בועת האבסורד באמריקה | יונתן דה־שליט

גיבורי קרבות במלחמת עיראק השנייה מובלים למסע ניצחון באצטדיון פוטבול, המדגיש את הניכור והיחס המזויף של הציבור ללוחמיו. ספר חדש מציג דמות לא שגרתית 

מצדיעים לך, בילי לין!

בן פאונטן

מאנגלית: שאול לוין

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 316 עמ'

"מצדיעים לך, בילי לין!" הוא לכאורה רומן מלחמתי (או, נכון יותר, רומן אנטי מלחמתי). צוות של לוחמי חי"ר אמריקנים, אנשי פלוגת בראבו, נתקל במורדים עיראקים בתעלת אל־אנסקאר, מנהל קרב פנים אל פנים נועז, סופג נפגעים ונוחל ניצחון. רצה הגורל, וצוות חדשות של פוקס ניוז התלווה ללוחמים והנציח את גיבורי הקרב. שמונת אנשי הצוות ששרדו מובאים לארצות הברית למסע תמיכה במלחמת עיראק השנייה.

הרומן מתרחש למעשה במהלך אחר צהריים אחד: משחק פוטבול חגיגי הנערך בחג ההודיה האמריקני באצטדיון טקסס, אצטדיון הבית של הדאלאס קאובויז. הלוחמים זוכים לקבלת פנים מפוארת, לארוחת חג עצומה, לסיור בקרביו של המבנה הענק ולמפגש עם הבעלים של קבוצת הפוטבול ועם קבוצת המעודדות. הם משתתפים במופע ראווה במחצית המשחק ובתום המשחק תסיע אותם לימוזינת האמר לבנה וארוכה לנקודת כינוס שממנה יחזרו לאחד עשר חודשי לחימה נוספים בעיראק.

למרות ההקשר המלחמתי, הספר אינו עוסק במלחמה אלא מדבר על אמריקה. אמריקה בהנהגתם של ג'ורג' בוש הבן ושל דיק צ'ייני, אמריקה התאגידית, אמריקה הצרכנית, אמריקה המעמדית. והוא עושה זאת בצורה מרהיבה, תוך בניית עלילה כל כך מרוכזת וממוקדת עד שהיא מייצרת מסה קריטית הגורמת לפיצוץ גדול, המותיר למרבה ההפתעה תחושה של סיפוק רגשי ותחושה מסוימת של אופטימיות ותקווה.

כתפיים רחבות

גיבור הספר הוא בילי לין, חייל צעיר בן 19 המתגייס לצבא כחלק מהסדר טיעון בהליך פלילי שנפתח נגדו. בילי, אז תלמיד סוער ופרוע בשנה האחרונה של התיכון בעיירה נידחת וקטנה בטקסס, נוקם את נקמתה של אחותו קת'רין. קת'רין נפצעת קשה בתאונת דרכים, פניה מושחתות והיא מתחילה דרך ייסורים של החלמה איטית ושל ניתוחים פלסטיים קשים. הארוס שלה אינו עומד בכך, ומבטל את האירוסין. בילי הורס את מכוניתו היאפית במכות לום, ואף רודף אחרי הארוס המבועת כשהלום מתנופף מעל ראשו.

במקום להישלח לכלא הוא מתחייב להתגייס לצבא, וכך הוא עושה, מצטרף לתחתית החבית של צבא היבשה האמריקני, ויוצא למלחמה בעיראק. בילי מונצח על ידי כתבי פוקס ניוז כאחד מגיבורי הקרב באל־אנסקאר, כשהוא מטפל תחת אש באחד החיילים שנפצעו ובה בעת נלחם בעיראקים שסביבו. את סיפור מסע התעמולה והניצחון בעקבות הקרב אנו רואים דרך עיניו, אם כי המחבר מצליח לתת נפח, אופי ושפה גם ללוחמים האחרים של צוות בראבו, ובראשם הסמל דיים שאותו בילי מעריץ ושאליו הוא מרגיש קרבה מיוחדת.

בדמותו של בילי טמון פרדוקס. מצד אחד, בחור שבקושי גמר בית ספר תיכון באיזה חור מאובק בטקסס, ומצד שני עושר של מחשבות ותיאורים וחשיבה מאתגרת ולא שגרתית. האם כתפיו של הגיבור בעל כורחו בן ה־19 מחזיקות את המשקל הזה? חשבתי על כך יותר מפעם אחת לאורך קריאת הספר, ובסוף השתכנעתי שכן. זה חלק מקסמה של הדמות, מהמורכבות שלה, ולמרות שבן פאונטן הולך כאן על חבל דק וגבוה, לטעמי הוא מצליח לא למעוד.

אלה שלא הייתה להם ברירה אחרת התגייסו לצבא. המלחמה בעיראק, 2007

אלה שלא הייתה להם ברירה אחרת התגייסו לצבא. המלחמה בעיראק, 2007

הרהורי עריקה

את צוות בראבו מלווה מפיק הוליוודי שרכש את הזכויות לסיפור הקרב והוא מנסה לסגור עסקה עם אחד האולפנים עוד לפני שהלוחמים יחזרו לעיראק. את מסעם בן השבועיים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית מלווה הפנטזיה של התעשרות מהירה, למרות שנראה שאמריקה שבעה מסרטי מלחמה, בוודאי כשמדובר על מלחמה לא אופנתית כמו מלחמת עיראק השנייה. ואכן, אחת ההצעות המדהימות שעולות במהלך המשא ומתן עם גורמים אלמוניים ורבי עוצמה בהוליווד היא להעביר את העלילה למלחמת העולם השנייה! כשלוחמי בראבו מסרבים להצעה כספית נמוכה ומעליבה מנצל המפיק את עוצמתו ואת קשריו וגורם לגנרל מהפנטגון להתקשר לסמל דיים המנהיג את המחלקה, מן הסתם כדי להכריח אותו להיענות להצעה המשפילה.

יש בכך רמז נוסף לניכור העמוק בין אזרחי ארצות הברית לבין החיילים הלוחמים עבורם. נראה שגם צוות בראבו וגם הגנרל מהפנטגון חיים בסוג של בועה בלתי נראית המפרידה בינם לבין שאר אמריקה. תשרתו בצבא, תקבלו מאתנו את שכרכם, תמותו אם צריך, אבל אל תיכנסו באמת לחיים שלנו. את הניכור הזה חש בילי לכל אורכו של סיור הניצחון ברחבי אמריקה. אמנם תועפות של אהדה, אהבה והערצה מורעפות עליהם מצד כל האזרחים שעִמם הם נפגשים בחטף במהלך מצעד התעמולה המתמשך שלהם, אבל כל המילים לא באמת מצליחות לגעת.

ובתוך כל המהומה הזו מתמודד בילי עם רעיון חתרני שהולך וצומח בו. פלאשבק לביקור קצר שערך בבית הוריו מתאר את מחשבותיו של בילי כשהוא שרוע לצד אחותו על מגבת חוף. "אם יקרה לך משהו, אני אתאבד", היא אומרת לו, ולצד הטאבו המגולם בקרבה הפיזית בין אח ואחות היא מתחילה לטעת בראשו טאבו נוסף, את הרעיון לערוק מהצבא ולא לחזור לעיראק. כגיבור מלחמה הרי ימצאו לבסוף דרך לשחררו ולא לאסור אותו, והיא גם מכירה עמותה רצינית, עם עורכי דין טובים, שידעו לטפל בו.

הרעיון הזה, להתחמק ממילוי חובתו (חובה חוזית, לא בהכרח חובה פטריוטית), מלווה את בילי לכל אורכו של משחק הפוטבול, והטלפון הסלולרי שלו מקבל עוד ועוד שיחות טלפון מנציגי העמותה, שיחות שלהן הוא אינו עונה. הרהור העריקה מהדהד את ההתחמקות של רבים וטובים מהצעירים האמריקנים במהלך מלחמת וייטנאם. אז היה גיוס חובה, ומי שבדרך כלל הצליח להתחמק היו לבנים בני המעמדות החברתיים הגבוהים יותר. במלחמת עיראק זה כבר לא היה רלוונטי. הצבא הפך לצבא שכיר, שאליו התגייסו ממילא אלה שלא הייתה להם ברירה אחרת.

איך מתוארים לוחמי בראבו? לא בתור טובי בניה של אמריקה, אבל ללא ספק מהטופ של השליש התחתון של האוכלוסייה. "כולנו אמריקאים פה… אבל הם שונים, האמריקאים האלה. הם החוג הנוצץ. הם מתלבשים יפה, אמונים על היגיינה מהסוג המתקדם ביותר, בקיאים בעולם ההשקעות המורכבות ופעילים למדי בכל הקשור להנאות החיים הטובים… זמן איכות עם בראבו הוא פשוט אחת ההנאות המזומנות להם, והמחשבה על כך מעוררת בבילי מרירות כלשהי. יותר משהוא מקנא, הוא מבועת מעומק הלב. הפחד מפני החזרה לעיראק שווה ערך לעוני הנורא ביותר, וככה הוא מרגיש עכשיו, עני, כמו ילד הומלס עלוב שנדחף פתאום לחברתם של מיליונרים" (עמ' 120־121).

העיקר הדימוי

יש מבקרים שהכתירו את "מצדיעים לך, בילי לין!" כ"מלכוד 22" של מלחמת עיראק. אני חושב שההשוואה הזו עושה עוול כפול ושמדובר בספרים שונים לגמרי (למרות משפט כמו זה שאחותו של בילי אומרת לו: "ברור שאתה לא מקרה נפשי, רק משוגע ירצה לחזור למלחמה" [עמ' 263], שהוא כמעט ציטוט מספרו הנפלא של ג'וזף הלר). בעוד "מלכוד 22" עוסק באבסורד של המלחמה, "מצדיעים לך, בילי לין!" עוסק יותר באבסורדים הקורעים את אמריקה.

בעיניי, השוואה יותר מעניינת היא עם הפרשה האמיתית של מצעד ההסברה והניצחון שנערך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה לחיילים שהניפו את הדגל האמריקני באיוו ג'ימה (שעליו עשה קלינט איסטווד את סרטו "גיבורי הדגל"). גם שם ניצלה מכונת יחסי הציבור של הצבא האמריקני את גבורתם של הלוחמים הפשוטים, גם שם העיקר היה הדימוי שצולם (הנפת הדגל) ולא הגבורה וההקרבה של הלוחמים שלא תועדו. גם שם, לאחר התהילה והמסע המתוקשר, נותר כל לוחם לנפשו, ולכל היותר נשאר עם חבריו החיילים, כי אחרי ככלות הכול, הם הם הדבר האמיתי.

"אז בואו נתפלל, אחיי האמריקאים", חולף הנאום הזה במוחו של בילי לין, צעיר וקשוח כמות שהוא, "הצטרפו אליי לתפילה. בואו נתפלל על האלפים הרבים שהלכו, ואלה שילכו בעקבותיהם. בואו נתפלל בשביל לייק והגדמים שלו. נתפלל בשביל המקלע של איי־בורט, שלעולם לא יהיה לו מעצור בקרב. נתפלל בשביל צ'ייני, בוש וראמספלד, האב, הבן ורוח הקודש, וכל המלאכים ב'סנטקום' וראשי המטות המשולבים. נתפלל שזה באמת בשביל הנפט. נתפלל למיגון ההאמרים. נתפלל על שרום, שאולי יזכה לחיי נצח בגן עדן ואולי לא אבל אין שום ספק שאצלנו בכדור הארץ הוא מת באופן סופי ומוחלט קיבינימט" (עמ' 227).

התרגום של שאול לוין מצוין. הוא מצליח להתמודד ביצירתיות עם רמות ומשלבים מגוונים של שפה, ומצליח להעביר לעברית את הדחיסות, הצבעוניות, העוצמה והמועקה של הדרמה המתרחשת בקפסולה אמריקנית כל כך – משחק חג ההודיה של קבוצת פוטבול בטקסס. שמו העברי של הספר אינו תרגום מילולי של השם באנגלית (Billy Lynn's Long Halftime Walk) אלא אלטרנטיבה נפלאה המתאימה יותר לעברית. סלנג כגון nina leven תורגם בהצלחה לחת‘סרה בספטמבר. וכך הלאה. תרגום לתפארת.

הכריכה (בעיצוב אמרי זרטל) סתמית למדי. הבחירה לתת פנים לבילי לין במקום לאפשר לקורא ליצור אותן בדמיונו מאכזבת. העיצוב ממתג את הספר המורכב והמיוחד הזה כספרות פופולרית, ובכך הוא גם מטעה וגם עושה לו עוול.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

פורסמה ב-6 באפריל 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון מצורע תשע"ד - 869, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: