"דיינו שה' מחדש את כוחותיי תמיד" | יעל לוין

שלושת הבתים שהוסיפה מרת רייצע לפיוט "דיינו" משקפים את עולמה המיוסר של אשת הציבור בירושלים בשלהי המאה ה־19, ומהווים מקור נדיר לליטורגיה נשית לפסח 

במאמר זה אבקש לעיין בשלושה קטעי תוספת לפיוט "דיינו" שחוברו בידי רייצע בת רבי מרדכי חן טוב ואשת רבי זעליג מסלאנים (נפטרה בשנת תרס"ו; 1906), שעלתה ארצה והתגוררה ביישוב הישן בירושלים. בתי תוספת־הודיה אלה נותנים ביטוי לנסיבות חייה האישיות מני השתקעותה בירושלים. טקסט ליטורגי זה פורסם במסגרת הקונטרס "משפחת יוחסין" שחיברה ואשר ראה אור בשנת תרמ"ה (1885). עד כה לא ניתנה הדעת על יצירה ליטורגית זו, ובמאמר הנוכחי עיקר מעיינינו יהיה נתון לבתי תוספת חדשים אלה, על רקע החיבור בכללו. לעיון בטקסט שחיברה רייצע נודעת חשיבות בין היתר במסגרת ההתעניינות בת־ימינו בתפילות נשים וכן כרקע לנושא של חיבור תפילות בידי נשים בזמננו.

למדניות בירושלים

רייצע הייתה אחת משלוש נשים ביישוב הישן שהוציאו לאור בשלהי המאה התשע־עשרה קונטרסים. ראשונה להן הייתה רבקה ליפא אניקשטער (נפטרה בשנת תרנ"ג; 1893), שחיבורה "זכר עולם" ראה אור בשנת תרמ"ב (1882). שתי מהדורות נוספות ראו אור בחייה, בשנים תרמ"ד (1884) ותרנ"א (1891), ומהדורה נוספת ראתה אור לאחר הסתלקותה בשנת תרע"א (1911) בידי בתה רחל. חיבורה של רייצע, הכולל ל"ח עמודים, ראה אור כאמור בשנת תרמ"ה, וכחלוף עשור יצא לאור בדפוס בשנת תרנ"ה (1895) "זכרון אליהו" מאת טויבע פעסיל פיינשטין. רבקה ליפא נמנתה על חברותיה של רייצע (משפחת יוחסין, עמ' ו), ואפשר לקבוע שפרסום "זכר עולם" דִרבן את רייצע להוציא לאור את חיבורה באופן שנודעה המשכיות למעשה הפרסום הראשוני. הרמזה לספרה של רבקה ליפא מצויה לקראת תחילת החיבור, כשרייצע מציינת שכתבה את ספרה "לזכר עולם" (עמ' ג, ה), ובהופעתן השנייה מילים אלה מודגשות.

לקונטרסים הללו התוודעתי בעת עיוני בחוברות "בנות ציון וירושלם" בעריכתו של פנחס גראייבסקי. זאת במסגרת איסוף חומר למאמר מקיף בנושא "נשים למדניות בירושלים", שתיעד את הנשים יודעות התורה בירושלים לאורך הדורות. במאמר זה ייחדתי את הדיבור על תופעה ייחודית זו של חיבור הקונטרסים, ובעקבותיו באה פרופ' מרגלית שילה לכלל הכרה בדבר הצורך להעמיק חקר בכתבים אלה, והיא פרסמה את "הקול הנשי הירושלמי", הכולל מהדורות צילום של הקונטרסים בצירוף מבוא וכן תרגום עברי של "זכרון אליהו". מאמר סקירה פרי עטי שהתפרסם בכתב העת "ידע עם" בא ומשלים ממקורות חיצוניים מידע על דמויות המוזכרות בקונטרסים בשמותיהן בלבד, דבר ששופך אור על התקופה ועל האישים שפעלו בה.

שלושת הקונטרסים נכתבו בידי מחברותיהן ביידיש. הן ב"זכר עולם" והן ב"משפחת יוחסין" מצוי תרגום עברי שנעשה בידי מתרגם עלום־שם ונדפס בחלק העליון של העמוד בעוד המקור ביידיש נדפס בחלקו התחתון. "זכרון אליהו" פורסם בשעתו ביידיש בלבד, וזכה בזמננו לנוסח עברי. רבקה ליפא מציינת מפורשות במהדורה השנייה של "זכר עולם" כי אינה מלומדת בלשון הקודש, ועל כן כתבה את חיבורה בשפה המדוברת והוא תורגם בעבורה ללשון הקודש (זכר עולם, תרמ"ד, ו ע"ב). לעומתה, רייצע וטויבע פעסיל אינן נדרשות במהלך חיבוריהן לבחירתן לכתוב ביידיש. אם כן, ניכר שרייצע החרתה־החזיקה אחר רבקה ליפא גם במה שנוגע לתבנית החיצונית של החיבור. חשוב לציין כי מצויים שינויים שונים, לא מעטים, בין הנוסחים ביידיש לבין התרגום העברי הנלווה, ודבר זה כוחו יפה אף ביחס לבתי התוספת ל"דיינו" שחוברו בידי רייצע, כפי שנצביע על כך בהמשך.

"משפחת יוחסין" מחולק לחמישה מאמרים; שלושת המאמרים הראשונים מיועדים לכל אדם, ובמיוחד לחברותיה ולשאר נשים צדקניות, והשניים האחרונים מכוונים לקרוביה ולמכריה בחו"ל. המאמר השלישי נשלם בחודש מנחם אב תרמ"ד, כפי שנכתב באורח מפורש, ונראה שהקונטרס התחבר במהלך השנים תרמ"ד־תרמ"ה. מעבר להשפעה של פרסום חיבורה של רבקה ליפא על רייצע, ניתן לומר כי חיבור בתי התוספת ל"דיינו" קדם בזמן לכתיבת "משפחת יוחסין" ואף לפרסום "זכר עולם", ומכאן שהרצון ליצור היה נטוע וטבוע בה עוד קודם לכן, בין היתר על רקע הימנותה על משפחת רבנים.

שנת לידתה של רייצע אינה ידועה. מן הנאמר ב"משפחת יוחסין" אנו שומעים שרייצע הייתה בתו של רבי מרדכי חן טוב משיסלעוויץ, ואחיה היו רבנים ומחברי ספרי קודש. בשעת כתיבת ספרה אביה ושניים מאחיה כבר לא היו בין החיים. רייצע ממעטת להזכיר את בעלה. שמו נזכר בשער החיבור, שם נכתב שהמחברת היא אשת "הרב המופלג שקדן בתורה וכו' מוהר"ר זעליג מסלאנים נ"י", וכן בקטע הפותח את הקדמת החיבור, שם נאמר שהיא אשת "הר"ר זעליג נ"י מסלאנים". באחרונה איתרתי מקורות נוספים על דמות זו, ועניין זה עומד לזכות לעיון נפרד בזמן הקרוב, כחלק ממחקר מפורט על "משפחת יוחסין".

את המאמר הראשון של הקונטרס פותחת רייצע בהודעה שהיא משמשת גבאית בחברת הכנסת אורחים מזה כשמונה עשרה שנה (עמ' ד. וכן עמ' לו־לז). שבעת ילדיהם של הזוג, ארבעה בנים ושלוש בנות, נפטרו עליהם, ובעקבות זאת החליטו לעלות ארצה מתוך תקווה להיבנות בה. אולם תקווה זו לא התממשה, ולכן החליטה רייצע להיות גבאית בחברת הכנסת אורחים (עמ' ו). חלק נכבד מ"משפחת יוחסין" נסב על עניינים הקשורים לחברת הכנסת אורחים זו.

כיסופי גאולה עמוקים. מוניקה גרבושיניג, מתוך התערוכה "למצוא את הצפון" המוצגת בגלריה P8, תל אביב

כיסופי גאולה עמוקים. מוניקה גרבושיניג, מתוך התערוכה "למצוא את הצפון" המוצגת בגלריה P8, תל אביב

בתי התוספת

בתי התוספת ל"דיינו" מובאים ב"משפחת יוחסין" לקראת סיום המאמר השני. שלא כמו הפיוט המקורי, הבתים החדשים כתובים בפרוזה וכל בית ארוך בהרבה מהתבנית של הנוסח המקורי. רייצע כותבת בהקדמה לשלושת הבתים החדשים כי שעה שהתגוררה בחוץ לארץ נהגה לומר בליל הסדר את הנוסח המסורתי של הפיוט "דיינו", אולם מאז שזכתה לבוא לעיר הקודש ירושלים החלה לומר "שבעה עשר פעמים דיינו כי ניתוספו לי פה עה"ק לאמר עוד שלש פעמים דיינו".

אנו מביאים עתה את נוסחי בתי התוספת בעברית, ובמהלך דיוננו נעמוד גם על ההבדלים בינם לבין הנוסח ביידיש:

א) דיינו, שה' הטוב זיכני ועזרני ברוב רחמיו הגדולים לעלות לפה עיר הקדושה ירושלם תובב"א, ויתן לי פרנסה פה בשבתי בקדש.

ב) דיינו, כי אראה שה[ש]י"ת מחדש את כחותי תמיד, כי בכל זמן אשר אנכי חושבת כי כבר אבדו והלכו כחותי ממני, השי"ת מחדש אותם כנשר.

ג) דיינו שהשכילני ה' הטוב בשכל טוב כדי שאוכל לסבול בדומיה היסורים אשר באו עלי, שלא לחטוא נגד ה' וגם עכשיו הנני עדיין סובל יסורים הרבה וב"ה שיש בי כח לסבלם כל היסורים הרבים האלה אשר אנכי סובלם (עמ' טז־יז).

איננו יודעים את המועד שבו נתחברו בתי התוספת בידי רייצע, או את האופן שבו התגבשו, וכיצד עלה הדבר ברעיונה; אם בצורה ספונטנית בעת אמירת ההגדה באחת השנים או שמא בתהליך מודע יותר. קרוב לשער שהנוסח הועלה על הכתב ונרשם על דף או בשולי ההגדה של פסח שבה נהגה לעשות שימוש. אין לנו לדעת באורח ודאי באיזו שפה אמרה רייצע את בתי התוספת, ביידיש או בעברית, ואין בידינו ראיה מוכרחת ומוכרעת לסבור כך או אחרת.

נתייחס עתה לבית הראשון של בתי התוספת. בנוסח העברי רייצע מבטאת הודיה לקב"ה על שזיכה אותה לעלות לירושלים ועל פרנסתה המזומנת לה. ההיגד בעניין הפרנסה נעדר לחלוטין מהנוסח ביידיש, והוא מכוון להיותה גבאית בחברת הכנסת האורחים ולנטילת שכר מתוקף תפקידה זה (עמ' ד־ה, ז, כד־כז). חשוב לציין כי רייצע רומזת במהלך הקונטרס לטענות שהושמעו בעניין נטילת השכר שלה משימושה כגבאית (עמ' ז, כד־כז). היא אף כותבת מפורשות במאמר השלישי שמי שתבקש לעסוק במצווה זו, אל לה לחשוש מאמירות העלולות להיות מופצות "שהנכם חיים על ידי הגבאות כי כל מה שידברו יותר יהיה לכם יותר שכר" (עמ' כד־כה).

חשוב גם להזכיר שרייצע נוקבת באורח מפורש בתכלית שניצבה מאחורי עצם בחירתה להזכיר את בתי התוספת ל"דיינו" ב"משפחת יוחסין". בתי התוספת מובאים במסגרת פנייתה לאותן נשים צדקניות שעתידות לקבל עליהן את העיסוק בגבאות לאחר מותה. היא מאיצה בהן שיהיו בגדר "רץ כצבי וגבור כארי", ובהקשר זה מוסיפה לגולל את כל עניין בתי התוספת (עמ' טו־טז). בזיקה לדברינו יש לומר שרייצע עצמה חיה למעלה מעשרים שנים לאחר פרסום "משפחת יוחסין" ועד להסתלקותה.

התמודדות עם ייסורים

בבית השני של בתי התוספת ל"דיינו" מציינת רייצע את הכרת התודה לקב"ה על שהוא מחדש את כוחותיה כנשר, לאחר שהיא חשה שכוחותיה אוזלים ומידלדלים. הנוסח ביידיש שונה בסדר הבאת הדברים וכן מוזכר בו לא רק שהקב"ה מחדש את כוחותיה, אלא שהוא מחזקם ומחדשם. המוטיב של דלדול כוחותיה וחידושם מבוטא במקומות נוספים במהלך "משפחת יוחסין". כל אחד מארבעת המאמרים הראשונים של החיבור מסתיים בשורה בעלת שתי צלעות, הפותחת בלשון הזהה "נשלם מאמר…". המאמר השני, הכולל את עניין בתי התוספת ל"דיינו", נחתם במשפט "נשלם מאמר שני. בעזר ש־די המחדש אוני".

גם במאמר הראשון רייצע כותבת שהיא חלושה ורפת כוח וכי כבדה המלאכה לנהל את חברת הכנסת האורחים (עמ' ז), וכן מיד לאחר הבאת נוסח בתי התוספת ל"דיינו" היא כותבת "אנכי אשה חלושה" (עמ' יז). גם בהמשך היא מציינת שהיא "אשה חלושה" (עמ' כה, כח) ו"אשה חלושה ורפת כח" (עמ' כו). אף רבקה ליפא אניקשטער מזכירה ב"זכר עולם" את המוטיב של דלדול כוחותיה, ומציינת בין היתר כי רק כעבור חמש שנים ממועד בואם לארץ שב כוחה אליה, והיא ביקרה בצפת ופקדה קברי צדיקים (זכר עולם, תרמ"ב, ה ע"ב־ו ע"א). כמו כן, רייצע מתייחסת ב"משפחת יוחסין" לעייפותם של העולים עם הגעתם לירושלים, וגם מטעם זה סברה שעיסוקה בחברת הכנסת האורחים הוא מצווה רבתי (עמ' יג־טו).

הבית השלישי של בתי התוספת ל"דיינו" נדרש לייסורים הרבים שהיו מנת חלקה של המחברת. רייצע מודה לקב"ה על שהוא מסייע לה לסבול אותם בדומייה. נוסח היידיש של הקטע שונה מעט בהדגשיו ובתכניו. רייצע אינה מפרטת מה הם אותם ייסורים שחלפו עליה. קיימת האפשרות שהם רומזים לחילוקי הדעות שהתגלעו בעניין נטילת משכורתה מחברת הכנסת האורחים, עניין שעל אודותיו היא כותבת שהסב לה שברון רוח (עמ' כה). אין זה מן הנמנע שקטע התוספת השלישי ל"דיינו" מתייחס גם לשיכול ילדיה קודם עלייתם ארצה. בעניין זה היא מצדיקה את הדין על שלא נבנתה בארץ ובעקבות זאת נטלה על עצמה את הגבאות בכותבה "כי בודאי כל מעשיו נכונים ומשפטיו צדיקים" (עמ' ו. ובאורח דומה עמ' יז).

באשר לייסורים אפשר גם להפנות לתיאור העצמי של רייצע ב"משפחת יוחסין" שבו היא מעלה את הפחד שאחז בה לאחר עלייתם ארצה בלילות החורף מהגשם, מהברקים ומהרעמים, שעה שנותרה לבדה בדירתם בזמן שבעלה היה שרוי בבית המדרש. היא מתייחסת לעניין זה כאל "יסורים" במהלך המאמר הרביעי המוקדש בעיקרו לעניין זה (עמ' כח, לא), וכפי שנראה בהמשך בסמוך. כעבור זמן מה ריחם הקב"ה עליה וזימן לה כשכנים את רבי אליה מדרוביאן ואשתו גוטע, שביתם היה מלא בספרי קודש, ובעלה שוב לא נזקק לסור לבית המדרש. ממקורות חיצוניים ידוע שרבי אליה מדרוביאן הוא רבי אליהו מרגליות, שעלה ארצה בשנת תר"ל (1870) ונפטר בשנת תרל"ד (ראו בהרחבה י' לוין, ידע עם, תשס"ו).

בפתח המאמר הרביעי ב"משפחת יוחסין" רייצע מציינת באופן מפורש את עיקרי המוטיבים המבוטאים בשני בתי התוספת האחרונים ל"דיינו" שחיברה, בעניין חידוש כוחותיה ויכולתה לסבול בדומייה את ייסוריה. ואלה דבריה: "עכשיו הנני להודיע לש"ב [=לשארי בשרי] בחוץ לארץ וגם לכל אהובי ומכירי שם כל הדברים אשר עברו עלי פה בעיה"ק ירושלם למען תדעו חסדי ה' הטוב, אשר נתן לי כל כך כח שאוכל אנכי אשה חלושה לסבול בדומיה כל יסורים קשים ואנכי לא הרהרתי במעשי ה' כלל, כי ה' נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" (עמ' כח).

גאולה אחרונה

בהקשר לעובדה שרייצע חיברה בתי תוספת לפיוט הנוגע לחג הפסח, ראוי אף לציין שהיא מזכירה במהלך "משפחת יוחסין" את המוטיב שלפיו כשם שהגאולה הראשונה הייתה בידי נשים צדקניות, כן גם הגאולה האחרונה תהיה בזכות נשים צדקניות. רעיון זה מופיע בתחילת המאמר הראשון ובסיומו (עמ' ז, יא־יב), והיא מסתייעת בו לצורך האצתה בחברותיה ליטול חלק בחברת הכנסת האורחים שבה שימשה גבאית ולסייע לה. הרעיון שהגאולה העתידה תהיה בזכות הנשים הצדקניות מצוי בכתבים המאוחרים לספרות חז"ל, שאפשר שהיו מוכרים לרייצע. כך לדוגמה אפשר להצביע על הימצאות רעיון זה בספר המוסר הנודע לנשים, שתורגם אף ליידיש, "קב הישר" לרבי צבי הירש קאיידנור.

יש להזכיר עוד כי טויבע פעסיל פיינשטיין פרסמה בסוף "זכרון אליהו" נוסח תחינה ביידיש שנכתבה בידי אמה, נוסח שנהגה היא עצמה לאומרו מדי יום לאחר תפילת העמידה של שחרית. כמו כן נוסח דומה מובא באנונימיות במהלך הספר (ל ע"ב־לא ע"א, לד ע"א־ע"ב).

העדות בדבר בתי התוספת שחיברה רייצע ל"דיינו" חשובה ביותר מפאת הדלות היחסית שמאפיינת את הליטורגיה שנכתבה בידי נשים סביב חג הפסח בכלל, במיוחד בשפה העברית. המעט שיש בידינו כולל תפילות לפסח מאת פאני נוידא, בת המאה התשע עשרה, המובאות בספר תפילותיה Stunden der Andacht, אם כי שם התפילות חוברו בלשון הגרמנית; ונוסח תפילת “מי שבירך“ שנתחברה בשנת תר“י (1850) בידי המשוררת הלמדנית מאיטליה רחל מורפורגו (1790–1871).

ככל הידוע, זו התפילה היחידה מסוג “מי שבירך“ אשר נתחברה עד אותה עת בידי אישה. בתפילה זו ייחלה שהמקדש ייבנה ושיזכו ישראל לעלות ולהקריב את קרבן הפסח. נוסח זה נכלל במכתב ששיגרה לבן דודה שד“ל, ופורסם לראשונה בשנת תר“ן (1890) באסופת כתביה “עוגב רחל“. אף שאין קיימות עדויות שהתפילה יועדה על ידה להיאמר בידי קהל רחב, מכל מקום על פי נוסחה תפילה זו היא בעלת אופי כללי ויכולה להיאמר בידי הציבור והכלל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014 

פורסמה ב-11 באפריל 2014, ב-גיליון אחרי מות תשע"ד - 870 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: