו שכתב רבי אברהם יהושע השל:

משמעות הצירוף "א־לוהי ישראל" שונה מהותית ממשמעות הצירופים "א־לוהי אריסטו" או "א־לוהי קאנט". אין משמעו דוקטרינה של א־לוהים שהושגה או נלמדה בידי ישראל. משמעו אלוהים שעִמו ישראל כרוכה באינטימיות ובחיוניות… יתר על כן, לצירוף "א־לוהי ישראל" אין קונוטציה של בעלות או אקסקלוסיביות: א־לוהים השייך לישראל לבדה. משמעותו האמיתית היא שא־לוהי כל האדם בא בברית עם עם אחד למען כל העמים [Moral Grandeur and Spiritual Audacity].

פסח, אם כן, איננו "חגנו הלאומי" ותו לא. בפסח אנו חוגגים את הולדת הזוגיות שבין א־לוהי עולם לעם ישראל. וזהו קונספט לאומי חדש, שיכול להוות מקור של תקווה לתיקון כל העמים. כמו שכתב השל:

משימתה של הפילוסופיה של היהדות כיום אינה רק לתאר את מהות היהדות, אלא גם לחדד את הרלוונטיות האוניברסלית של היהדות, את השלכות תביעותיה על סיכויו של האדם להיות אנושי… מה שלמדנו מן ההיסטוריה היהודית הוא שאם אדם אינו יותר מאנושי, הרי הוא פחות מאנושי. היהדות היא הניסיון להוכיח שכדי להיות אדם עליך להיות יותר מאשר אדם; שכדי להיות עם, עלינו להיות יותר מאשר עם (אלוהים מבקש את האדם, עמ' 331).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

פורסמה ב-18 באפריל 2014, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"ד - 871 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: