בתגובה ל"על כורחך אתה חי"

מאת הרב חיים נבון, גיליון פרשת תזריע

זהות מותנית

מאמרו של הרב נבון הוא מאמר יפה וחשוב. אנו אף מזדהים ומסכימים עם חלקים ניכרים ממאמרו החשוב, אך יחד עם זאת, לתחושתנו התמונה כפי שהוצגה איננה מאוזנת ומדויקת דיה. אף נראה בעינינו שחלקים רבים במאמר אינם עולים בקנה אחד עם רכיבים חשובים ומרכזיים של היהדות ושל האנושיות כפי שאנו מבינים אותם.

נתחיל דווקא מהחלק הקל, בהערה שיש בה לדעתנו קצת יותר מתרגיל רטורי: כיצד ניתן להשוות בין זהות דתית אמונית של יצור אנושי לזהותה של הזברה? האם אין זו (וסליחה על המילה הקשה) התבהמות גמורה?

ייחודו הגדול של האדם הוא ביכולתו לבחור. היכולת הזו עצמה, אגב, כפי שלימדנו סארטר, היא אפילו לא דבר שנתון לחלוטין לבחירתנו: האדם בן חורין לכול הוא, מלבד חוסר היכולת שלו לוותר על חירותו (שהרי גם ויתור על החירות אינו אלא בחירה אנושית).

גם בחירת הכותב לראות את הזהות שלתוכה נולד האדם בתור הרכיב המרכזי והיסודי ביותר של הזהות האישית איננה יותר מאשר בחירה. בחירה מרשימה וראויה כשלעצמה, אך עדיין בחירה. וכמו בכל בחירה שאנו עושים בחיינו, כדאי להיות מודעים גם לחסרונותיה. ולבחירה הזו, לצד יתרונותיה, יש גם מחירים כבדים.

כאשר חוויית החיים מכילה בעיקר רכיבים של זהות ולא של בחירה, הסכנה הראשונה היא הפיכת הזהות לשקופה. אנו רואים סביבנו (ובתוכנו) את המקומות שבהם אדם דש בעקביו את הרגליו השחוקים, ובהם גם את המחויבויות הדתיות והערכיות שלו. גם בזוגיות הסכנה של הפיכת בן/בת הזוג לשקופים, למובנים מאליהם, היא ממשית ומוחשית.

לנגוע בתהומות הקיום

בנוסף, כאשר מעבירים יותר מדי מרכיבים וממדים של הקיום לקוטב של הזהות, לא מאפשרים לנפש לנגוע בתהומות הקיום. לא מאפשרים לה להיפגש עם "החלל הפנוי", עם נקודות הראשית של ההתהוות והיצירה ועם השכבות הראשוניות והחשופות של הנפש ושל הקיום. עם המקום שבו, ורק בו, יכול להיווצר חיבור פנימי ועמוק בין האדם לבין הרכיבים המכוננים של זהותו.

למטבע הזה יש שני צדדים. לא ניתן לבטח באופן כמעט הרמטי את כל הרבדים המכוננים של הזהות (לאום, שפה, השקפה דתית, אורח חיים פרטני ויומיומי), ויחד עם זאת לטעון שאנו מעוניינים לאפשר לאדם גם ליצור חיבור פנימי אל המקומות האלו. חיבור פנימי נוצר מתוך חופש פנימי. והחופש קיים כאשר יש באדם נכונות לתהות, להרהר ולעתים אף לערער על התבניות היסודיות שלתוכן הוא נולד ועליהן הוא גדל. והתהייה הזו, בתורה, יש בכוחה גם לחזק ולהחיות את תכניה של הזהות הקיימת, ולהעניק להם חיוניות מתמדת ומתחדשת.

אנו גם מאמינים שהרב נבון לא ימהר להזדהות עם מסקנות מתבקשות של טיעונו. למשל: מה הוא יאמר לקבוצת אנשים שגדלו בעולם חילוני רב־דורי ומעובה שורשים, ומעוניינים לסלול את דרכם לעבר הזהות הדתית המתנגשת חזיתית עם הזהות שעליה הם גדלו? לכאורה, ניתן להסיק מדבריו שהוא יטיף להם על חשיבות קוטב הזהות ושימור השורשים הזהותיים שלתוכם נולדו. ניתן לנחש שזה לא מה שיאמר להם. ואם כך, נמצאנו למדים שבשורש העניין לא מצוי בהכרח השימור המוחלט של הזהות, אלא הוא מותנה בסופו של דבר בתכניה הספציפיים של הזהות, ובעמדה של האדם הפרטי ביחס אליה.

הבחירה שמזומנת לפתחו של האדם ביחס לזהותו היא בעלת ממד כפול: הבחירה בזהות עצמה, והבחירה בתוך הזהות. ברמה הראשונה האדם נדרש לשאול את עצמו האם הוא רוצה להמשיך ולהשתייך לתוך המפעל התרבותי והחברתי שלתוכו הוא נולד. האם הוא מעוניין להזדהות עם המורשת הדתית והרוחנית שהנחילו לו הוריו וסביבתו, ומדוע.

חופשי ובוחר

גם כאשר האדם בוחר מחדש בזהותו, עדיין ישנו מרחב פנימי שבו ממשיך להתקיים הדיון בשאלות הבסיס והתשתית של הזהות. ממד מהותי של הבחירה נעוץ בפרספקטיבה שהיא מאפשרת ביחס לפעולות שבהן האדם לוקח חלק. כך יש באפשרותו של האדם לא רק לחיות את הדברים כשלעצמם, אלא גם להתבונן בהם ולבחון אותם מבחוץ. ובכך יש הגדרה מחודשת של ייחודו של האדם על הבהמה: מותר האדם מן הבהמה ביכולתו להסתכל ולחשוב על הדברים שאותם הוא חווה ועושה באופן יומיומי. לא רק להיות בתוכם, אלא גם להתבונן עליהם.

כמה נפלא הוא שהחג שאליו אנו מתקרבים כעת, החג שבו אנו מציינים את הולדת הזהות שלנו, נקרא חג החירות. רק שבעה שבועות לאחר החג שחוגג את החירות יבוא החג שמציין את הולדת הזהות: חג מתן תורה. לאמור: חיבור אמיתי לזהות יכול להיעשות רק אם עוברים בדרך בתחום שלטונה של החירות. לכן, גם מתן התורה נעשה בדרך של ברית ושל בחירה. הקב"ה מתנה את מסירת התורה בהסכמתם ורצונם של בני ישראל (שמות יט, ה־ח).

ודעתם של חז"ל לא נחה גם בכך: הם קבעו שגם במעמד הר סיני היה יסוד מסוים של כפייה, יסוד שערער וביטל את כל תוקפה המחייב של התורה ("מכאן מודעה [=שטר ביטול] רבה לאורייתא"! [בבלי שבת פח, א]), ובעיה זו באה על פתרונה רק בחג הפורים, שם החיבור המחודש לזהות נבע כולו מתוך בחירה ורצון חופשי, וללא כל התערבות שמימית. ולא רק זאת, אלא שבחג הפורים, לראשונה, העם עצמו יצר וחידש מצוות חדשות שכלל לא הגיעו אליו בהתגלות. ללמדנו שחירות קשורה תמיד גם ביכולת ליצור ולחדש, ולא רק לשמר את הקיים.

אכן, מותר האדם הוא היותו יצור חופשי ויצור בוחר. הזהות שאליה האדם נולד היא נקודת המוצא. היא זו שמעניקה את הכלים, את המטענים הרגשיים הראשוניים, את מפת ההתמצאות במרחב ואת הטעמים והריחות – הממשיים והמטפוריים – שילוו אותו כל חייו. כל אלו מהווים שורשים הכרחיים להתפתחותה של האישיות הבוגרת. אלו הכלים שאיתם האדם צריך לעבוד בחייו. הוא לא מסוגל להתנתק מהם, ולא רצוי שינסה לעשות זאת.

ואכן, ראוי שהאדם ייוולד לתוך תרבות "עבה": רוויה בסמלים, בטקסים, בממדי משמעות ועומק ובשפה תרבותית עשירה שמעצבת גם את מעמקי הנפש. באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא עומק הזהות שהאדם רוכש בשלבי חייו הראשוניים מעניק ליכולת הבחירה שלו מרחב פעולה ומימוש גדול ומשמעותי הרבה יותר. מבחינה זו, הזהות והבחירה אינן שני ממדים שרק מתחרים זה בזה, אלא במידה רבה הם גם מעצימים ומפתחים זה את זה.

האדם שבוחר מחדש בזהותו, שמחדש את הברית שלתוכה נולד, הוא זה שגם יכול להיות שותף פעיל בעיצוב המתהווה והולך של התרבות והזהות עם השנים והדורות. זהו גם הבסיס שמאפשר לאדם לקיים דיאלוג יצירתי עם רכיבים זהותיים שמגיעים מעולמות תרבותיים אחרים. כדי לאפשר את כל אלו, היסוד של החירות צריך להתקיים לא רק כקומה שנייה על גבי הקומה של הזהות הראשונית, אלא גם לפעם בתוכה ולהתייחס אליה עצמה.

רק המעבר במסדרון החירות, שאכן עלול לעלות לאדם בתחושות של בלבול ומבוכה, אפילו לאורך תקופה ארוכה, מאפשר לאדם להיכנס מלוא קומתו אל טרקלינה המהודר של הזהות. ואז מגיע מקומה החשוב של המחויבות, הנחישות והיכולת לאחוז בדרך הארוכה גם "כשלא מתחשק" וגם כאשר "יש כל מיני אפשרויות שקורצות מהצדדים". שהרי החופש השלם הוא לא רק החופש לבחור אלא גם החופש להתחייב.

מובן כי האחיזה בזהות המולדת עשויה לסייע בגידור חומות הדת מול הרוחות החדשות, ומול אופציות הזהות האלטרנטיביות שמרחפות מסביב. אך אנו סבורים כי לא זו הדרך, ודאי שלא הדרך היחידה. עלינו ללמוד לדבר את שפת החירות, את שפת המפגש עם תהומות הקיום, ומתוכה לבנות מחדש ובאופן משוכלל ועמוק הרבה יותר את מערכי חיינו וזהותנו.

יצירת החוזרים בתשובה

המתבונן בתרבות הישראלית של השנים האחרונות לא יכול להתעלם מן העובדה שרוב מוחלט של היצירה האמנותית החדשה בעולם הדתי מגיע דווקא מעולמם של החוזרים בתשובה. ניתן לראות בכך ביטוי מוחשי לעוצמתו של עולם דתי שנבנה מתוך נקודה פנימית של חופש ושל בחירה.

נכון הוא שהאיזון המדויק בין ממד הזהות לבין ממד הבחירה תלוי גם בדפוסי אישיות שונים ובעמדות נפשיות שונות, וממילא לאנשים שונים עשוי להתאים תמהיל שונה של שני היסודות הללו, אך לדידנו האתגר הגדול של העולם הדתי הוא ביכולת להפנים ולבטא את הערך הגדול של נקודת החופש והבחירה, שמתבססת על ונובעת מתוך המושרשות העמוקה בברית. הפנמה זו לא מבטאת רק אילוץ שלא ניתן להימנע ממנו, אלא הכרה בממד עומק של הזהות האנושית והדתית, שהתרבות הדתית יכולה גם לצמוח ולהיבנות ממנו, ולא רק לחוש מאוימת מפניו.

יצחק וסמדר בן דוד

מתחים וקשר בסיסי

הרב חיים נבון משיב:

תודה לרב יצחק ולסמדר בן דוד על תגובתם העניינית. כמענה, אסתפק בכמה הערות נחוצות.

ראשית, הכותבים טענו שהדגשת הזהות על חשבון הבחירה הופכת זהות זו לשקופה, חסרת חשיבות ולא רלוונטית. זוהי טענה שבעיניי היא מוכחשת בפשטות מהמציאות. דומני שיסכימו עמי הכותבים שזהותו היהודית של הגאון מווילנה הייתה עבורו מושרשת ומובנת מאליה. האם יאמרו שזהותו היהודית של הגר"א הייתה "שקופה" או חסרת חשיבות?! אמי נוכחת בחיי מיום היוולדי (למעשה, עוד לפני כן). האם זה הופך אותה לחסרת חשיבות עבורי? ההפך הגמור הוא הנכון.

שנית, ברי לי – כפי שגם כתבתי במאמרי המקורי – שאדם יכול (ולעתים צריך) לשנות את זהותו. הרי אדם יכול לחזור בתשובה, או אפילו להתגייר. ברם, מדובר בתהליך איטי, קשה וכואב, ולא בקרנבל ססגוני של חילופי־זהות מתמידים. יתר על כן: גם כאשר אדם משנה, בעמל רב, חלק מזהותו, הרי חלקים חשובים ממנה נותרים בעינם. גם אדם שחוזר בתשובה עדיין נותר אדם, גבר או אישה, בן להוריו, אח לאחיו, יהודי, ישראלי, וכן הלאה.

שלישית, הכותבים ציינו את חג החירות הבא עלינו לטובה כסמל לחיים של תהייה מתמדת. האם באמת החירות של פסח היא חירות סארטריאנית, ואולי אפילו פוסט־מודרנית, רצף אינסופי של בחירות חוזרות ונשנות, משוללות עוגן מוצק ויציב?! על איזו חירות מדבר המקרא? על אבותינו שיצאו כולם יחדיו משעבוד מצרים בלילה הזה, שבו נחתמה בדם זהותם היהודית הקולקטיבית. האם בני ישראל שנגאלו זה עתה יחדיו מבית העבדים התקבצו כדי להעלות תהיות מתוחכמות וספקות אינסופיים על אודות יהדותם? האם זה מה שמורה לנו התורה לחגוג? ובכן, מסופקני.

האם חיי תלישות, חיים של תהייה מתמדת וקפיצה בין זהויות, הם דרך המלך לעומק ולחיבור פנימי? לדעתי זוהי אשליה רומנטית. חיים כאלו מביאים אדם לעתים קרובות לטשטוש ולשטחיות. עומק וגם חירות בריאה יכולים לדעתי לשגשג דווקא על בסיס זהות מוצקה ויציבה.

אפשר למקד את מחלוקתנו בשני משפטים שכתבו המגיבים: "חיבור פנימי נוצר מתוך חופש פנימי. והחופש קיים כאשר יש באדם נכונות לתהות, להרהר ולעתים אף לערער על התבניות היסודיות שלתוכן הוא נולד". אני חולק על המשפט הזה לחלוטין. יבחן כל אחד את קשריו עם הוריו. אדם אינו בוחר בהוריו. נוכחותם בחייו היא מובנת מאליה. דווקא משום כך היא משמעותית ועמוקה מכול.

ברור שלאדם עלולים להיות קונפליקטים מתמשכים בהגדרת יחסיו עם הוריו, אך במשפחה בריאה המתחים הללו באים על רקע קשר בסיסי, נתון ובלתי מעורער. גם מערכת היחסים שלנו עם זהותנו היהודית יכולה לבטא קונפליקטים ומתחים, אך הם צריכים לבוא על רקע של חיבור מובן מאליו, פשוט ונתון. לבן החכם מההגדה ברור שה' א־לוהי ישראל הוא "א־לוהינו". שאלתו יוצאת מהנחה פשוטה וברורה זו וחוזרת אליה. דומני שחז"ל לא ציינו זאת לגנותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-גיליון מצורע תשע"ד - 869, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: