יונת דרור בתוך מסגרת| אבישלום שילוח

לבד מקומץ חוזרים בתשובה לא הוציאה מתוכה החברה החרדית אמנים. הרהורים על הפער שבין התפיסה החרדית ליסודות האמנות, לרגל פתיחת השלוחה החרדית של "בצלאל" 

האמנות, מעבר להיותה השתקפות של האמן ונפשו, משמשת גם ראי והשתקפות של פני החברה כולה; היא מאפשרת הסתכלות חודרת ומבט פנימי אל תוך החברה, מעבר למציאות הרגילה הפרוסה אל מול העין, ומספקת עדות אותנטית על אופייה, צלמה ודמותה. האמנות היא יונת דרור החופשייה וחפה מכל מחויבות ועול, מוסכמה ומסגרת, ומשכך היא משמשת שופרו של האינדיבידואל, החריג, השונה והמוזר, ומאפשרת הבעה של קולות שאינם נשמעים בדרך כלל. בהיותה כזאת, היא גם יכולה לעתים להיות שופר לביקורת נוקבת על החברה, ביקורת מוסרית, תרבותית או פוליטית.

אולם יותר משהאמנות היא ראי של החברה, היעדרה מחברה מסוימת מספר הרבה על אותה חברה; היעדרה של האמנות יכול להעיד על היותה חברה קונפורמיסטית, אטומה ומסוגרת. חברה שאין בה ביטוי ושיח אמנותי היא חברה שלא נשמע בה קולו של היחיד, היא חברה סטרילית שמדחיקה את החיים, חברה שחסרה את אותה נשמה יתרה שהאמנות מפיחה.

התעלמות מוחלטת

אסף ענברי, במסתו המעמיקה "על שפת ההתגלות" הדנה בשאלה "מהי האמנות?", מזהה קִרבה רעיונית עמוקה בין האמונה לאמנות ובין המאמין לאמן. לדבריו, הן האמנות והן האמונה עוסקות במשמוע המציאות: בהענקת משמעות קוהרנטית למציאות האקראית, הסתמית, הכאוטית. המציאות כשלעצמה, כפי שהיא נראית לנו בעין לא מזוינת, היא אקראית ומקרית, שטף מפוזר וסתמי, רצף שרירותי וכאוטי של מראות ופיסות מציאות שאין ביניהם קשר. המאמין והאמן מתייחסים אליהם כאל קומפוזיציה שאף אחד מפריטיה אינו מקרי, כאל מערך קוהרנטי מובנה ונושא משמעות שכל חלקיו רלוונטיים, הכרחיים, קשורים זה לזה ולאיזו משמעות כוללת העולה מקישורם.

לכאורה, הקרבה העמוקה והמהותית בין האמנות לאמונה הייתה אמורה להתבטא לא רק במישור הרעיוני והתיאורטי, כי אם גם במישור המעשי. צפוי היה שנחזה בפעילות אמנותית פורייה ומלאת יצירה בקרב קהל המאמינים האמונים על האמונה. אולם התבוננות מקרוב במגזר החרדי, הנושא את דגל האמונה ומתיימר לייצג את קהילת המאמינים האותנטית, מגלה שלא רק שהפעילות האמנותית אינה זוכה בו למקום של כבוד והערכה, אלא שהיא אינה זוכה ליחס כלל, ובעצם להתעלמות מוחלטת; האמנות פשוט אינה קיימת מבחינתם. "אמנות חרדית" כמעט אינה בנמצא.

החברה החרדית כמעט לא הוציאה מתוכה אמנים חרדים – ציירים, משוררים, סופרים או פַּסלים – מלבד קומץ זעום ובלתי ניכר. תחום הציור בציבור החרדי, למשל, מוגבל לציורי קומיקס בשבועונים לגיל הרך. התחום הספרותי גם הוא אינו מפותח, והוא פונה בעיקר לשכבת הגיל הצעירה ורמתו רדודה ושטחית. הספרות החרדית חסרת עלילה מעמיקה ודמויות מורכבות, ולרוב היא מגויסת להקניית ערכים המוכתבים מראש. אין בחברה החרדית שיח אמנותי, וההתעניינות באמנות שואפת בה לאפס. התחום האמנותי היחיד שזכה ליחס של כבוד בחברה החרדית הוא התחום המוזיקלי, וזאת בהשפעת תנועת החסידות שקידשה את השירה והמוזיקה כערך עליון בעבודת הא־ל והוציאה מתוכה יצירות מופת מוזיקליות. מלבד זאת נעדרת האמנות לחלוטין מהחברה החרדית. האמנים החרדים הבודדים, שאת מספרם ניתן למנות על כף היד, הם לרוב חוזרים בתשובה שינקו את זיקתם האמנותית מימי עברם החילוני, וכפי שעוד נרחיב בהמשך.

התעלמות זו ללא ספק אומרת דרשני. אם האמנות והאמונה כה קרובות זו לזו, מהי הסיבה העומדת מאחורי התעלמות המגזר החרדי־אמוני מהתחום האמנותי? מדוע כה חרדים החרדים מפני האמנות? מה יש בה באמנות המרתיע את המגזר החרדי מלעסוק בה? להלן אטען שאין זו תופעה מקרית גרידא, כי אם תופעה הקשורה לאופיו המהותי של המגזר החרדי. ההתעלמות מתחום האמנות קשורה בהכרח לתשתית קיומו האידיאולוגי של המגזר. הבנת התופעה נעוצה בהבנת יסודות תשתיתה של החברה החרדית ואופייה. כשם שהאמונה והאמנות, כדברי ענברי, קרובות זו לזו, כך האמנות והחרדיות רחוקות זו מזו כרחוק השמים מן הארץ.

חב"ד וברסלב כחברות אמוניות שאינן מסתגרות. יחיאל אופנר, "חסידים הולכים אל הרבי"  יחיאל אופנר הוא צייר חסיד חב"ד המתעד בציוריו את חיי החסידים בעיירה היהודית

חב"ד וברסלב כחברות אמוניות שאינן מסתגרות. יחיאל אופנר, "חסידים הולכים אל הרבי"
יחיאל אופנר הוא צייר חסיד חב"ד המתעד בציוריו את חיי החסידים בעיירה היהודית

חרדים מהמודרנה

החרדיות, כחברה שמרנית ומסתגרת המנסה להתנזר מהשפעת העולם והתרבות המערבית, המתירנית והקלוקלת בעיניה, פיתחה מנגנון הגנה שמרני ונוקשה שמרכיביו העיקריים הם שניים. הראשון, הקונפורמיות המוטבעת בדנ"א של החרדיות ומונעת כל ביטוי אינדיבידואלי ואישי. השני, הבדלנות הסטרילית והנוקשה המאפיינת את החרדיות וחוסמת כל מגע עם החיים שאינו עובר דרך הדתיות כפי שגובשה ועוצבה במגזר. שניהם מהווים שני צדדים לאותו מטבע – חומת המסגרת השמרנית והמתגוננת מפני העולם והמודרנה, המונעת כל השפעה מחוצה לה.

לא בכדי נקראת החברה "חרדית". הפרשנות הקלאסית מפרשת זאת בחרדה לדבר ה', אולם לא ניתן להתעלם מהפרשנות הנוספת, והיא החרדה מפני העולם והמודרנה. דומה כי פרשנות זו מתאימה והולמת יותר את החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו; היא חרדה, מפוחדת ועסוקה בעיקר בהתגוננות מפני השפעת העולם החיצוני והתרבות המודרנית.

 החברה החרדית היא קולקטיבית במהותה, ומתאפיינת בקונפורמיות מוחלטת. היא מחויבת לדוקטרינת "דעת־תורה", ורק חכמי הדור, עיני העדה, הם המוסמכים לדעת את האמת, את ההשקפה הטהורה. הם הם שומרי הגחלת, שומרי פך השמן הטהור. החברה החרדית אינה מכירה בקיומו האישי של היחיד, ואינה מאפשרת את ביטויו האינדיבידואלי של הפרט, שכן היא מאמינה שעל היחיד להיות כפוף להנהגה הרוחנית ולאורח החיים המוכתב על ידה.

גם במישור הפרקטי, על כל צעד ושעל ישנם קודי התנהגות ברורים, ממידת אורך החצאית בסנטימטרים וטלפון כשר וחסום ועד משטר מחשבות הכופה את "ההשקפה הטהורה". כל חריגה, ולו מועטת, מהנורמה המקובלת גוררת בעקבותיה השלכות חברתיות משמעותיות, מאיום באי קבלת הילדים למוסדות החינוך ועד קשיים בשידוכי הילדים. כל מחשבה עצמאית ואינדיבידואלית המטילה ספק באמונה, בסמכותם של גדולי הדור או ב"השקפה" המקובלת דינה כמחשבת כפירה הפסולה לחלוטין ויש לעקרה מן השורש.

לקולקטיביות זו, יש לציין, יש גם פן חיובי, והוא הקהילתיות החמה והמלוכדת, המעוררת השתאות. לתופעת הגמ"חים וארגוני החסד הפזורים בכל קהילה, לעזרה ההדדית ולביתיות החמימה אין אח ורע. החברה החרדית חיה כמשפחה אחת גדולה וענקית העומדת לימין חבריה בעת מצוקה.

מאידך גיסא, האמנות היא פסגת כושר ביטויו האישי של האמן האינדיבידואל, ביטוי שחף ומשוחרר מכל מסגרת ומחויבות כלשהי. האמנות היא יונת דרור חופשייה, הר געש חסר מעצורים; שטח ללא גבולות, ללא כללים, ללא מוסכמות. האמן, כדברי ביאליק, הוא כחתן ביום חופתו הפטור מן המצוות כולן, ללא עול ומחויבות. האמנות היא הדרך שבה היחיד מביע את עצמו, את מבטו האישי ואת תחושתו הפנימית, והיא עלולה גם להיות מרדנית, אוונגרדית, חתרנית, פרובוקטיבית. בכל אמן טמון ובוער הרצון להמציא, ליצור, לצאת להרפתקה, להעז. הוא נאבק בין מסורת וחידוש, בין עבר והווה, בין כנפי דמיונו למציאות, בין ריאליות לספיריטואליות. האמנות היא אינדיבידואלית, אימפולסיבית, ספונטנית, פנטזיונרית ומשוחררת מכל חוק ומסגרת. היא מערערת מוסכמות, מנפצת סטיגמות, מתריסה וחצופה.

אך טבעי שחברה קונפורמיסטית וקולקטיבית תתייחס בחוסר אהדה מוחלט לאמנות. המסגרת מבקשת לתחום, לאחד, לכבול. האמנות מבקשת לפרוץ, להעז, לגעוש. האמן זקוק לחופש יצירה טוטלי כאוויר לנשימה, החרדיות זקוקה לחומה גבוהה, יצוקה ואטומה שתגן עליה. האמן, אויב הוא לה. הוא מאיים לערער על המסגרת האחידה, על הנורמה המקובלת. הוא מהווה סכנה שיש לנטרל. הוא עלול להיות מורד, להצית מהפכה, לפרוץ את המסגרת.

מרד האמן המיוסר

אל מול התרבות המודרנית פיתחה החרדיות מנגנון רב עוצמה הכולל מגוון אמצעים שתפקידם לשמור על הסטריליות של המגזר מכל השפעה חיצונית, כמו למשל סביבת מגורים הומוגנית, קידוש הבורות ומניעת השכלה, קוד לבוש אחיד המגבש זהות שונה, צנזורה קפדנית על תכנים המופיעים בעיתונות החרדית ועוד.

בהיותה כזאת, בדלנית ומתגוננת, ובעקבות החומה הבצורה המגִנה עליה מכל השפעה חיצונית, איבדה החברה החרדית כל קשר ומגע עם היופי הטבעי והאסתטיקה של החיים. החיים, עקב ההנאה והחושניות שהם עלולים לספק, נהפכו למטרה ולאויב שממנו צריך להיזהר ולהתרחק. החברה החרדית הפכה למנותקת ועיוורת מול כל אותם ביטויים ישירים של החיים, גם אם הם כשלעצמם אין בהם פסול – אמנות, ציור, מוזיקה, בעלי חיים. היחס הראשוני והלא־מודע של החרדי המצוי לכל אלה הוא יחס של מרחק, של אי־שייכות, של חוסר רצון למגע ולהיכרות.

ואילו האמנות, תפקידה לתאר ולהביע את החיים, יפעתם וכיעורם, מעופם וצלילתם, אושרם וכאבם; את האהבה ואת השנאה, את היצר ואת הסיפוק, את החושניות והרומנטיקה, את תהום הנפש וצִדה האפל ואת כל שאר גלי ים החיים הגועש. משכך, עלולה האמנות להיות חצופה, בוטה ומתריסה. לא בכדי זכה העירום למעמד מרכזי בתולדות האמנות, שכן אחת ממטרות האמנות היא הבעת החיים האנושיים כפי שהם, ללא עידון, ללא שכבות חיצוניות, ללא לבושים והסתרות. האמנות מקלפת את הקליפה החיצונית, מנסה לגלות את המהות הפנימית הנסתרת.

גם מהבחינה הפרקטית, מיותר לציין את בעיות הצניעות שעלולות לצוץ ביצירות אמנות העוסקות בעירום ובמיניות. הדבר מהווה בעיה קשה לאדם החרדי שאמון על "אוטובוסי מהדרין" ומורגל בצנזורה מוחלטת של כל ביטוי נשי. גם יצירות אמנות עם מוטיבים נוצריים עלולות לערער את מצג העולם האמוני, הטהור והתמים. ספרות חרדית, למשל, אינה יכולה לעסוק באהבה וברומנטיקה, ולו גם הטהורה והזכה ביותר, או בלבטים אמוניים אישיים, שכן אם תעסוק בכך אחת דינה להיות מוחרמת על ידי הרבנים והציבור.

יתרה מזאת, התרבות כולה מסומנת במגזר החרדי כשלילית, מכיוון שאינה עוסקת ישירות בעבודת האלוהים. החרדיות רואה בכל עיסוק שאינו עבודת הא־ל או שאינו הכרחי לקיום הממשי גורם שלילי וביטול זמן לריק. היא אינה מכירה בצורך הנפשי להביע את ההסתכלות הפנימית, לתאר את החוויה האישית ולממש את כוח היצירה כצורך קיומי.

הקונפליקט בין החרדיות לבין האמנות מובע היטב בספרו המרתק של הסופר היהודי־אמריקני חיים פוטוק, "שמי הוא אשר לב". גיבור הספר הוא אשר לב, ילד חסידי המשתייך לחסידות ליאדוב – חסידות בדיונית שעוצבה בהשראת חסידות חב"ד, כעדותו של הסופר וכפי שקל לזהות. הילד ניחן בכישרון ציור נדיר המפליא את כל רואיו, ומתגלמת בו דמותו של האמן המתייסר, הנאבק לממש את כישרונו ויצירתו. ביד אמן ובכתיבה רגישה מתאר פוטוק את שלבי התבגרותו של אשר ואת מאבקו למען ביטוי כישרונו האמנותי. הסביבה הקרובה אליו, הכוללת את אביו העסקן, את חבריו ב"חיידר" ואת המשפיע של הישיבה, רואה בכישרונו בזבוז זמן לריק, חטא וכישרון מה"סטרא אחרא". אלה מנסים ללא הרף למנוע ממנו לממש את כישרונו, ואולם נפשו האמנותית אינה נכנעת להם, ונאבקת ליצור ולצייר.

פסגת יצירתו של אשר היא ציור פרובוקטיבי ונועז במיוחד, שבו הוא מציג את אמו צלובה, עומדת בינו ובין אביו, כסמל להיותה קרועה ומיוסרת בין אהבתה לבנה והערכתה לכישרונו האמנותי ובין מחויבותה לחינוכו השמרני והנוקשה של בעלה. בציור זה באה לידי ביטוי תמצית הקונפליקט בין אשר האמן הצעיר לבין החינוך והחברה השמרנית שבה גדל. הציור הפרובוקטיבי זוכה לפרסום רב ומוצג בכתבה בניו־יורק טיימס. כאשר הוריו רואים את הציור הם מוכים בתדהמה, ומסתלקים מהתערוכה בכאב ובצער, ללא אומר ומילים. גם הרבי ששמע על הציור קורא אליו את אשר לשיחת נזיפה חמורה ומורה לו להסתלק מניו יורק מיידית.

אשר לב, האמן המתייסר המורד באביו ובחינוכו, נאבק בסביבתו ובחברה השמרנית שבה גדל למען ביטוי חופשי וטוטלי של כישרונו האמנותי. זהו מסע כואב ומייסר של אמן צעיר בדרך למימושו העצמי. כפי שאמר לו מורו יעקב קאהן, האמנות היא אכן דת בפני עצמה, ומאמיניה נדרשים למסור את נפשם עליה, לעזוב את ביתם, ארצם ומולדתם למענה.

חלל התערוכה "אדם מה" של תלמידות השלוחה החרדית של "בצלאל" בשיתוף מכללת "אמָן"

חלל התערוכה "אדם מה" של תלמידות השלוחה החרדית של "בצלאל" בשיתוף מכללת "אמָן"

רחוקים מהקונצנזוס

ראוי לציין כי לא ניתן להחיל את הנאמר עד כה על חוגי החברה החרדית כולה. יוצאות מן הכלל הן הקבוצות החסידיות חב"ד וברסלב וקהילת בעלי התשובה, הרחוקות מן הקונצנזוס החרדי עד שלעתים יש הרואים בהן קבוצות שאינן נכללות בתוככי החברה החרדית. חברי הקבוצות הללו שונים בהשקפתם, באורח חייהם, בסגנון לבושם ובעוד מגוון מאפיינים תרבותיים. הם פתוחים הרבה יותר לעולם החיצוני ומקיימים דיאלוג ומפגש בלתי אמצעי איתו.

מאפיין בולט של חסידויות חב"ד וברסלב הוא המגוון הצבעוני והפסיפס האנושי, ומצווה בולטת אצלן היא "הפצת המעיינות" וקירוב רחוקים. כפועל יוצא מכך, מצוי בתוכם קהל ענק של מתקרבים ובעלי תשובה. קיומו של קהל כה גדול ודומיננטי שאינו חרדי מינקות משפיע רבות על צביונן של תנועות אלו. בעלי התשובה מביאים עמם את מטענם התרבותי מן העבר, מטען העובר טרנספורמציה ועידון מן החול אל הקודש, ונטמע בקרב תנועות אלו. הפתיחות של חב"ד וברסלב, יחד עם ציבור בעלי התשובה שבקרבם, גורמים לריחוקן של תנועות אלו מהקונצנזוס החרדי, ומאפשרים קיום של חברה אמונית שאינה מסתגרת ואטומה מהשפעת העולם והתרבות.

האמנים החרדים שאינם נמנים על חסידויות חב"ד וברסלב לרוב משתייכים לקהילת בעלי התשובה, ופעילותם האמנותית קשורה בעברם החילוני ולא בחברה החרדית. דוגמה לכך היא האמנים יצחק איקא ישראלי ומרדכי ארנון, שניהם בעלי תשובה ואמנים ידועים. הם שהקימו את המחלקה הישראלית בישיבת "אור שמח" ואת עמותת "תואר – תורה ארט", עמותה המיועדת לפיתוח אמנות חרדית אמונית, וכהגדרתה – "מרכז רב תחומי ייחודי מסוגו בנושאי אמנות, תרבות, מורשת השואה ומרכז ללימודי יהדות".

בימים אלו חנכה האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל שלוחה חרדית לאמנות בשיתוף עם מרכז "אמן" ברוממה, ירושלים. בטקס מיוחד שנערך במרכז "אמן" השתתפו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, פרופ' מנואל טרכטנברג, פרופ' אווה אילוז נשיאת בצלאל ומכובדים רבים אחרים. באתר של בצלאל כתבו על השלוחה החדשה: "מאז פרסום התוכנית בעיתונות לפני זמן קצר נרשמה התעניינות רבה המעידה על החוסר הקיים ועל הצמא האמיתי בקרב הציבור החרדי לתוכנית לימודים אקדמית בתחומי האמנות והאדריכלות. אנו רואים חשיבות עליונה בפתיחת השלוחה בשיתוף עם ‘אמן‘. אין לנו ספק שזו תהווה פריצת דרך משמעותית הן לבצלאל והן לאוכלוסייה ולחינוך החרדי“.

לכאורה יש בכך בשורה חדשנית ופריצת דרך של ממש, אולם סביר להניח שפרץ היצירתיות האמנותי של תלמידי המרכז החדש ייתקל בחומה בצורה שתחסום ותמנע את ביטויו החופשי והאותנטי של הכישרון האמנותי. חלק מהאמנים החרדים יצטרכו לקבל החלטה קשה ומשמעותית – האם להמשיך להשתייך למגזר החרדי ולהתכחש לאמת האמנותית שלהם, או לעזוב את המגזר ולבכר את חופש היצירה והאמנות.

אש מסביבה ובתוכה

זהו סיפורה העגום של החברה החרדית, שבינה לבין האמנות פער תהומי. כל חברה מתוקנת, בריאה ונאורה אמורה לאפשר מרחב אישי לאינדיבידואל ומגע ישיר עם היופי והנביעה של החיים. ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמאפיינים אלו הם הם סוד כוחו של המגזר החרדי, המאפשרים את המשך קיומו והישרדותו בעולם כה משוחרר, מתירני וחסר־גבולות. השאלה היא האם חומה שמרנית זו עדיין תקפה ואפקטיבית בעולם האינטרנטי, בעידן שבו כל העולם טמון בכף היד. החרדיות עומדת כיום מול אחד המשברים הגדולים בתולדותיה, האש בוערת מסביבה ובתוכה, וספק רב אם עוד יש לה האמצעים להתגונן מפני העולם הגדול והמודרנה. מאידך, החברה החרדית הוכיחה יכולת הישרדות יוצאת מן הכלל בהשתקמותה לאחר השואה, כך שמוקדם להספידה.

החברה החרדית בימינו עוברת תהליכים חברתיים פנימיים רבי משמעות, כמו יציאה לשוק העבודה, פתיחת מוסדות אקדמיים המותאמים במיוחד לחרדים וכדומה. בהשפעת תהליכים אלו, החברה החרדית משנה אט אט את צלמה ודמותה והופכת לחברה פתוחה יותר, מתונה יותר וליברלית יותר. ניתן לקוות כי יבוא יום שבו נחזה בפריחה אמנותית, ביצירה פורייה ובשיח אמנותי מעמיק ומשמעותי בחברה החרדית.

 אבישלום שילוח מגיע מרקע חרדי. כיום הוא סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 במרץ 2014, ב-גיליון תזריע תשע"ד - 868 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    "עצוב" ו"
    עגום" מאוד, שבמגזר שלם אינן מחכנכים לאהבת התורה, ליגיעה בתורה, למסירות נפש לתורה. מיהן הדמויות הבולטות והנערצות ב'מגזר'? אם לא האומנים למיניהם וסוגיהם, הרחוקים כמטחווי-קשת מגדולי הדור!!

  2. בס"ד כ"ח אדר ע"ד

    הולך לו אבישלום שילוח לסקר תערוכת אמנות. אתה מצפה שיתאר את היצירות שראה ואת האמירות שמצא בהן – ומה הביא הסוקר המלומד? גורנישט מיט גורנישט. דיבורים מסביב על היעדרם של אמנים בציבור החרדי. הרי לפניך תערוכה שלימה של אמניות מאותו מיגזר.

    לולא היה הכותב מביא צילום מהתערוכה, הייתי אומר בודאות שלא היה בה, כי אין בדבריו אף מילה על מה שהוצג בה. אנסה לומר משהו מתוך מה שאני רואה בצילום הבודד:

    במרכז התערוכה עומד שולחן שהטבלה שלו עולה כלפי מעלה, אולי מעין 'סטענדער', אולי כעין הכבש של המזבח, ועליו דמויות הנראות ככצועדות כלפי מעלה.

    אולי בזה מתייחדת אמנות של אנשי תורה, ששאיפתם להתעלות ולמשוך איתם עולם ומלואו כלפי מעלה.

    שם התערוכה 'אדם מה' מעורר עניין אף הוא: 'אדם מה', מזכיר את תהיית משורר התהלים (קמד): 'ה' מה אדם ותדעהו הן אנוש ותחשבהו'. מחד האדם כל כך אפסי, פירור קטן ביקום. ומאידך, בוראו 'יודע' אותו ומחשיב אותו ונותן בידו כוחות גדולים ומשמעותיים.

    נראה שהתערוכה מנסה להשיב לשאלה 'אדם מה?'

    אולי יש כאן רמז לרעיון של מהר"ל מפראג, שבהמה היא 'בה מה', לעומת האדם שהוא כמו 'אדמה' היכולה להצמיח פירות, וכך יכול האדם להתעלות ולהשתפר, והוציא לפועל את יכולותיו הגנוזות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בשורה האחרונה:

      … וכך יכול האדם להתעלות ולהשתפר, ולהוציא לפועל את יכולותיו הגנוזות.

    • בפיסקה ההמישית, שורה 2:

      … 'ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו'…

    • קצת על הקשר של גדולי ישראל לאמנות

      א. האדמו"ר רבי שלום בער מליובאוויץ –

      'אחד הנושאים המעניינים שמופיעים באגרות שני האדמו"רים האחרונים של חב"ד הוא: יחס האדמו"ר שלפניהם, האדמו"ר הרש"ב, לאומנות, וההשפעה שלה עליו. כך כותב הרבי האחרון: "יש כמה שיחות מכ"ק מו"ח אדמו"ר, על דבר ההתרשמות וההעמקה שהיו אצל כ"ק אביו, כשראה ציורים מעשה ידי אמן. ועד כדי כך, שלמרות שכידוע עד כמה היה יקר לו כל רגע, בכל זה בהיותו בפאריס הקדיש כמה שעות לביקור בלואוור, בייחוד במחלקת הציורים, ואחר כך סיפר לבנו… עניינים בחסידות שניצנצו ברעיונו בהסתכלו בציורים" (אגרות קודש, כרך כו, ט'תרסט).

      האדמו"ר הרש"ב, מביא הרבי, שעה שעות במוזיאון הלובר המפורסם אשר בפריז – בהתבוננות בציורים המוצגים שם, ואלו היוו לו השראה לרעיונות חסידיים.

      מתברר שהאדמו"ר הרש"ב התפעל מאד מתמונתו של הצייר המפורסם רפאל, המתארת את "מחזה בית המשפט ברומי", והאדמו"ר הרש"ב מספר על צפיה בתמונה זו: "בעמדי… אצל תמונה זו לא יכולתי לזוז ממקומי שעה ארוכה, ואחרי כן הלכתי ולקחתי כסא לשבת, וישבתי שם עד סגור הבית, ושלושה פעמים הלכתי לראות תמונה זו שעשתה עלי רושם עז… הרבה הרבה מאד… נתנו לי… ראיית תמונות האלו בעבודה…" (אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ, עמ' שצז-שצח)

      (אורי מייטליס, 'האור מירושלים שנגנז בפריז ולונדון – שיח לפרשת ויקהל', באתר 'ישיבת שיח יצחק')

      ב. האדמו"ר רבי מרדכי טברסקי מרחמיסטריווקה (ת"ר-תר"פ) –

      'רבי מרדכי אהב את ארץ ישראל אהבה עזה, ומעת עלייתו לארץ [תרס"ו] סירב לעוזבה… עם כיבוש ירושלים בימי הבריטים, הגיש רבי מרדכי ציור מעשה ידיו לגנרל אלנבי, תוך שהוא מתנצל שעקב גילו המופלג אין הוא יכול להצטרף לגדוד העברי, ובנתינת ציור זה הוא מרים את תרומתו למלאכת שחרור המולדת.

      ציור זה היה אחד מתוך פרטי אמנות רבים שהאדמו"ר הכין במו ידיו. כבר בצעירותו הורה לו אביו להקדיש זמן מה כל יום לענייני העולם הזה בכדי שלא ישקע מוחו בדביקות מרובה. ר' מרדכי הצעיר התמחה בהנדסת חשמל, ושלח ידו גם באמנויות, והיה מגלף חפצי נוי בכסף ונחושת בכשרון רב'

      ('"האדמו"ר הנרצח", באתר 'הר הזיתים')

      ג. הגאון רבי עובדיה יוסף –

      הגרע"י הגיע אל הציור בשבתו בבית הדין הרבני כדיין. כאשר עמדו בעלי הדין לפניו, לא היה יכול כדרכו לעיין בספר, כדי שלא יחשבו שאינו מקשיב להם. לפיכך העסיק את ידיו ברישום דמויותיהם של האנשים שלפניו בבית הדין. את כשרון הציור שלו הוריש לבתו, הרבנית רבקה טולידאנו, שהיתה מלמדת בנות את אמנות הציור.

      ויהי רצון שהאמנות תשוב לידיהם של אנשי אמונה, שידעו להביע בה רגשי קודש.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בפיסקה האחרונה:

        … את כשרון הציור שלו הוריש לבתו, הרבנית שרה טולידאנו…

        • אף אחותה התאומה, הרבנית רבקה צ'יקוטאי, עוסקת בציור. ראו בכתבה: 'הרבנית רבקה צ'יקוטאי מספרת על אביה – הרב עובדיה יוסף…', באתר KR8.

  3. מרכזים חרדיים ללימודי אמנות

    ההתעניינות בציבור החרדי בלימודי אמנות ועיצוב היא רבה, ויש כמה מוסדות המספקים צורך זה.

    'אמן – המרכז לאמנות חזותית לציבור החרדי' בירושלים, קיים כבר משנת תשנ"ב (1992), והוא מציע מסלולי לימוד מגוונים, שחלקם מכשירים לתואר אקדמי (באמנות ובארכיטקטורה), ומסלולי תעודה בתחומי: אמנות פלאסטית, צילום ומדיה דיגיטאלית, תכשיטנות, בובנאות, קרמיקה, עיצוב פנים וצורפות.

    בבני ברק פועלים: (א) 'קוים – השלוחה החרדית של בית הספר למקצועות העיצוב', שבו לומדים: עיצוב פנים, עיצוב אופנה, עיצוב אירועים, עיצוב גרפי ועוד. (ב) 'בית פרוג', שבו לומדים: איור וציור ממוחשב, עיצוב גרפי ותקשורת חזותית, עיצוב ואדריכלות פנים, בניית ועיצוב אתרים, הפקת ועריכת סרטים, צילום מקצועי, פוטושופ, תלת מימד ואנימציה ועוד.

    אף 'המרכז החרדי להכשרה מקצועית', שלו שלוחות בירושלים, בני ברק, חיפה, אשדוד, מודיעין עלית ובית שמש, מקיים בין השאר, מסלולי לימוד צילום דיגיטאלי, עיצוב פנים, עיצוב גרפי וגרפיקה ממוחשבת.

    וב"ה הולכת ומתגשמת שאיפת הראי"ה קוק זצ"ל: 'ודור יקום וחי ישיר ליופי וחיים, ועדנה בלי די יינק מטל שמים'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    החומר על מוסדות הלימוד הנ"ל, מאתר 'כיכר הלימודים'

  4. למה ה"שונה", שמסביבו טבעת החנק הנוראה של קליפת נוגה, וצללי המוות של השטן האכזר, רוצה שקולו יישמע?

    לו השונה היה מתבונן ורואה, שהנורמה, החברה, האבות והאמהות, הילדים והזקנים, במשך אלפי שנים, דילגו בעוז רוחם על פני ה"שונים" שרצו להפוך סדרי עולם, ולקבוע לזולתם ולעצמם, שהאלוקים זה הם עצמם.

    טוב שיקח אל לבו שההיפים – אולי יש בהם יצירתיות, אך אומנים? מאמינים?, גם בעצמם לא!, רובם מופקרים, אכזריים ומלאי רשע, ובוודאי מלאי שיגעון, שסופם אבדון מוחלט בתהום הנשייה.

    "שונים" האלו – קמו ונפלו, לא נשאר מהם מאומה, קולם לא נשמע, ואם נשמע בקול רפוי וחצוי, זה רק במזדרונות השפופים, חניכי מדע ורוגז, אולי גם בתוככי הפאבים התל אביבים, הריקנים מכל תוכן רוחני, והכפופים כעבד אל אדון הגשם והגוף.

    ה"שונה" – ההפככך, והמתפכח, השיכור ולא מיין, המעורבב והעולה בין תהום ובור היקום, מוטב לו אילו קולו הצרוד לא נשמע, וירד לתהום הנשיה במהירות נצחית.

  1. פינגבק: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן– על אמנות, אמונה וחרדיות | בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ

להגיב על אייזיק מהומיל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: