פסח דמים | ישראל מידד

יצחק ואשר איצקוביץ תעו בדרכם ממאה שערים לכותל, ונקלעו להתנפלות של המון מוסת. זיכרון לרצח בחצרות בית ה', פסח תש"ז 

מאז ניצחונם של צבאות המוסלמים על הצלבנים בשנת 1187 תחת פיקודו של סלאח א־דין והתמוטטות שלטונם של הנוצרים על הארץ בשנים הבאות, הפך הר הבית למרחב שמחוץ לתחומו של כל מבקר שאיננו מוסלמי. הוכרז על איסור גורף לכל לא מוסלמי להיכנס פנימה, וכך אכן היו פני הדברים עד לראשית המאה התשע־עשרה. ההיתר לעדת היהודים להיות נוכחים בחצרות בית ה' שבמתחם הר הבית – היתר שבעבר היה בידם, בתקופות שונות – בוטל, והם נדונו להיות נעדרי פני ה' למעלה מ־600 שנה.

איסור זה נשמר בקפדנות יתרה עם עונש מרתיע ביותר. כך למשל, במאה ה־14, כארבעים שנה לאחר שהאפיפיור קלמנט השישי חנך את מוסד "ההקדש של ארץ הקודש" ונזירים פרנקסיסטים התמקמו בירושלים בחדר "הסעודה האחרונה" בהר־ציון ובבית־לחם, ניקולאס טאבליץ' שיכנע עוד שלושה נזירים לעלות עִמו להר הבית ולדרוש עליו מתוך "הברית החדשה" בזכות הנצרות. ב־11 בנובמבר 1391 נכנסו הארבעה למתחם ההר והחלו להטיף לפני הקאדי המוסלמי. התגובה הייתה מיידית: הם נאסרו, נשפטו ונדונו למוות ברגימת אבנים ובדקירות פגיון בידי ההמון. גזר הדין בוצע בו במקום ושאריותיהם הושלכו לאש.

חוה פוליבודה, פרח קיר, 2007. הוצגה בתערוכה "קול אשה" במרכז עמיעד, יפו

חוה פוליבודה, פרח קיר, 2007. הוצגה בתערוכה "קול אשה" במרכז עמיעד, יפו

שני היצחקים

אך לא רק נוצרים עלו על המוקד. היו גם יהודים שנרצחו בשל עלייתם אל הר בית ה'. בי"ט בניסן תש"ז, ד' דחול המועד פסח, יצאו שני יהודים לעבר הכותל המערבי כדי להתפלל ליד שריד המקדש. לשניהם היה שם משפחה זהה – איצקוביץ'. לאחד קראו אשר ולשני יצחק. שניהם אף באו מאותה עיירה בהרי הקרפאטים, וילחוביץ (היום בסלובקיה, מדרום לקרקוב), אך לא היה ביניהם קשר דם.

יצחק העפיל ארצה באוניית "דב הוז" שנה קודם לכן. אשר, חניך "בני עקיבא", העפיל באוניית "יגור" אשר נגררה לחיפה באוגוסט 1946 וגורש לקפריסין. כעבור ארבעה חודשים הגיע ארצה, הועבר לקבוץ גינוסר, ביקש להיקלט במסגרת חרדית ועבר לירושלים למוסד "בית לפליטים" שהשתייך לחצר סאטמר והיה לנגר. בשבוע שלפני החג התקבל אצלו מכתב מאחותו שעדיין שהתה בהונגריה. כך התברר לו שרק שניהם נשארו לאחר השואה מכל משפחתם. מלבדם כולם נרצחו חיים באושוויץ, והנה שאר בשרו היחיד, אחותו, מבקשת לעלות ולהתאחד עמו.

יצחק בן ה־36 היה תושב שכונת התקווה בתל־אביב, אבל עלה לעיר לימי החג והתארח בחדר ברחוב החבשים אצל חברים. אשר היה אז רק בן 19. בבוקר אותו יום רביעי, אשר לא טעם פת שחרית ומיהר לעבר הכותל. יצחק הצטרף אליו. הם עברו ברחוב מאה שערים, נכנסו למוסררה ואז נכנסו אל בין חומות העיר העתיקה דרך שער שכם. השניים התכוונו להגיע אל הכותל אך אליו לא הגיעו. הם תעו בדרכם ובסמטה המובילה לשער הברזל פנו שמאלה ונכנסו אל הר הבית. לרוע מזלם, נכחו בחצר באותו זמן כפריים רבים אשר באו ל"חגיגות נבי־מוסא" (אגב, בשנת 1920 באותו יום חג יצאו אלפי ערבים שהתקבצו במתחם הר הבית לפרוע ביהודי העיר ורצחו שבעה).

קריאת "יאהוד"

לפי עדותו של יצחק, ילדה ערבייה צעקה "יאהוד" ובתוך שניות התנפל עליהם המון מוסת. אשר ויצחק הוכו וספגו בעיטות ומכות. הערבים השתמשו באגרופים, במקלות, בנבוטים ובאבנים. שוטר ערבי שהיה באותו זמן בנקודת המשטרה ליד הרמה המוגבהת אץ לשמע הצעקות אל עבר ההתגודדות האלימה והצליח במאמציו למשוך משם את יצחק החבול ואף הגן עליו בגופו. הוא סחב אותו לתוך אחד המבנים והציל את חייו. אשר נשאר מאחור. או אז נשלפו פגיונות וסכינים והוא נדקר בגבו ובצדו. הוא נרצח משבר בגולגולתו. יצחק הועבר לבית החולים הממשלתי.

בתום חקירה משטרית נעצרו כמה חשודים. לא ידוע אם הובאו למשפט. אותו שוטר, קורפורל בדרגתו, זכה לאות הצטיינות על פועלו כמציל חיים.

אשר הי"ד הובא למנוחות־עולמים במוצאי שבת לאחר החג בהר הזיתים. הלווייתו יצאה מבית החולים "ביקור חולים" אך היא לא עברה בשקט. כבר בתחילתה באו שוטרים בריטים וניסו לפזר את ההתקהלות הגדולה והחלה מהומה רבתי. רכב ה"חברה קדישא" נאלץ לחמוק לתוך מאה שערים ויצא ברחוב סנט פאול – שבטי ישראל היום. המספידים בחצר "ביקור חולים" היו הרב אריה לוין, "רב האסירים", והרב זלמן בריזל, רבם של חסידי קרלין. סמוך לישיבת "מאה שערים" ספד לנרצח הרב יוסף גרשון הורוביץ, רבה של השכונה וראש הישיבה. אשר הי"ד נטמן בסמוך למקום קבורת חללי תרצ"ו־תרצ"ט.

אותם נזירים פרנקסיסטים זכו להכרה ואף לתהילה דתית, כאשר בשנת 1970 פאולוס השישי הכריז עליהם כ"קדושים". לעומת זאת, מי יודע ומי זוכר את אשר איצקוביץ הי"ד?

ישראל מידד הוא חוקר תולדות היישוב 
והתנועה הציונית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014 

פורסם ב-11 באפריל 2014,ב-גיליון אחרי מות תשע"ד - 870. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: