יציאה מן הצארים | סבינה שביד

דרך הדמויות והסמלים שבהגדת אאכן מספרת האמנית זויה צ'רקסקי את סיפור יציאת מצרים של יהדות ברית המועצות. האנטישמיות, התקוות שהתנפצו והעלייה ארצה 

הגדת אאכן, שנכתבה, אוירה ועוצבה על ידי האמנית זויה צ'רקסקי, הוצגה לראשונה בגלריה רוזנפלד בתל־אביב בשנת 2002. היא נרכשה על ידי מוזיאון ישראל ונחשבת לאחת ההגדות המאוירות המקוריות והמעניינות ביותר.

זויה צ'רקסקי נולדה בקייב שבאוקראינה ב־1976, ועלתה ארצה עם משפחתה ב־1991. היא למדה בבית הספר התיכון לאמנויות "תלמה ילין" ולאחר מכן בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות במכללת בית ברל. צ'רקסקי הגיעה לאאכן שבגרמניה במסגרת חילופי סטודנטים ב־2002 ושם התחילה לעבוד על הגדת אאכן, הנקראת על שם העיר שבה נוצר כתב היד.

כתב היד של הגדת אאכן כתוב באותיות המיוחדות לכתבי יד יהודיים־אשכנזיים של ימי הביניים. עיצובן מתאפיין בכך שהקווים המאוזנים של כל אות עבים ומודגשים ולעומתם הקווים האנכיים דקים, כפי שאפשר לראות בתמונות 1 ו־2.

1. . היהודי בעל גוף הציפור חופשי יותר. זויה צ'רקסקי, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". מתוך הגדת הפסח של אאכן, 2002-2001. באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

1. היהודי בעל גוף הציפור חופשי יותר. זויה צ'רקסקי, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". מתוך הגדת הפסח של אאכן, 2002-2001. באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

2. הגדת ראשי הציפורים, 
גרמניה, סוף המאה ה־13

2. הגדת ראשי הציפורים, 
גרמניה, סוף המאה ה־13

היהודי האותנטי

שתי ההגדות דומות לא רק בטיפוגרפיה, אלא גם בתיאור דמויות היהודים כציפורים. הגדת ראשי הציפורים היא כתב יד מגרמניה מן המאה ה־13. ישנה סברה שהדמויות צוירו עם ראשי ציפורים מפני איסור הלכתי של ציור פני אדם. בהגדה זו חובשות כל דמויות הגברים כובעים מחודדים – כיסוי ראש שיהודי אשכנז חויבו לחבוש באותה תקופה. הכובעים הללו היו אות קלון וצורת ביזוי של היהודים, אבל בהגדת ראשי הציפורים נושאות הדמויות את כובעיהן בגאון, במעמד הר סיני, בליקוט המן (תמונה 2) וגם בתמונות המתארות את המשפחה מסִבה לשולחן סדר פסח.

גם באיוריה של זויה צ'רקסקי מופיע היהודי בדמות ציפור, אך היא חובשת כובע המיוחד ליהדות החרדית השנואה על הגויים. היהודי החרדי אינו מתבייש בלבושו הארכאי ונושא את כובעו הכבד ככתר. מבחינה זו דומה הגדת אאכן לפרוטוטיפ העתיק. ההבדל נעוץ בכך שבהגדה העתיקה ראשי הדמויות הם של ציפורים והגוף הוא אנושי, ואילו בהגדת אאכן פני הדמויות הם אנושיים, אך הגוף הוא גוף של ציפור. היהודי בעל גוף הציפור חופשי יותר כי הוא יכול לנוע בקלות ממקום למקום. הוא יכול לרדת מצרימה, ללכת ברגליו האדומות, הנפוחות והיחפות כאשר זהו רצון האל (תמונה 1), והוא יכול לעוף כאשר ירעו איתו שונאיו.

בהיותי בביקור בקייב שאלתי יהודי חסיד, שהלך לבית הכנסת בלבושו השחור, אם הוא מרגיש נוח בלבוש זה בחוצות העיר האוקראינית. הוא ענה לי: “הגויים כאן ראו במשך דורות יהודים לבושים כמוני… במשך דורות רבים התהלכנו כך בחוצות קייב, זרים, שנואים, אבל גאים ביהדותנו“. כיהודייה בת קייב, רואה אם כן צ‘רקסקי בדמות היהודי חובש ה“ספודיק“ את דמותו של היהודי האותנטי, שאינו מתבייש בהופעתו הזרה. בלבושו הוא מצהיר בגאווה על היותו יהודי ולא אוקראיני וברור לו ולכולנו שבעת מהפכה או צרה אחרת הוא “יפרוש כנפיו“ ויתעופף.

אנו הישראלים, שבנינו את מדינת היהודים ואנו מגִנים עליה מזה למעלה מ־60 שנים, איננו אוהבים לראות את עמנו בדמות היהודי הנודד. אנו מעדיפים לראות את עצמנו כעם היושב לבטח, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו“, ונאמן לארצו ומולדתו. אלא שלצערנו המציאות כלל איננה הולמת דימוי זה. לא כל אזרחי ישראל רואים את עצמם מחויבים למולדתם בכל מצב, ונאמנותם של יהודי ארצות הפזורה לארצות מגוריהם גם כן איננה מובנת מאליה. אולי לא נעים לשמוע זאת מעל דפי ההגדה, אך יש הרואים את היהודים כרודפי ממון, ויש המחזיקים בדעה שהיהודים הם עם הדוגל בסיסמה: “במקום שבו טוב לי, שם מולדתי“ (Ubi bene ibi patria).

אנו כמובן איננו רוצים לראות את עצמנו כתאבי בצע ורודפי ממון, ורואים בדעה כזאת דעה אנטישמית. אך כדי להבין את איורי הגדת אאכן אסור להסתפק רק בהבנת משמעותן של הדמויות. יש להתייחס גם לסמלים הלא פיגורטיביים המקיפים אותן, כי הבנת שני המרכיבים, הפיגורטיבי והמופשט, והבנת האינטראקציה המתרחשת ביניהם, הכרחיות להבנת עומק היצירה.

שפת הרוח

הגדת אאכן בנויה במידה רבה על הגותו ויצירתו של קזימיר מלביץ, מייסד הזרם הסופרמטיסטי. מלביץ היה קומוניסט ואידיאליסט שפעל ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המהפכה הבולשביקית הוא האמין ביכולתם של המנהיגים החדשים לשנות את העולם ולעשותו טוב יותר, וראה באמנות המהפכנית, הטהורה והנעלה, הסופרמטיסטית כלשונו, כלי חיוני לתיקון העולם הישן. הסופרמטיזם היה בעיני מלביץ סגנון המסוגל לבטא רגש טהור, רוחניות צרופה שאיננה קשורה בדת או מסורת תרבותית מקובלת. מראות העולם "האובייקטיביים" היו בעיניו חסרי משמעות ורק הרגשות נחשבו בעיניו כמושאים ראויים לתיאור פלסטי.

מלביץ המציא שפה שונה לייצוג הנושאים הרוחניים – שפת צבעים טהורים: השחור, הלבן, האדום והצהוב; ושפת הצורות הגיאומטריות: הריבוע, המלבן, העיגול והמשולש. בעולם שבו האמנות שירתה את הדת, את השלטון והממלכה, כך טען, היה צורך לספר סיפורים דתיים, היסטוריים או כאלה הלקוחים מספרות ומיתולוגיה. כדי לספר סיפור היה צורך לתאר דמויות, נופים ואובייקטים. הסגנון הסופרמטיסטי שחרר את האמנות מכבלים אלה ונתן לאמן כלי הבעה שבהם יבטא את עולם הרגש הטהור. המתבונן בציוריו של מלביץ ימצא המחשה לתיאוריה שלו.

  לפי מלביץ, הריבוע הריק מלא תחושה, הוא חלון ביקום הנראה לעין, המבטא ממשות חדשה. הריבוע הוא הרגש, והרקע הלבן הוא החלל שמעבר לרגש. הריבוע הסופרמטיסטי הוא סמל לרוחני שאין לו דמות ולא דמות הגוף; הוא מעין חלון לממשות שאיננה נקלטת בעין, אך היא בעלת נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. בקומפוזיציה מ־1916 אנו מוצאים מספר צורות גיאומטריות המתייחסות זו לזו. בין הצורות נוצרת דינמיקה – הן פועלות זו על זו, כפי שהרגשות השונים בלִבנו פועלים על עולמנו הרוחני. הצורות מבטאות את המורכבות ואת המקום של עולם רוחני שאיננו קשור לשום דת ספציפית ולשום תרבות מוגדרת, אלא לעולמם הרוחני של בני אדם.

כמו ביצירותיו של מלביץ, גם בהגדת אאכן התמונות מורכבות מסמלים גיאומטריים. אך בניגוד למשנתו הטהרנית של מלביץ, איורי הגדת אאכן מכילים גם סמלים פיגורטיביים הלקוחים מן המסורת היהודית, כמו דמות היהודי־ציפור שנזכרה. השילוב בין שני מרכיבים אלה הרחוקים וזרים זה לזה הוא העושה את פירושה החזותי של האמנית למקורי ומעניין ביותר. זויה צ‘רקסקי בעצמה מספקת את המקרא לסמלים, והוא מופיע בקטלוג שיצא לרגל הצגת ההגדה בגלריה רוזנפלד ב־2004.

מעבר לקונקרטי

בתמונה 1 אנו רואים את הדף המכיל את ההקדמה למדרש "ארמי אובד אבי". הדף מחולק לשלושה חלקים. כל פסקה מתחילה במילת מפתח הכתובה אותיות גדולות בצבע אדום. הדגשת מילות מפתח ואותיות הפותחות פִּסקה הייתה מקובלת בעיצוב כתבי יד בימי הביניים, והאמנית פועלת לפי אותה המסורת.

ההקדמה הפותחת את המדרש "ארמי אובד אבי" מתחילה במילים: "מתחילהעובדי עבודה זרה היו אבותינו". באיור, בחלקו הימני של הדף, מופיעה מחצית פרצופו של היהודי חובש ה"קולפאק" כשצורה זהובה המזכירה את עגל הזהב מכסה את עיניו – סמל לעבודת האלילים שסימאה את עיני הדור שקדם לאברהם אבינו, עגל שאולי גם בימינו יש המשועבדים לו.

בחלקו האמצעי של הדף מופיעה המילה המודגשת "ואקח", אך האיור מתייחס לסופו של הפסוק – "ויעקב ובניו ירדו מצרים". אנו רואים בתחתית הדף את המשולש המסמל את מצרים. הצורה הסגורה של המשולש מסמלת לא רק את האירוע ההיסטורי השייך לעברו של עם ישראל, אלא את ה"מצר" שבו עלולים בני אדם למצוא את עצמם לפעמים בגלל כוחות דיכוי חיצוניים ולפעמים מפני שהם עצמם אינם מסוגלים לפרוץ את מחסומי השעבוד. למשל, לעגל הזהב, ליצרי ולתוקפני שבאופי האנושי, לנוחות שיש בהטלת כל עבודת פרך על החלשים בחברה ובהשתמטות מחובות מסוכנים ולא נעימים. הסימבוליקה הסופרמטיסטית לעולם אינה מתייחסת רק אל הקונקרטי; היא שואפת לתת ביטוי למובנו הרחב של מושג השעבוד – ל"מצרים" של כל פרט וכל חברה.

חלקו השמאלי של הדף מתחיל בטקסט מודגש: "ברוךשומר הבטחתו לישראל", ומסתיים ב"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". באיור לטקסט זה אנו רואים את היהודי – ציפור אדומת רגליים – את כפות רגליו האדומות והנפוחות הצועדות בארץ לא לו, ומעל לדמות צורה גיאומטרית מורכבת ממרובעים, שבמרכזה ארבעה ריבועים לבנים על רקע שחור ואדום, מעין חלון לממשות אחרת שאיננה נראית לעין. האמנית רואה בסמל זה את שם ה' הנכתב בארבע אותיות שאסור לבטאן – ולכן היא מסמלת אותן בארבעה ריבועים לבנים ריקים, הלקוחים ממילון הסמלים של מלביץ, צורה המבטאת את הטהור והנעלה. היא משתמשת בדימויים פיגורטיביים – כמו דמות היהודי־ציפור וכמו הרגליים הנפוחות – כדי לספר את הסיפור המקראי, וכדי להמחיש מושגים מופשטים כמו שעבוד היא מציירת צורה גיאומטרית כמו משולש או ארבעה חלונות לבנים שבהם משתקפת הממשות הטהורה והנשגבת של שם ה'.

תמונה נוספת בהגדה היא מדרש חזותי לפסוק האומר: "וירעו אותנו המצרים ויענונו". בתמונה נראים משולשים שחורים דמויי פירמידות, המסמלים את מצרים ואת השעבוד, המכים ביהודי־ציפור ומורטים את נוצותיו. גם במצב זה הוא יודע: "לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". בעמוד הבא סמל השכינה מקבל אופי דינמי ומלווה את שיירת היהודים הצועדים בשורה עורפית בתחתית הדף.

מניתוח הגדת אאכן אנו לומדים כיצד לקרוא את הטקסט כולו על פירושו החזותי. כיצד להבין את סגנונה של האמנית השואבת ממקורות אמנותיים שונים, יהודיים ורוסיים מודרניים, ומגבשת את סגנונה הייחודי כדי לתת פירוש חדש, אישי וגם אוניברסלי, להגדה של פסח.

חלק במהפכה

לא אראה את מלאכתי גמורה אם לא אזכיר את שמו של אליעזר (אל) ליסיצקי כמקור השפעה נוסף שהעשיר את פירושה החזותי של זויה צ'רקסקי. אמן יהודי זה, כמו מלביץ, פעל ברוסיה בתקופת המהפכה הבולשביקית, הושפע ממנו והפיץ את המניפסט שלו בגרמניה ובארצות המערב. אך ליסיצקי היה יהודי בן "תחום המושב". שפת אמו הייתה יידיש, והוא חקר את האמנות היהודית, את הטיפוגרפיה העברית ואת תשמישי המצווה היהודיים. כמו מלביץ הוא קיווה לגאולה משלטון הצארים הרוסים, אך קודם כול קיווה לגאולתם של היהודים מן האנטישמיות והאפליה. הוא האמין שהמהפכה הקומוניסטית תהיה מבחינתם של יהודי רוסיה ואוקראינה מעין "יציאת מצרים" – יציאה מעבדות לחירות. ליסיצקי צייר ופיסל בעיקר בסגנון סופרמטיסטי.

ביצירתו "הכה את הלבנים בטריז אדום" מופיע פלקט קומוניסטי מעשה ידיו, הקורא למלחמה בצבא הצאר הנקרא "הצבא הלבן". הפלקט הוא עממי ופשטני יותר מיצירותיו ה"טהורות" של מלביץ, אך מאוד ברור ומשכנע. כל אחד יכול לחוש בפגיעת הטריז החד, הקומוניסטי־האדום, בגוף הלבן העגול, ואם במקרה עדיין לא התברר לו המסר התעמולתי, הרי ההסבר מופיע גם בכתב בגוף היצירה.

אבל בבואו לאייר את "חד גדיא", ליסיצקי בוחר סגנון אחר, עממי־יהודי. הוא משתמש באות העברית המסוגננת. ליסיצקי מתאר את דמויות היהודים, את העיירה ואת ההווי היהודי בתחום המושב. האיור ל"חד גדיא" לא פחות קומוניסטי ברוחו ולא פחות אקספרסיבי מן הפלקט המצויר בסגנון הסופרמטיסטי, אך הוא מדגיש את חלקו של הפרולטריון היהודי בהצלחת המהפכה. היהודי הקטן מסייע בכל כוחו לעשות צדק עם הרעים השורפים והמכים. מים רבים ניתזים מפי הלוויתן ומכבים את האש הבוערת, אך הלוויתן הגדול לא היה מצליח לכבות את האש לבדו, ללא עזרת שואב המים היהודי (בצד ימין של התמונה) הרץ לעזרת המהפכה, עם אסל וזוג דליים.

כל ציורי החד גדיא של ליסיצקי רוויי אהבה לעיירה, לבתיה המטים ליפול, לעִזיה דלות הבשר, לילדיה חבושי הכיפה וליהודים לבושי הקפוטה, מגודלי הזקן ודוברי היידיש, שלרגליהם פרוש השטיח הסובייטי האדום ומעל ראשם זורחת קשת התקווה של הקומוניזם הנאור. היהודי של ליסיצקי גם הוא לבוש שחורים, אך במקום ה"קולפאק" המהודר הוא חובש קסקט פרולטרי פשוט. הוא היהודי העובד בכל עבודה קשה כדי לפרנס את בניו ואת עִזו המספקת את המזון הבסיסי למשפחתו. מעין טוביה החולב מסיפורו של שלום עליכם – יהודי תמים וישר שיש לו דיבור ישיר עם א־לוהיו.

בכל דור ודור

בעמוד האחרון של הגדת אאכן מופיע כמובן אותו פזמון – "חד גדיא". במרכז האיור לדף זה עומדים האב והגדי ומעל ראשם מתנוסס שם ה'. אבל ראה זה פלא, האבא בחד גדיא של צ'רקסקי איננו היהודי־ציפור שבכל שאר הדפים. הוא אחיו הצעיר של היהודי מן החד גדיא של ליסיצקי. כמוהו הוא לבוש קפוטה וקסקט שחור. הוא מחבק את הגדי הלבן בזרועותיו. השטיח האדום התחלף באדמת אוקראינה רווית הדם ובמקום הקשת שהכזיבה מתנוססים ארבעת הריבועים הלבנים כמעין צוהר לממשות טהורה (תמונה 3). אולי, אם לא יתפתה לעבודת עגל הזהב ולא יכלא עצמו במצרי האגואיזם, יזכה לתיקון ואף לגאולה שלמה.

3. זויה צ'רקסקי, חד גדיא. מתוך הגדת הפסח של אאכן

3. זויה צ'רקסקי, חד גדיא. מתוך הגדת הפסח של אאכן

איור זה, כמו הפזמון עצמו, עממי וצנוע, ולי הוא מזכיר את שירו המלבב של נתן אלתרמן: "הגדי מן ההגדה". וזו לשונו: "ואותה הגדה כה אמרה אז דומם: / טוב, עמדו לכם גדי ואבא. / בדפי מהלכים העשן והדם, / על גדולות ונצורות שיחתי נסבה. / – אך ידעתי כי ים ייקרע לא בכדי / ויש טעם חומות ומדבר להבקיע, / אם בסוף הסיפור עומדים אבא וגדי / וצופים לתורם שיזרח ויגיע".

ההגדה של פסח מספרת את סיפור יציאתם של בני ישראל ממצרים, סיפור התגבשותם לעם חופשי הבוחר בא־לוהיו, בזהותו התרבותית ובארץ שאליה הוא רוצה להגיע על מנת להתיישב בה כעם ולממש בה את זהותו. במסגרת חברתית־אתנית זו חייב כל פרט לבטא את זהותו האישית בתוך עמו, כפי שנאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ההיגד המצוטט מבטא את האמונה שהתגבשותו של עם איננה פעולה חד פעמית המתחדשת באופן אוטומטי. כדי שהעם ימשיך להתקיים, לשמור על זהותו, תרבותו וחירותו, חייבים בני העם כפרטים וכציבור להגדיר את זהותם בכל פעם מחדש. הפירושים שניתנו להגדה של פסח על ידי בני כל הדורות, בכתב, בציור ולפעמים על ידי הוספת פיוטים וטקסטים, מעידים על כך שבני ישראל התייחסו אל ההגדה כאל טקסט חי, תמיד אקטואלי ורלוונטי לזמנם.

גל העלייה של יהדות ברית המועצות בשנות ה־90 של המאה הקודמת הביא לארץ קהילה יהודית גדולה, משכילה ותרבותית, שנאסר עליה תחת השלטון הסובייטי ללמוד את שפת התרבות שלה וכמובן גם את תרבותה. במשך למעלה משני עשורים אנו עדים לניסיונות העולים הללו שזכו להיות שוב בני חורין להגדיר מחדש את זהותם כיהודים. הם מנסים למצוא את מקומם המיוחד בתוך התרבות המקומית כפרטים וכציבור. אנו פוגשים אותם כפרטים, כבני משפחה, כחברים בעבודה, ואנו עדים להתארגנות פוליטית של הציבור הזה, להשפעתם כאזרחים ולתרומתם החשובה למדינת ישראל בתחומי הרפואה, המוזיקה, התיאטרון, הספורט והאמנות.

הגדת אאכן היא לדעתי פירושה של זויה צ'רקסקי ל"יציאת מצרים" של יהדות ברית המועצות. זהו ניסיונה של האמנית לתת ביטוי אישי לזהות המורכבת של העולה שהתחנכה על התרבות הסובייטית הרשמית, גילתה את התרבות הרוסית האוונגרדית של העשורים הראשונים של המאה ה־20, למדה את המורשת האמנותית היהודית – ומתוך כל המקורות הללו גיבשה לעצמה שפה מקורית, שבה פירשה לנו את יציאת מצרים בלשונה ואולי בלשון המתאימה ליהודים רבים בני דורנו.

סבינה שביד היא מורה לתולדות האמנות בבית הספר לעובדי הוראה בכירים, במכון כרם ובמחלקה להכשרת מורים באוניברסיטה העברית. מלמדת במועדוני קשישים בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באפריל 2014, ב-גיליון אחרי מות תשע"ד - 870 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: