אכילה יהודית | דרור בונדי

אילוץ נוכח חולשתנו המוסרית או אכילה החורגת מגבולות האנושי? מחלוקת התנאים בנוגע למשמעות התהליך המתרחש בתורה בעניין אכילת החי

אחד מן הדיונים הקולניים ביותר לאחרונה התמקד בשאלת אכילת בעלי חיים. טבעונים סוערים הציפו את השאלה, לנוכח ההתעללות שעוברים בעלי החיים בתהליך הפיכתם למוצר של החברה התעשייתית. הקיצוניים שבהם אף השוו בין בעלי החיים לבני האדם וטענו שמדובר ברצח לכל דבר. מנגד נשמעו תגובות נזעמות. נראה ששורש הזעם נעוץ בכך שההבחנה בין האדם לחיה ניצבת בבסיס תודעתו המוסרית של האדם המערבי. מאז ימי אריסטו האדם הוא "חיה מדברת" – יש בו יסוד חיוני משותף עם החיות ויסוד ייחודי ושונה מהן. רק הוא מדבר וחושב – ובעליונות זו נעוצה גם תודעתו המוסרית.

תהליך מפתיע

ומה גישת התורה לעצם העניין, לשאלת היחס בין בני האדם לבעלי החיים? באופן מפתיע ביותר, נראה שנושא זה הוא אחד מן התהליכים המרתקים המתרחשים בתורה, תהליך ששלב מרכזי בתוכו נידון בפרשתנו.

ראשיתו של התהליך בסיפור הבריאה, שבמסגרתו מופיעים פסוקים מתמיהים ביותר:

וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב… וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי… וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ… אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן (בראשית א, כט־ל).

לאחר שאלוהים מברך את האדם בשלטון על החיות הוא נותן לו לאכול עשבים ופירות, ומיידע אותו שבעלי החיים יאכלו רק ירקות. נראה כאילו אלוהים ציפה שהן בני האדם והן בעלי החיים לא יאכלו בשר – ציפייה שהתגלתה כלא ריאלית בעליל. ואכן, לאחר המבול אומר אלוהים לנח דבר אחר לחלוטין:

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי – לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (שם ט, ג־ו).

כל בשר השחית את דרכו ואלוהים שינה את דעתו. הוא מתיר לאדם לאכול חיות, ובתנאי שיימנע מן הדם. והוא אוסר – הן על בני האדם והן על בעלי החיים – לרצוח בני אדם, כאילו לפני כן כלל לא העלה על דעתו שדבר כזה עלול להתרחש.

ואולם, בפרשתנו מצווים בני ישראל באיסור המהווה שלב חדש ומורכב בתהליך:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט… וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' – דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם… לַה'… וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם… (ויקרא יז ג־ז).

כאן לפתע גם שחיטת בעלי חיים מוגדרת כשפיכות דמים, אלא אם כן הובא בעל החיים כקרבן לה'. נראה שאלוהים חושש כי מחוץ למשכן בני ישראל יזבחו לאלילים, ולכן הוא מצווה עליהם לאכול בשר רק בשעת ההקרבה במשכן.

התמיהה על פשר הציווי הזה מתרחבת כאשר נראה שבספר דברים חל בו שינוי, המהווה שלב נוסף בתהליך כולו. עם הכניסה לארץ מצטמצם מקום ההקרבה, אך מקום השחיטה דווקא מתרחב:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'… רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב, יג־טז).

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

השלמה או התעלות

מה קורה כאן? מה פשרו של התהליך הזה? מהי אמירת התורה לגבי הקרבנות ולגבי אכילת בעלי חיים בכלל? בדבריי לפרשת צו הראיתי כיצד רבי ישמעאל ורבי עקיבא חלקו בנוגע לטעמי הקורבנות, כפי שהראה אברהם יהושע השל בספרו "תורה מן השמים". כעת אבקש להראות – שוב בעזרתו – כיצד הם חלקו גם לגבי משמעותו של התהליך הזה.

כך מופיע במדרש:

"ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר" – ר' ישמעאל אומר: מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו להם.

ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב ללמד אלא מצות האמורות כאן [לאסור להן בשר נחירה = שחיטה באמצעות דקירה במכשיר חד]. שבתחילה הותר להם בשר נחירה, ומשנכנסו לארץ נאסר להם (ספרי, ראה עה).

הסברו של רבי ישמעאל הולם את פשט הכתוב. נראה שספר דברים מתיר את שספר ויקרא אסר. בויקרא נאסר לאכול בשר שלא הוקרב למשכן ואילו בדברים הדבר הותר. לעומת זאת, הסברו של רבי עקיבא נראה מאולץ. לדבריו ספר דברים מצווה על הלכות שחיטה, שהתחדשו עם הכניסה לארץ. נראה שרבי עקיבא מתעקש לדייק זאת מהמילה "תזבח", כיוון שהוא מתנגד עקרונית לפירושו של רבי ישמעאל ("לא בא הכתוב ללמד אלא…"). אך על מה בעצם מיוסדת כאן המחלוקת?

רבי ישמעאל רואה את טעמי הקרבנות כאילוץ בעולם של עבודה זרה, והסבר זה משתלב עם דבריו כאן. בויקרא הודגש במפורש החשש מן העבודה הזרה כנימוק לאיסור אכילת הבשר שלא במסגרת קרבן, אך כאשר נכנסו לארץ רחבה לא היה ניתן עוד לאסור זאת (והמאבק בעבודה זרה בא לידי ביטוי בצמצום ההקרבה למקום אחד).

ולזאת רבי עקיבא לא יכול היה להסכים. הלא ה' מריח את ריח הניחוח של הקרבנות! אדרבה, בניגוד לרבי ישמעאל המתאר תהליך של ירידה והשלמה עם המציאות, מבקש רבי עקיבא לראות את הכניסה לארץ כמוסיפה מצוות.

ואולם, על אף עוצמת האופטימיות של רבי עקיבא, נראה שהסברו של רבי ישמעאל משתלב יותר בתהליך הכולל, תהליך של השלמה, של ניסיון לתקן את מה שניתן. בתחילה האמין אלוהים כי בני האדם ובעלי החיים יסתפקו באכילת הצומח ולא העלה על דעתו את אפשרות הרצח; כאשר ראה שהחיות טורפות ובני האדם רוצחים – התיר לבני האדם לאכול חיות ואסר על האדם והחיה לרצוח בני אדם; כאשר ראה שבני האדם שקועים בעבודה זרה, שופכים דמים ואוכלים דם בטקסים פגאניים – אסר על בני ישראל לאכול בשר שלא במסגרת קרבן לה'; ולבסוף, כאשר נכנסו לארץ, אלוהים השלים גם עם אכילת התאווה – ובלבד שההקרבה תיעשה במקום אשר יבחר ושהדם יישפך.

נראה שרבי ישמעאל רואה את אכילת בעלי החיים והקרבתם כהכרח בל יגונה. חולשתו המוסרית של האדם מחייבת שיאכל בעלי חיים כדי שיימנע מרצח, ומחייבת שיקריב בעלי חיים כדי להרחיקו מעבודה זרה.

משכין בעולם

אך כיצד רואה רבי עקיבא את התהליך הכולל? נראה שרמז לכך מתגלה באמצעות הנגדתה של משנה מפורסמת למדרש נועז:

שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא (סנהדרין, ד ה).

דרש רבי עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות. מאי טעמא? "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" – מפני מה? "כי בצלם א־להים עשה את האדם" (בראשית רבה, לד ד).

המשנה מדגישה את חומרת הרצח של נפש אחת באמצעות השוואתה לעולם, ואילו רבי עקיבא מדגיש זאת בגלל הדמיון שבין דמותו של אלוהים לדמותו של האדם. המשנה מחדדת את ההבחנה שבין האדם לחיה, רבי עקיבא טוען לדמיון בין אלוהים לבין האדם כולו. לא רק בשכלו נבדל האדם מן החיה, ומן החיה שבו; דמותו כולה משקפת את דמותו של אלוהים.

מה אם כן מתרחש לפי רבי עקיבא בשעה שאדם אוכל בעל חי? לא ירידה של האדם לדרגת חיה, אלא דווקא העלאתה של החיה אל האלוהים. אל לנו לאכול רק כאילוץ חייתי; עלינו להתעלות ולאכול הן את הצומח והן את החי לשם ייחוד אלוהים והעולם. וכך גם משמעות הקרבנות בעיניו. אלוהים מריח את ריח הניחוח, הוא נוכח במשכן, והמקריב אליו את הצומח והחי משכין את אלוהים בעולם.

יש כאן שני קולות חדשים לדיון בשאלת אכילת בעלי החיים. שניהם מכירים בבעייתיות הקיימת באכילת החי, אך כפתרון מדגישים יותר את השאלה "איך אוכלים בעלי חיים?". רבי ישמעאל אינו רואה זאת כזכות אנושית הנובעת מעליונות האדם, אלא כאילוץ נוכח חולשתנו המוסרית. תאכל בעלי חיים, הוא יאמר לך, אך לא מתוך יהירות ושליטה אלא מתוך כנות ושאיפה לתיקון. ורבי עקיבא? הוא בכלל פותח אופק חדש בדיון על האכילה, ומזמין אותנו לאכול לא כחיות ולא כבני אדם אלא כאלוהים, לשם ייחוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באפריל 2014, ב-Uncategorized ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: