טומאה, חטא ותועבה | דרור בונדי

האדם, איש כאישה, נדרש תמיד לקדש את חייו, להתמודד עם הטומאה הכרוכה בהם ולעמול על טיהורה. אך זהו מצב זמני בלבד של ריחוק, לא חטא

למה פוצלה דווקא פרשת תזריע־מצורע לשתי פרשות? כך קיבלנו שתי פרשות שעיקרן דיני צרעת – ומה יעשה הדרשן? כמה כבר אפשר לדבר על לשון הרע? אולי נעשה הדבר כדי לחייב אותנו להתייחס לחלקה השני של פרשת מצורע, חלק שהדרשנים נטו לחמוק ממנו באלגנטיות. הפרשה נקראת "מצורע" על שם חלקה הראשון, אך נראה שדווקא חלקה השני נודה בידי הדרשנים. ואכן, למי יש כוח לשקוע בדיני הפרשות הגוף?

אך ספר ויקרא עצמו לא נרתע מכך והקדיש לעניין פרק שלם – פרק טו – ואף אני אנסה ללכת בעקבותיו. לא אדרש לדברי חז"ל, להלכות שנפסקו בעניינים אלו. כפי שכתב הרמב"ם במסגרת דיונו בטעמי המצוות: "אל תעסיק מחשבתך בזה… כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה" (מורה נבוכים ג, מא).

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

טומאה אינה חטא

פרק טו פותח וחותם בעיסוק במחלות מין. לאחר פסוק הפתיחה מוקדשת ראשית הפרק (פסוקים ב־טו) לדיני הזב, ולפני פסוקי הסיום מוקדשת אחריתו (יט־ל) לדיני הזבה. הקבלות רבות בין הזב לזבה: שניהם מטמאים משכב וכלים; הנוגע בהם טמא ונדרש לכבס את בגדיו, לרחוץ ולהמתין לטהרתו בערב; שניהם נדרשים לשבעה ימי טהרה; ושניהם נדרשים להבאת קרבן זהה ביום השמיני – חטאת ועולה לכפרה: "וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ / מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ" (פסוקים טו, ל).

בתווך שבין שתי יחידות אלו עוסק הפרק בהפרשות הטבעיות של האיש והאישה. הוא מקדיש שלושה פסוקים (טז־יח) לטומאת שכבת הזרע ושישה פסוקים (יט־כד) לטומאת הנידה. ההבדל הכמותי הבולט כאן נובע מהבדל מהותי, המשתקף כבר בשמן של הטומאות. כפי שניכר מן הפסוקים, האיש טמא רק משום שבא במגע עם טומאת שכבת הזרע:

וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע

וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב.

שכבת הזרע היא הטמאה, היא המטמאת את האיש שיצאה ממנו, את הבגדים והעורות שהייתה עליהם, ואף את האישה שאותה שכב האיש.

לעומת זאת, ובדומה לזבה, הנידה עצמה טמאה:

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ

שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.

וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

דם הנידה אינו יוצא ממנה אלא "זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ", ולכן דיניה דומים יותר לטומאת הזבה. אף היא מטמאת משכב וכלים; אף הנוגע בהם טמא ונדרש לכבס בגדיו, לרחוץ והמתין לטהרתו בערב; ואף היא נדרשת לשבעה ימי טהרה.

ואולם, כאן גם מתגלים הבדלים משמעותיים בין הזבה לנידה. בשונה מן הזב והזבה, הנידה אינה נדרשת להביא קרבן. טומאת הנידה נובעת מאירוע טבעי ולא מחטא. הנידה אמנם טמאה כשלעצמה, אך רק משום שהדם זב בבשרה. טומאתה נובעת מן החידלון הקיים בעצם הקיום החומרי והיא אינה נדרשת לכפרה.

כאן גם המקום להעיר על יחסה הדומה של התורה לטומאת שכבת הזרע. ראיית קרי אינה מתוארת כאן כחטא, והתורה כלל אינה נדרשת לשאלה כיצד התחוללה. אדרבה, אף כאשר היא מתרחשת במסגרת קיום יחסים היא מתוארת כטומאה, שכן טומאה אינה חטא. כפי שהסברתי בשבוע שעבר על פי רבי יהודה הלוי, הטומאה נובעת מן המוות הכרוך בחומריות, ממצבי חיים שהוחמצו. אין איסור להיטמא, אין הטומאה מונעת אלא את ההגעה למקום שכינה, וגם זאת רק למשך הזמן המוקדש לטהרה.

טומאה ותועבה

וכאן מתגלה עוד הבדל מהותי בין הזבה לנידה. הכתוב מתעלם משאלת קיום היחסים עם הזב והזבה, כנראה משום שממילא הכול התרחקו מן החולים כדי שלא להידבק במחלתם. לעומת זאת, בדומה לטומאת שכבת הזרע שאינה אוסרת קיום יחסים, כך הכתוב אינו מתייחס כאן כחטא אל קיום היחסים עם הנידה!

ודאי, אסור לקיים יחסים עם נידה והדבר נאסר בפרשת העריות, אך הנימוק לכך אינו טומאת הנידה כשלעצמה:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ

וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ (ויקרא יח, יט־כ).

כשם שהאיסור לשכב עם אשת עמיתך אינו נובע מטומאת שכבת הזרע, כך גם איסור הקרבה אל הנידה אינו נובע מטומאתה. שם, בפרשת העריות, מנמקת התורה את האיסור הזה כ"תועבה", ככלל איסורי העריות:

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה…

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹת מִקֶּרֶב עַמָּם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם

וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה‘ אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יח, כד־ל).

אסור לשכב עם אשתך הנידה או עם אשת עמיתך, כמו גם עם שאר העריות, מפני שאלו תועבות של אנשי הארץ המטמאים אותה, ולא משום טומאת הנידה או שכבת הזרע כשלעצמן. כמובן, אף בפרשת העריות מוזכרת הטומאה, אך שם מדובר על טומאתה הרוחנית של הארץ, שאינה יכולה לשאת את התרחשותן של תועבות אלו.

נראה שאנשי הארץ קיימו תועבות אלו לשם האקסטזה הפגאנית, ולכן הארץ נטמאה מכך. שבירת הטאבו, האלימות המינית, עוררו את עובד האלילים – ולכן בדיוק התורה אסרה זאת. משהו מת בארץ כאשר היא משמשת לעבודה זרה, כאשר היא מתנתקת מן החיבור לה'. והתורה מזהירה אותנו – אם תתנהגו כמוהם, הארץ עלולה להקיא גם אתכם. היא אינה שלכם, היא ארץ ה'.

ואולם, פרשתנו אינה עוסקת בטומאת הארץ ולכן אינה נדרשת לשאלת איסור קיום היחסים. היא מסתפקת ברמז לכך שהנידה אינה רוצה בקיום היחסים – "שכב ישכב" כופל הכתוב ברמזו לכך. אך כיון שאין היא עוסקת בשאלת האיסור, היא מותירה זאת לפרשת העריות.

וגם כאן מחדשת התורה חידוש גדול על רקע התפיסות הפגאניות של טומאת הנידה. עובדי האלילים ראו את תקופת הנידה כתקופה שבה נתונה האישה להשפעת כוחות האופל, ולכן הרחיקו אותה מן הכול וגזרו עליה גזרות משונות, ואילו התורה מתייחסת למצב זה כאילוץ הנובע מן החומריות, מן המוות הכרוך בחיים. האדם, איש כאישה, נדרש תמיד לקדש את חייו, להתמודד עם הטומאה הכרוכה בהם ולעמול על טיהורה. אך זהו מצב זמני בלבד של ריחוק, לא חטא. והשכינה תשוב לשרות בין בני הזוג ועל פני הארץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-גיליון מצורע תשע"ד - 869 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: