ההלכה ו"מות הנישואין" | אבישלום וסטרייך

בעיית מסורבות הגט היא שאלה של הגדרה. הוויכוח על הגדרת הבעיה איננו ויכוח בין ההלכה למתנגדיה, אלא ויכוח המצוי בתוך ההלכה עצמה ביחס לאופי הנישואין

יום העגונה הבין־לאומי מעצים את הדיון בבעיית מסורבות הגט. מהו הפתרון הראוי לבעיה? זה אומר בכה, וזו אומרת בכה. זו אומרת פתרון מתוך ההלכה, וזה אומר פתרון מן המשפט האזרחי. זה אומר פתרון מהותי, וזו אומרת פתרון מוסדי.

על אף המאמץ המושקע במציאת פתרון, דומה כי המפתח איננו טמון בהכרח שם. הנקודה העיקרית היא דווקא הבעיה. טלו למשל את שני הנתונים "המדעיים" הבאים: בהודעת בתי הדין הרבניים (י בתמוז תשס"ז, 26.6.2007) נמסרו תוצאותיו של "סקר מדעי" שערכה הנהלת בתי הדין, ולפיו בישראל ישנם כ־180 נשים מסורבות גט וכ־190 גברים מסורבי גט (עמדת בתי הדין לא השתנתה מאז באופן משמעותי). כשנתיים קודם לכן, בישיבה שנערכה במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת לרגל יום העגונה הבינלאומי (יב באדר ב תשס“ה, 23.03.2005), הוצג סקר, אף הוא כמובן מדעי, ולפיו בישראל ישנן 100,000 עגונות ומסורבות גט (גם נתונים אלו לא השתנו מאז: בקיץ האחרון בוועידת העגונות באוניברסיטת ניו יורק הוצגו נתונים דומים).

הבעיה איננה

הפער בין בתי הדין הרבניים, יוזמי הסקר הראשון, לארגוני הנשים, יוזמי הסקר השני, חורג כמובן מגבולות הסטייה הסטטיסטית. פער זה נובע מהבדלים ניכרים בשאלה היסודית – מיהי מסורבת גט: האם, מן הצד האחד, מסורבת גט היא "מי שהגישה תביעת גירושין… ולא קיבלה גט לאחר שעברו שנתיים מיום פתיחת התביעה בשל סירוב הבעל לתת גט, וכן לגבי בעלים מסורבי גט". או, מן הצד השני, האם מסורבת גט היא גם מי שהתגרשה, אך בהסכם הכולל תנאים החורגים מהתנאים הקבועים בחוק, מי שהוצגו בפניה דרישות יתר במהלך המשא ומתן לגירושין, או אולי אישה שאף נמנעה מכל צעדים פורמליים לייזום גירושין, וזאת בשל סירובו הצפוי של בעלה לתת לה גט.

הניסיון לפתור את בעיית מעוכבות הגט הוא ניסיון שגורלו נחרץ מראש, כל עוד הפער בשאלה מהו היקף הבעיה עומד בעינו. לשון אחרת, הגדרת גבולותיה של בעיית מסורבות הגט היא כשלעצמה חלק מן הבעיה, ופתרונה של הבעיה מותנה בהכרה בהיקפה. במידה שנגיע להסכמה בנוגע לבעיה, אזי קלה תהיה הדרך למציאת הפתרון הראוי.

אז מהי בעצם הבעיה?

יש שיאמרו כי הבעיה נובעת מהמפגש בין עמדה הלכתית, המבוססת על תפיסת עולם דתית־מסורתית, לבין תפיסה מערבית, היונקת מעקרונות ליברליים חילוניים. לתפיסתם, אל מול הגישה ההלכתית, הדורשת גירושין בהסכמה (או בלא הסכמה, תוך כפיית הגט במידה משתנה, כשיש עילה מוכרת), עומדת הגישה האזרחית, הדוגלת בגירושין ללא אשם. הדיון הגובר בסוגיית מעוכבות הגט פירושו לדידם הרמת קולה של התפיסה החילונית, בניגוד לעמדתה של ההלכה. היטיבו לתאר זאת שני דייני בית הדין הרבני הגדול בדימוס, הדיינים שרמן ואיזירר (במקרה שבו הבעל הוא שהיה מסורב הגט; ראו הדין והדיין, 18 [תשס"ח], עמ' 11):

הגישה של "מות הנישואין" אין מקורה בדיני תורה ולא בחז"ל, אלא בחוקי העמים ביחס לנישואין אזרחיים. שם אין צורך בעילת גירושין אלא די בחוסר סיכוי לשלום בית וב"מות הנישואין".

נושאיה של עמדה זו מערימים קשיים הלכתיים פורמליים על אכיפת הגירושין, גם במקומות שבהם הגירושין מוצדקים לכל הדעות. כך, למשל, ניתנת לבעל ה"זכות" להתנות תנאים שאי עמידה בהם מצד האישה שוללת את זכותה לגירושין, וזאת בהתבסס על פרשנות מרחיבה של תשובת מהרשד"ם (ר' שמואל די־מדינה, מגדולי חכמי סלוניקי, המאה ה־16) המעניקה לבעל במצבים מסוימים "זכות" שכזו.

שני ההיבטים, שלילת הלגיטימציה המהותית לתביעת הגירושין והערמת הקשיים הפורמליים, הולכים לטעמי יד ביד. דיינים אלו מאמצים פורמליזם הלכתי קיצוני המאפיין ענפים בולטים בהלכה האורתודוקסית בעידן המודרני. מתוך כך, כמו גם בשל הילת הקדושה האופפת את מוסד הנישואין ומרתיעה כל ניסיון לפגוע במוסד זה, הם תופסים את קשר הנישואין ההלכתי כקשר נוקשה, שהתרתו תיעשה אך ורק בנסיבות מסוימות, מוגדרות ומצומצמות. פתרונות לסרבנות גט? – אין בכך צורך, שהרי הבעיה כלל איננה קיימת כל עוד נשכיל לאמץ את העמדה ההלכתית הראויה.

ההלכה מכירה בזכותן של מסורבות הגט לקבל את גִטן. מתוך הסרט "מקודשת" של ענת צוריה, העוקב אחר מאבקן של מספר מסורבות גט  צילום מסך: מרים צחי

ההלכה מכירה בזכותן של מסורבות הגט לקבל את גִטן. מתוך הסרט "מקודשת" של ענת צוריה, העוקב אחר מאבקן של מספר מסורבות גט
צילום מסך: מרים צחי

אין רשות לעגן

אלא שתמונה זו איננה מדויקת. עיון מעמיק במקורות ההלכתיים מגלה, באופן מפתיע לעתים, כי ישנן תפיסות המכירות בזכות להתגרש גם במצבים שבהם אין עילת גירושין מוגדרת, אולם ברי כי חיי הנישואין הגיעו לקיצם. אלו הם מצבי סרבנות "קלאסיים", שבהם בן הזוג מסרב לתת גט כדי להשיג הישגים כלכליים, לתבוע תביעות בנוגע לילדים ועוד, וניכר כי לא ניתן לשקם עוד את קשר הנישואין. ר' משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה במאה ה־20, למשל, קובע:

[בני הזוג] כבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו בית דין חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם, וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד [=מבית הדין] שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום, כי מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט (אגרות משה ח, יורה דעה, ד, טו; גם מקרה זה, אגב, עוסק באישה סרבנית גט, אולם הצהרתו הנוקבת של הרב פיינשטיין שוללת סרבנות גט משני הצדדים).

מקור זה ושכמותו רואים בתביעתן של מסורבות הגט (כמו גם מסורבי הגט) במצב של שבר בלתי ניתן לאיחוי בחיי הנישואין תביעה מוצדקת, ומכירים בזכותם של בני הזוג להתגרש, אף בלא עילה קונקרטית. בכמה מקרים מדובר? – קשה לדעת.

הגדרה זו של הזכות להתגרש היא גישת ביניים, הנמצאת בין עמדת בתי הדין הרבניים בהודעתם המצוטטת בתחילת הדברים (ובוודאי מעבר לעמדתם השמרנית של דייני בית הדין הרבני הנזכרים לעיל) לבין עמדת הוועדה לקידום מעמד האישה, ולאור זאת יש להעריך את מספר מקרי הסרבנות כמי שנמצא בתווך שבין שני הנתונים. סרבנות הגט במקרים אלו, מובן מאליו, איננה לגיטימית, וכנגדה מצווה בית הדין לתור אחרי פתרונות, כולל אפילו (כלשונו של ר' חיים פלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר במאה ה־19, שאף הוא מאמץ עמדה דומה) "לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני".

מעקב זהיר מאפשר לזהות בפרקטיקת בתי הדין הרבניים נוכחות לכל אחד מהזרמים המתוארים. יש המצמצמים, כאמור, את זכות תביעת הגירושין ואינם רואים במקרים של "מות הנישואין" מקרי סרבנות גט. אחרים, לעומת זאת, מוכנים אף לנקוט אמצעי אכיפה במקרים שכאלו כדי להוביל לגירושין. בין שני הזרמים מתנהל שיח הלכתי מרתק, הכולל – כדרכה של ההלכה – שימוש יצירתי באמצעים פרשניים, בהתאם לעמדתו היסודית של הדיין. המתנגדים למות הנישואין מאמצים בהרחבה מקורות כתשובת מהרשד"ם הנזכרת, ומצמצמים מאידך את תחולתם של המקורות המנוגדים. ר' חיים פלאג'י, לדידם, מתפרש כמי שאינו מתכוון חלילה לאפשר כפיית גט, אלא רק להטיל "חובה על בני הזוג להשמע לבית הדין" – חובה עמומה, שאיננה בעלת משמעות משפטית מעשית, אלא דתית־חינוכית, "מדין כופין על המצוות" (ראו הדין והדיין 18 [תשס"ח], עמ' 8 – 9; 11).

פרשנות זו, כך העיד הרב ציון בוארון, דעת המיעוט בפסק דינם הנזכר של הרבנים שרמן ואיזירר, היא כמובן "ההיפך הגמור ממה שנאמר במפורש בשו"ת הגר"ח [= ר' חיים פלאג'י]". התומכים בגירושין במצבי מות הנישואין אף הם שולחים ידם במלאכה הפרשנית, ולדידם לתשובת מהרשד"ם (המעניקה לבעל זכות להתנות תנאים המעכבים את אכיפת הגירושין) יש להתייחס כדעת מיעוט הלכתית, ואף אם נבקש לקבלה יש ליישמה רק ב"תנאי שנקל לקיימו" (כלשונו של מהרשד"ם – לשון הפותחת פתח רחב לפרשנות מצמצמת של זכות זו).

קו פרשת המאיס

נראה לי כי יש לסמן את "קו פרשת המים" של הדיון ההלכתי בין הגישות הללו בנקודה הלכתית אחת: השימוש בטענת "מאיס עלי". "מאיס עלי", טענת האישה שהבעל מאוס בעיניה, היא טענה שאיננה מגובה באשם של בן הזוג, אולם בדרך כלל מלווה ב"אמתלה מבוררת" המשקפת מצב עובדתי של "מות הנישואין" (שו"ת הרא"ש, כלל מג סימן ח, בשם מהר"ם ועוד).

אכיפת גט בתביעה שכזו נתונה במחלוקת נוקבת מזמן הגאונים ועד ימינו, ובפסיקה העכשווית ניתן לזהות, כאמור, שתי מגמות: האחת איננה מאפשרת חיוב בגט במקרים אלו, והאחרת מקבלת את טענת "מאיס עלי" ומאפשרת מכוחה חיוב בגט – שתוצאתו עשויה להיות הטלת סנקציות ("צווי הגבלה" כלשונו של "חוק הסנקציות" – ראו חוק בתי דין רבניים [קיום פסקי דין של גירושין, תשנ"ה־1995) כנגד הצד סרבן הגט (למקרה קיצון, שבו משתקף הפער בין שתי העמדות בצורה חדה, ראו פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים מתאריך י"ד בכסלו תשע"ד, תיק מס' ‏917387/1‏).

בעיית מסורבות הגט היא אם כן בראש ובראשונה שאלה של הגדרה. אולם הוויכוח על הגדרת הבעיה איננו ויכוח בין ההלכה למתנגדיה, ואין לראות בדעה שמרנית עמדה הלכתית "אותנטית" יותר מחברתה. רבים בתוך ההלכה סבורים – עמדה שלצד היותה מבוססת הלכתית, היא לטעמי ראויה גם מנקודת מבט אזרחית – כי במצבים של שבר בלתי ניתן לאיחוי בחיי הנישואין גירושין הם מוצדקים, ויש לנקוט אמצעים מעשיים כדי להביא לסיום הנישואין. ומכאן, ההבנה שההלכה עצמה (ולפחות זרמים בתוכה) מכירה בזכותן של מסורבות הגט לקבל את גִטן היא צעד ראשון ומשמעותי בדרך למציאת פתרון. ליתר דיוק, בדרך לאימוץ פתרון ראוי, מתוך מגוון פתרונות קיימים ומוכרים.

ד"ר אבישלום וסטרייך הוא מרצה למשפט עברי ולדיני משפחה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן ועמית מחקר ב־Agunah Research Unit, אוניברסיטת מנצ‘סטר, בריטניה. פרסם לאחרונה את הספר: Talmud Based Solutions to the Problem of the Agunah, העוסק במגוון פתרונות לבעיית מסורבות הגט

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-גיליון מצורע תשע"ד - 869 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: